הפרק ה-20 בסידרה של 27 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד
ועל הקשר שלה לעבודות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).
הריון הוא נושא לא צפוי בספר המלווה את תודעתו של נער צעיר, ובכל זאת הוא חוזר ומופיע בספר הדקדוק: בעוּבּרים שאהרון רואה שוב ושוב בחזיונותיו – "העובר האנושי מחדר-הטבע של בית-הספר … פקח לרגע לנגדו את עפעפי הראשן הגדולים המדובקים שלו, ופיו הרחב מגחך לקראתו" (52), או "עוברים מתים נאנחים מתוך מותם. חבלי טבור חוורים, ממוסמסים, מתנועעים רפות, מבקשים דבר מה להיצמד אליו, לינוק" (296). בדימויים אגביים, כמו למשל "מביט בשמיים הנמוכים, האפורים, שהריונם כמעט נגע באדמה" (157), וגם באופן ישיר: אהרון חוקר את יוכי עד איזה גיל אפשר להוליד (154), הוא תוהה מה גורם לעובר לקבל את צורתו: האם אמו של דודו ליפשיץ [הלבקן] לא נזהרה כשהיתה בהריון והסתכלה על יצור כמוהו (36), ואם סופי אטיאס השכנה ההרה תסתכל תשעה חודשים רק על פרץ אטיאס, אולי "יצא לה ילד קירח עם שפם דק" (89).
גם העצירות של אהרון מתוארת כהריון: "מבליט מעט את בטנו, את ההריון הקטן שנהיה לו שם" (182), ופוסע "בזהירות, ברגליים פשוקות מעט, כל תנועה מכאיבה לו כעת" (199, בניסוח דומה תתואר אמו ההרה ה"הולכת משונה, ברגליים פשוקות מעט, בכבדות" 306). אהרון משווה את עצמו לילד מהספר 'שלוש מאות מקרים מדהימים' "שגם סבל כמוהו מכאבי בטן איומים, כמעט מת מזה, וכשניתחו אותו מצאו הרופאים בתוכו את העובר הלא-מפותח של התאום שלו" (214). ובמקום אחר: "מי יודע אם הוא לא הולך ללדת שם משהו, אולי זה הגורל של מחלה כמו שלו, ללדת בגיל ארבע עשרה יצור כמוהו…" (171).
הקישור בין עצירות להריון ניזון גם מסיפור הגרידה של סבתו; הטינופת בבטנו מזכירה את "הטינופת של הקאזאנובות שלה" כפי שאמא קראה לעובּר (82). והדימוי מתפתח ומגיע לשיא בסצנת ההמלטה/חירבון המתרחשת במטבח, כשאהרון"מחרבן ומעביר את המעזיניק שוב על החתך שבאצבעו האמצעית … כאילו המליט את עצמו קטן ואהוב ועירום ומצחין; כאילו פרק מעליו מועקה איומה, סוד אפל וקשה … כמו דם של אחר … ובעצם – הכל של אחר. אהרון קל כל כך, מרחף וירחף, דבר לא מכביד על הנשמה שלו האינסופית" (218). מעזיניק ביידיש – בן-זקונים. הסכין-המעזיניק מייצג את אהרון, שמעביר אותו על אצבעו בכוונה, במין חיתוך עצמי-סמלי של חבל הטבור.
הארון כרחם
לאורך כל הספר אהרון מחפש את זהותו הייחודית, את מה "שהוא רק שלי ושלא קבלתי מאף אחד ושלא אתן לאף אחד אפילו אם ארצה ושלא יוכל לחיות באף אחד חוץ ממני, וכשאדע אני נשבע לשמור עליו בכל הכוח, כי את הדברים האחרים יקחו ממני" (248). (הרהור שגולש לנוסח משפטי כמעט, או לגירסה פרטית משובשת של שבועת הצופה: "הנני מבטיח הבטחה שלמה, לעשות כל מה שביכולתי, לשרת את עמי ואת מדינתי, לעזור לזולת בכל עת, ולקיים את חוקת הצופה").
