המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).
עדכון: הסדרה הפכה לספר
פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס
אהרון חרד מן ההתבגרות. הוא מנסה לעכב אותה באמצעים העומדים לרשותו. הוא בוחר למשל, לחיות לפי זמן ניו יורק "שזה שבע שעות אחרינו, ושבע שעות זה הרבה זמן" (113). את השעון המורה על זמן ניו יורק הוא קיבל מסבתא לילי, עוד אחת שמסרבת להתבגר, כלומר להשלים עם התקדמות הזמן. אבל את קסם הזמן האמיתי שלו הוא מגלה בשיעור אנגלית:
"בשנה שעברה הם למדו בשיעורי אנגלית את הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס. אהרון דווקא התלהב מהפטנט הזה שאין בעברית: איי אם גואינג, איי אם סליפינג … איי אם ג'א—מפינג," הוא אומר בלבו, "ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה-ארוכה, כמעט אינסופית." בהמשך הוא נודר ללחוש לעצמו לפחות פעם אחת ביום"איי אם גו—אינג, איי אם פל—יינג, איי אם אהרונינג" (41), כדי לזכור את הילד שהוא עכשיו.
בזמן שאהרון שקוע בהוויה המתמשכת של הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס נמחקות שתי דקות מן השיעור המשעמם. התגלית משנה את חייו של אהרון. הסיומת הדקדוקית "ינג" (יַנְג / young בתעתיק עברי?) הופכת למילת קסם שבעזרתה הוא מאט וכמעט עוצר את הזמן: "כל שנייה נמשכת שעה" (41). בכל פעם שהוא רוצה או צריך להנתק – הוא נעלמינג (60), חולמינג (62), חושבינג (70), חולמינג (95), טָהוֹרינג (98), טָהוֹרינג (104), מתגלמינג (110), חושבינג (119, 121), חולמינג (186) שוֹקֵעינג (195), נעלמינג, להעלמינג (210), אהרונינג (239), שָׁקוּעינג (291), טָהוֹרינג (301), ונדמה לי שמניתי את כולם.
יש הבדל ברור בין הפעלים האנגליים שאהרון מזכיר לבין אלה שהוא יוצר בעברית. הראשונים הם פעלים יומיומיים טיפוסיים לספר לימוד: ללכת, לישון, לקפוץ, לשחק. השורשים העבריים לעומתם, הם הרבה יותר פסיביים, סטאטיים ומופשטים: שוקעינג, נעלמינג, חושבינג, חולמינג, מתגלמינג – מה שמגביר מן הסתם את קסם ההאטה. כמה מהם אינם מבוססים כלל על פעלים אלא על שמות תואר: טָהוֹרינג, שָׁקוּעינג… ויש גם שם עצם פרטי – אהרונינג: "אהרון" הוא ה"שורש" העברי הראשון המוּטה בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס, הבועה הראשונה שבה הוא "מקפיא" את גופו עד שתימצא "התרופה למחלה", כלומר דרך להביס, או לכל הפחות לעקוף את הביולוגיה.
במסתו המבריקה "משה" מציג אחד-העם את היהודים כעַם שמתעלם מן ההווה המכזיב והמכעיס תמיד, וחי בין ההתרפקות על חזיונות העבר לבין געגוע לאחרית ימים אידאלית שתתרחש אי-אז בעתיד. כדי לחזק את הטיעון הוא מוסיף, כמעט לתומו, ש"אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישראל, אין בה 'הווה' אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד."