לאט לאט מסתמן הפתרון המושלם למצוקתו, המעלל הגדול האולטימטיבי שינצח את הביולוגיה ואת הזמן: הוא צריך להרות וללדת את עצמו מחדש. כך יזכה בזהות עצמאית טהורה, נקייה מן התעלולים המעיקים של התורשה, כמו אותן אוזניים מחודדות שגדעון ירש מאמו ויוריש בלית ברירה גם לילדיו. ואיך עושים זאת? כשרחל אמנו רוצה להרות, היא נותנת את שפחתה ליעקוב כדי שתתעבר ותלד על ברכיה. המאגיה שלה היא מטונימית, כלומר מבוססת על סמיכות. היא מתקרבת ככל האפשר ללידת ילד לבעלה בתקווה שהלידה תדבק בה. המאגיה של אהרון היא מטאפורית. הוא מביים ומתרגל את הסיטואציה הנכספת באמצעים העומדים לרשותו: במבט לאחור מתגלים ה"הודינים" כשורת הדמיות של הריון ולידה. זוהי המשמעות הסמלית של המופע: להרות את עצמך – כלומר להכניס את עצמך לתוך רחם / ארון / מקרר / מזוודה, וליילד את עצמך – כלומר לפרוץ מתוכם.
כבר בתחילת הספר, כשאהרון מדמיין איך יגיח מן המזוודה "חי, צועק בכל הכוח, חופשי" (54), יש בתמונה משהו מן הלידה, וכשהוא מתכנן את ההודיני שיעשה בבית החולים הקשר נהיה מפורש: "לך תסביר לו [לשלום שהרבאני חברו לכיתה] מה זה להגיח פתאום, לעמוד באור הראשון, אהוב ורצוי כתינוק, שומע כמו לראשונה את השם שניתן לך" (147-146). באותו חיזיון הוא מתעקש שסבתו תקרא בשמו, כאילו רצה להיוולד ממנה הפעם, במקום מאִמו. זהו שלב הביניים שבו הוא עדיין אינו בשל להוליד את עצמו, אבל כבר מחפש לו אמא אחרת, שונה ככל האפשר מזו שקיבל; קודם היתה זו עדנה השכנה הערטילאית, שהצטיירה לרגע כבת זוג חילופית לאביו, ואהרון פינטז שתגלף אותו עד שיושלם (134), ועכשיו הוא מחפש את חסותה של סבתו הבוהמית והילדותית.
הקונפליקט מוחצן ומומחז בסצנת העוף בבר-מצווה:"תאכל קצת מהפּוּפּיקלֶעך, אמרה לו אמא, הם טובים, לא לא, אמרה יוכי בחביבות, תאכל כנף, אבל הקורקבנים שלי יצאו היום כמו חמאה, שיכנעה אותו אמא במאור פנים, גם הכנפיים נהדרות, רכנה אליו יוכי … תראה איך הם נמסים בפה הפּוּפּיקלֶעך, דחקה בו אמא, הודפת בכתפה את יוכי, אתה מוכרח לנסות את הכנפיים, לחשה לו יוכי לתוך אוזנו בקול בהול כקושרת" (121).
קורקבנים (חבל טבור) לעומת כנפיים ("עוּף גוזל") זו הדילמה של אהרון בראשי פרקים (כלומר מתומצתת לשני איברים). באותה שעה בבר-מצווה הוא דוחה את שניהם. הוא עדיין לא מוכן לשלב האחרון והסופי שבו ינסה לעַבֵּר ולהוליד את עצמו לגמרי לבד מתוך מקרר-ילד: "מקרר קטן כזה. גור מקררים" (255), מקרר נטוש כמוהו, ולא פחות חשוב – ריק, שלא כמו המקרר של אמו המלא בשר ועופות וביצים ובקבוקי חלב ונקניקים וירקות ופירות ותרופות ובדיקות צואה (12).
פופיקלעך או כנפיים – גירסת איציק מאנגר
על הדרך עץ עומד (תרגם בנימין טנא)
על הדרך עץ עומד, / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.
למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יהימו.
אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.
ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".
אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".
"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.
תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.
ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!
ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".
בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.
ובעיני אמי אציץ, / נפשי בי משתוחחת. / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.
בשבוע הבא – כשהמילה תהפוך לגוף
מחרתיים, יום ה' 11.6 בשעה 20:30 יעלה בתיאטרון תמונע "שניים במכה אחת", ערב של שתי עבודות – הכל של הלל קוגן (שלא ראיתי) ווריאציה על "מקום בטוח" של גילת אמוץ.