איני יודעת אם אחד העם היה כזה בן-בית בלשון העברית שהגילוי הזה נראה לו מובן מאליו, או שמישהו כבר גילה את "הסקופּ" הזה לפניו, וזו הסיבה שהוא לא מכריז עליו בקולי קולות. אבל העובדה המרעישה היא שבעברית אכן אין הווה; לא מבחינה דקדוקית (וזהו כאמור, ספר הדקדוק הפנימי): כשמטים פועל בעבר ובעתיד הוא משתנה לפי הגוף: בעבר – הלכתי-הלכת-הלך, ובעתיד – אלך-תלך-יילך. בהווה יש צורה אחת לשלושת הגופים: אני הולך, אתה הולך, הוא הולך; היא משתנה רק לפי המין והמספר כמו בשמות עצם או בשמות תואר, וההווה אמנם מתפקד במקרים רבים גם כשם תואר – למשל "האדם החושב", או "סוכת דוד הנופלת", ואפילו כשם עצם – "השובתים" או "הנופלים" במערכות ישראל.
ההווה המתמשך אינו רק קסם הזמן של אהרון, זוהי גם הזירה שבה מתנגשים הקונפליקטים שלו – בין ילדות לבגרות, בין חומר לרוח, בין האני האישי לאני הקולקטיבי.
כשאהרון מאמץ זמן "נוכרי" כמו פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס, הוא לא סתם מוחל על "הגאווה הלאומית" כמו שגדעון קורא לזה, הוא סוטה מקו היסטורי ובוגד במהות לאומית. וגם אהרון עצמו ער לזה: "וכל מה שקורה לך שם [בבועת הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס] הוא פרטי" (41), הוא חושב.
ומצד שני ובאותה נשימה, הוא מתחבר אל המהות הלאומית מחדש, באופן אישי. הוא מנהל איתה דיאלוג יצירתי דרך הלשון. הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא המינחה שאהרון מביא לעברית, זמן זר שנדבר עם מהותה באופן עמוק ומקורי. התארים ושמות העצם שהוא מַטה כאילו היו פעלים, הם ההארה הפרטית שלו להווה המשונה שלה.
זאת ועוד: משה "אדון הנביאים" המגלם על פי אחד העם את רוח העם, הוא איש האמת והצדק המוחלט. כלומר איש העתיד, אותה אחרית ימים אידאלית שבה יתגשם חזונו. הנביא אינו יכול להשלים עם פגמי ההווה, אומר אחד-העם, הוא אינו יכול להסכים לשום פשרה, "אף אם כל היקום יתנגד לו." וכמוהו גם אהרון: "אם משהו בלתי אפשרי הוא יוכיח ההפך" (92). ויחד עם זאת הוא נטוע בהווה בכל נשמתו. הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס מגדיר את זהותו הייחודית והחריגה של אהרון כאיש-כלומר-"ילד-רוח" הרחוק ככל האפשר מן החומר ומן ההגשמה, החי בהווה אידאלי שהוא יוצר לעצמו.
*
הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס והמיצג – או זמן השעמום
"הפעילות הפרטית שלי מודדת את הפעילות הציבורית במסעדה – 'זמן פצע' במקום 'זמן שעון'", כך כותב אקונצ'י בהערות ל – (Rubbing Piece (1970, עבודה שבה ישב בתא של מסעדה ושפשף את אמת ידו במשך שעה ברציפות עד שנוצר פצע (ראו פרק "המצאת הבדידות").
לפני כחמש עשרה שנים יצא לי לראות את אחת הגרסאות של Conversions (ראו פרק "הקרומים העדינים של החברוּת"), סרט שבו "מנסה" אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה. במהלך הסרט הוא תוחב את אבר מינו בין רגליו ומתרגל פעולות פשוטות כמו הליכה, ריצה, התמתחות, בעיטה וקפיצה, במונוטוניות מורטת עצבים המממשת את חזון ה"כל שנייה נמשכת שעה" של אהרון: כמה צעדים לעבר המצלמה, סיבוב, כמה צעדים לעבר הפינה, סיבוב, כמה צעדים לעבר המצלמה, וחוזר חלילה. במשך 72 דקות אינסופיות (לפי השעון הפנימי שלי) ללא גיוון או התפתחות. הקולנוע הקטן בז'נבה היה מלא למדי בתחילת ההקרנה. כשנדלקו האורות נותרה בו רק צופה אחת מלבדי.