את החלק של גילת אמוץ ראיתי בבכורה לפני זמן קצר. הוא עוסק בַּלופּים הרגשיים של בני האדם ובחפצים שבהם הם נאחזים כדי לא ליפול וכדי ליצור דיאלוג. הכוריאוגרפיה המקורית סיזיפית ואקספרסיוניסטית. מומלץ.
מרית,
הגיע לידי היום הספר המקסים כל כך שלך.
פשוט מקסים. מוקפד. מקורי בגישה שלו. מאוייר להפליא (בתיה קולטון) – ערוך למופת.
פשוט נפלא.
וסליחה שאני מתפרצת ככה, אבל לא הצלחתי להתאפק.
שיהיה מאוד מאוד מאוד בהצלחה.
ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה
נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי
כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד
ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה.
(שלום גד, 'ביום שבו אני אוולד',מתוך: תנועות מטאטא מהירות, Audio Cd 1999)
חבל שאני לא יכול להעביר הנה קובץ של השיר המוקלט הוא באמת יפה-יפה.
ואולי הוא מרגש אותי כל-כך כי אני באמת חושב שבמובן מסוים אדם יכול לפחות להיות הורה אצל עצמו וילד אצל עצמו, גם אם לא ללדת את עצמו ממש
הוי אסתי, את מוזמנת להתפרץ כך כל יום 🙂
שמחת אותי מאד מאד, תודה!
שועי – תודה על השיר. גם כך, בעירומו, הוא יפה מאד.
ואוי ואבוי אם אדם לא יכול היה להיות הורה של עצמו וילד של עצמו, והיה חייב להסתפק בהורים שהוקצו לו מראש. אסור שתהיה רק אפשרות אחת, כל שכן בעניינים כאלה של חיים ומוות.
הארון הוא גם ארון קבורה, כלומר בד בבד עם הליך ההריון והלידה יש כאן סימון של תחייה, אולי תחייה ניסית, והלידה מחדש כרוכה במוות מקדים, שלא כמו בהריון 'רגיל'.
במובן המיידי והפשוט, ברור שכל מתבגר חייב לעבור את שלב העיצוב העצמי, זה כמעט הליך אינטואיטיבי. אבל מצד שני ההכרה בצורך של הלידה מחדש והזימון הכפוי, הטיקסי, של התהליך, יש בהם משום היבריס, כי רק האלים מסוגלים ללדת את עצמם באופן כל כך מכוון
האוּמן שבנני אִשה
לבנה אחת במרכז בטני הניח
.שעוּבּרה מתה משוּקעת בהּ
לבֵנים מימינהּ ומשמאלהּ ומלפניה ומאחריה
אמהוֹת ארבע
.ויפה,יפה טייח, לשלום מנוּחת משכבהּ
על הדם הקרוּש תכפרנה לבנים אחיות רבות
סביב סביב בכל יום
בֹּקר וערש
אגדוֹת ודרוּשי מוּסר
(שרה פרידלנד בן ארזה, 'שתיה', אנא בשם,הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 9)
פרידלנד בן ארזה מזכירה לי תמיד את זלדה. כעין ממשיכת דרך.
ויותר מזה השיר הספציפי הזה, אשר מביע כנראה את רעיון אבן השתיה שממנה כביכול, על פי מדרש בראשית רבה והתלמוד הירושלמי, הושתת העולם
מזכיר לי תמיד מיצג, או הוראות ליצירתו
חסר לי השיר של מאנגר שהיה כאן אתמול
כנראה שהילד בו בחר לעופף
והשיר מסתובב כעת בשמים אי שם מעל הפוסט
בלוויית בעלי כנף אחרים
השיר הבהיר לי דבר חשוב
לגבי מסע החיים: כנראה שכחתי את הסוודר
ועוד דבר לכרוניקאים: השנה מלאו 40 שנים לפטירתו של מאנגר
מירי – את כבר השנייה בסביבתי הוירטואלית הקרובה שמתריעה על גאווה. הראשונה היתה אפרת, מגיבה בבלוג של שועי על כישוף וידידות http://www.notes.co.il/shoey/57204.asp
חטא הגאווה הוא חטא מוזר, משום שהוא מתרחש בין אדם לבינו (או בין האדם לאלים, למי שמאמין). זהו חטא לא אסתטי אמנם, שקיבל חיזוק רב עוצמה מהדיבור הניו אייג'י על האגו, אבל אני חושבת שהוא סוס טרויאני. הוא בא בעטיפה של מידות טובות ומסתיר בבטנו כלי משחית של שנאה עצמית וקיצוץ הרוח.
בלי קשר לאמצעים – אהרון הוא ילד והוא מנסה לכשף – הולדה עצמית אפשרית, חייבת להיות אפשרית, לא בצורתה המצומצמת ההתבגרותית, אלא בצורת שחרור אמיתי מהורים לא ראויים (או סתם לא מתאימים, כמו בשיר של מאנגר), על אף התרעת ההיבריס ועל אף הפסימיות של פרויד.
(וכמובן שזה גם ארון קבורה, אבל על כך בפרק האחרון של הסדרה, זה שלפני האחרית דבר 🙂
שועי – חייבת להגיד שזה לא נשמע לי כמו אבן שתייה אלא כמו המנהג לקבור חיים בתוך חומה נשים שחטאו. אני מקווה שאתה צודק, או שזה לפחות דו משמעי.
והאבדה הושבה. תודה גדולה על הדיווח (זה מה שקורה כשמנסים לשלוט על גודל הפונט ברחבי הפוסט, זה עונשו של היבריס).
ובלי סוודר קל יותר לעוף…
אם אנחנו כבר בעצים – פנחס שדה כתב פעם שהוא ראה עץ פורח עומד בגשם, כמו אישה מחייכת מתוך דמעות. בכזה מין חיוך נכתב המשפט שלפני.
נקלעתי הנה בדיוק כאשר מרית השאירה את התגובה…
היבריס הוא חלק מן הנעורים, אבל יש בהם גם את ההתרה ואת הקתרזיס, בסוף המערכה החמישית
…
מה שנראה לאדם אחד גאווה גדולה ייראה לאדם אחר עקשוּת ודוגמטיוּת ולשלישי דברים הנוגעים לכבוד האדם, כלומר לאופן שבו הוא רואה את עצמו
…
הסוודר ופינחס שדה הדהדו לי פתע את "לורליי" לורליי היקרה על תשכחי ללבוש סוּדָר רוח חזקה נושבת מהרי אסטוריה
…
קל יותר לעוּף בלי סוודר אבל גם קל יותר לנפול מדיי פעם, לאסוף את העצמות ולהמשיך להדס הלאה
…
ובאשר לקבורה בעודה בחיים, לא חשבתי על זה, לשרה פרידלנד בן ארזה יש מחזור שירים מרשים
על אשת רבי צדוק הכהן מלובלין, שבו היא רואה את עצמה כמי שמדובבת אותה, מקץ כמאה וחמישים שנים, ואת הסבל הנורא שידעה בחייה, כאשר בעלהּ גירשה בחרפה מחייו על דבר דופי, אשר כנראה לא היה בו ממש
וכמובן שהקבורה בחיים מהדהדת את אנטיגונה וזה מחזיר אותנו לסופוקלס הטראגיקון ולהיבריס שהציעה מירי למצוא באהרון
לורלי, לורלי יקרה,
כדאי לך להתעטף בסודר.
הרוח נושבת קרה
שם, בהרי שטיריה.
לורלי, לורלי יקרה,
ואולי את שערך הנפרע
תאספי לצמה בכל זאת,
פן בענף אלה יסתבך.
ציטטתי מן הזכרון
אגב, אוסטריה כונתה גם אסטוריה ואזרחיה נקראו בספרות יהודית בני שעיר החוֹרי (כי זה הזכיר למישהו כנראה שטיריה)
ועל ליל החמישה עשרה ביוני (זה בקרוב)
דיברנו כבר פעם בין אתרינוּ
אני חושב שלכל אדם יש את ליל החמישה עשר ביוני שלו, לפחות במידה זו אחרת
ועל אבשלום כתב שלום חנוך:
למה לא, למה לא עכשיו
מה שבטח יבוא כבר מחר?