קשה לומר ש"נהניתי". שעמום כל כך מציק חוויתי אולי רק בילדות. ובד בבד הייתי גם משועשעת וסקרנית – כמה רחוק זה יילך, ולאן. אולי צריך להבחין בין שעמום לטווח קצר ושעמום לטווח ארוך, כי חמש עשרה שנים אחר כך, אני עדיין חושבת על העבודה הזאת. היא עדיין מרתקת אותי. ובעצם – גם בזמן שסבלתי ידעתי שכך בדיוק זה צריך להיות; כי ההווה המתמשך (הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס) הוא זמן מושגי ומיצגי; זוהי בו-בזמן – מחאתו של המיצג נגד הפיתויים הזולים של העלילה, והמשקולת המאזנת את מהירות האור של הרעיון; החזרות חוקקות אותו בתודעה. יש יסוד רוחני בריק הזה, של מחשבה אובססיבית שמחפשת גאולה.
אקונצ'י תמיד שאף להפוך את עבודתו לשימושית. ולפחות על פי נסיוני – הוא הצליח; Conversions היתה מאד שימושית בשבילי. "המקום" שהיא יצרה בתוכי עדיין "עושה רעיונות חדשים" (אם לנקוט בניסוח אהרוני). ונדמה לי שמבחינה מסוימת גם ספר הדקדוק הפנימי הוא כזה. הוא לא מותח או מבדר (אף שהוא משעשע ואפילו מצחיק לרגעים). הוא כמעט מופשט וסטאטי ואנטי מסחרי ומנוכר כמו מיצג, וזה גם הכוח שלו, כך הוא נחרת.
ובשולי הדברים –
הכרונוטופ, על פי בכטין, הוא "זיקת הגומלין המהותית בין זמן למרחב" שממנה נגזרת דמותו של האדם בספרות. "בכרונוטופ הספרותי-אמנותי מתמזגים תווי ההיכר של המרחב והזמן בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן." (מיכאל בכטין, צורות הזמן והכרונוטופ ברומן)
מעניין איך היה בכטין מתאר את הכרונוטופ המשותף לעולם של אהרון ושל ויטו אקונצ'י, שבו הזמן הוא הווה מתמשך והמרחב הוא הגוף. הפרק הבא – המצאת ההריון
מאמרים על זמן באמנות ובמדע של היחידה להסטוריה ולתיאוריה של בצלאל
הפרק הבא המצאת ההריון
העלית בי נשכחות. חברה קולנוענית של אישתי בילתה את רוב עיתותיה בשנים 1997-1998 בדיבור בפרזנט קונטיניוס ואף היא נסתה כל העת ממש לגרום לי לקרוא את ספר הדקדוק הפנימי
שאינני יכול להרשות לעצמי להחמיץ
אוקנצ'י אגב בניגוד לגרוסמן, הוא דגדוג פנימי
לפעמים זה מצחיק לפעמים זה מכאיב/מציק
אבל נסיין התודעה הזה הוא הרבה ממה שאיננו מאפשרים לעצמינו (אדבר בשם עצמי, כנראה שזה נובע מן החשש להשתמש בגוף כמרחב) בעצם
ולבעיית הזמן, דומני כי לא פעם מתלוננים עליי, כי אני מסוגל לפגוש אדם שלא ראיתי כבר שנים ולהפסיק את השיחה בדיוק מן המקום שבו עצרנו. זה לא עניין של זיכרון, אלא של זיכרון רגשי. אנשים שאני אוהב מכל ליבי, הופכים עבורי לסוג של נצחים איפהשהו בנפש, ובנצח הזה אני משתתף איתם.