וזהו בדיוק ההיבריס של הנעורים
אשר יש בו גם פנים חיוביות וחיוניוּת מאוד
של מרי
במרי יש גם Merry
מרית, לעניין הגאווה –
האם אינך סבורה שתפישתו העצמית של אהרן בנויה על שני קוים מקבילים –
בכל הקשור לגוף, הוא מרגיש נחות בהשוואה לבני גילו
אבל בכל הקשור למימד הנפשי, האם אין תפישתו העצמית מגלומנית אפילו? אומניפוטנטית?
האם הפער הזה, שגם הוא משורטט במרחב שבין הכנפיים לפופיק, אינו בדיוק הפרש הפוטנציאלים המניע את אהרן בעולם?
לא, אני לא חושבת שהמגלומניה של אהרון היא פיצוי על נחיתותו הגופנית (אם זה מה שהתכוונת).
אני חושבת שזו מגלומניה הישרדותית. השנאה שלו לגופו היא השנאה שלו למציאות שלא מתאימה לצרכיו הרגשיים והרוחניים. והנסיון לתקן את המציאות פשוט יצא מפרופורציות. כי זה לא רק את עצמו שהוא מנסה לברוא מחדש, אלא גם את ההקשר, כלומר את העולם כולו. המגלומניה הזאת מעוררת את חמלתי כי היא השיקוף של עומק המצוקה, של חוסר התאמה קטלני.ואני גם לא ממש יודעת איפה בדיוק גמרתי לדבר על אהרון והתחלתי לדבר על עצמי.
יש למאבק הזה הרבה גרסאות. בגרסה האלימה השאלה היא האם אפשר להצמיח כנפיים כאלה שעפות מספיק חזק וגבוה כדי לקרוע את חבל הטבור.
אתנה (מינרווה) זינקה עטוית מדי צבא וחמושה מתוך ראשו של זאוס (יופיטר) והיא בוגרת
כך שנחסכו ממנה הילדות וההתבגרות
ויכולה היתה לפנות מייד ולהפוך לאלה המגינה על הפוליס הדמוקרטית של אתונה, ערש הפילוסופים
היא כנראה זנקה מספיק חזק בכדי שחבל הטבור שהשתלשל לזאוס מהראש ייקרע
ויש הגורסים, כי היא מחוברת אליו עד היום בחבל שאינו נראה (המצאה שלי)
אתנה היא הבת של אותו אל שנלחם באביו הטיטאן כרונוס (זמן) שהיה נוהג לזלול את ילדיו לתיאבון
אתנה כנראה בקשה לדלג על האפשרוּת לפיה זאוס בכל זאת קצת דומה לאבא שלוֹ
אבל גם בקשה כנראה ליסד משהו או שביב תקווה למשהו המצוי מחוץ לתקתוקי הזמן
אתה לגמרי צודק! אתנה עלתה גם בדעתי בהקשר הזה, עלתה וירדה משום שלא פרצה מראשה שלה. לא חשבתי על זה שהיא נולדה בוגרת וחמושה…
תודה על כל הדברים
לא יודעת, אולי בגלל השיר של מאנגר.
מעניין, הריון של בנים ועוד יותר מעניין הריון של אדם שמוליד את עצמו. גם מפחיד, פיזית, כלומר… בעיני יש הרבה כוח ושקט בסדר הנכון של הטבע בעניינים האלה.
והילד המעופף הזכיר לי את ילד הכרובית של יהונתן גפן. וגם שם, מעניין, יש לידה שלא כדרך הטבע- הוא נולד מתוך כרובית…
אבל זה עוד יותר עצוב כשהוא לא יודע שזה אפשרי, או כשהוא מוותר מראש, כי אין לו כוחות או אמונה.
במידה מסוימת התפלאתי על מיעוט המשתתפים בשיחה. חשבתי שזה בוער ליותר אנשים. אני תוהה אם זה משום שהולדה עצמית נראית מיתולוגית מדי, לוקה בגאווה ובזרות לא מעשית, או שאולי זה קשור לאופנה. היום יותר אופנתי לקטר על הילדים מאשר על ההורים 🙂
אבל אותי זה גם קצת מפחיד, כי אני מסתכלת על זה כאקט לגמרי פיזי וריאליסטי של הולדה עצמית.
להיוולד זה גם ככה קשה, אז לגמרי לבד?…