עמנואל לוינס ראה בזמן תולדה של היחס האחראי- הקשוב אל האחר, בבחינת קרבה. יש משהו עמוק מאוד בתפישה הלכאורה משונה הזאת, והיא מאפשרת את הויתור על ההווה הממושך של 'האני' (האני כמכונן את הכל, את ההויה, את האחרים) אל ההווה הממושך של יחסי האנוֹש שהאדם מקיים עם סובביו (האחרים כמכוננים את האני ומניעים את הכרתו)
כפי שחתם זאת לוינס בראיון האחרון שלו לברכה אטינגר, 'הזמן הוא נשימת הרוח',רוח האדם אל עבר הזולת
אין דבר רחוק יותר מלוינס ומאקונצ'י
והנה כבמטה קסמים (נשימת הזמן שחלף מאז ראשית הסדרה). פתע הם נדמים בעיניי כקשובים זה לזה.
תודה שועי
אקונצ'י הוא לגמרי דגדוג
ובזאת העלית נשכחות עוד יותר עתיקות, איך היינו כותבים "דגדוג בלשון" במקום "דקדוק ולשון" (אולי כך הייתי צריכה לקרוא לסדרה שלי…)
גם אני תמיד ממשיכה את השיחה מהמקום שבו הפסקנו. הבעיה היא שלפעמים המפגש האחרון היה בחלום… (פתאום חשבתי: עתה-אתה)
שוב ושוב אתה חוזר ללוינס שמעורר בי בלי דעת, התנגדות עמומה, טעונה בירור. אני עדיין מחפשת את ספרו על הפנים.
הוא אתיקן עם גבולות מסודרים כדבעי
והמון איפוק
ועם זאת, את הגבולות שובר אור האין סופי הנגלה על פני האחר
לוינס גם היה מהפכן פילוסופי לא קטן
דווקא באופן שבו הקפיד לכאורה לעגן עצמו במסורת הפילוסופית האירופאית, רק בכדי לחשוף את הבעייתיות בשיטות מחשבה המרוכזות רובן ככולן ב"אני". אבל הוא גם אינו מבטל את האני, רק טוען כי האני הוא לעולם בזיקה עם הזולת. וכי האחרים (מי שגדלו אותנו, מי שמקיפים אותנו, עולמות הידע שרכשנו) הם שהמכוננים את האני
יש בי כלפיו לא מעט התנגדויות
וגם הוקרה לבבית רבה
אולי אני חוזר כל הזמן ללוינס
כי הוא נראה לי הצד השני של המטבע של אקונצ'י
לוינס היה חושב שאקונצ'י משוגע (משיגע, יותר נכון)
ואקונצ'י, אקונצ'י היה ממשיך לשפשף את ידו בחוסר נוחות לכל אורך הרצאתו של לוינס
ואולי יש בכך משהוּ פנימי אצלי- העמוּת בין נהיית הסדר ההרמוני המוגדר היטב של הפילוסוף
הלוקה לא פעם בחוסר הומור קיצוני
ובין הניהליזם הדיסהרמוני המשמח של אמן המיצג, המנסה לחוות בעצמו, ורק אחר כך לגרום לצופיו לחוות ולהבין.
סדר הרמוני מוגדר וחסר הומור ישר מכניס אותי למלחמת חירות
ואקונצ'י הוא בדיוק ההפך, כמו שאמרת
משמח
(-:
אבל אנושי והומה צחוק)
בלוג יפה מאוד, רציני, מושקע ומעניין. מתפעל מרוחב היריעה והעשייה שלך. ישרי כוח.
נכון שהיהדות עסוקה לכאורה בעבר והעתיד (לכאורה כי היא בנתה את שני המיתוסים הללו רק כדי להראות שניהם מתחוללים כאן ועכשיו, וכי רגע ההוה הוא החשוב מכל. בטוחתני כי שועי יוכל להסביר זאת יותר טוב, עמוק ומשכנע (: )
ולעצם העניין, תוכלי לחדד את עניין ה'אין זמן הווה', מה זה למשל 'אני הולך' או רק 'הולך' , יתכן והחמצתי משהו.
תודה, חוקר זמן
אם אתה מתכוון לכל המצוות הללו שמכתיבות לך מה לעשות בכל רגע נתון בהווה – גם אני חשבתי על כך. אולי דווקא בגלל החסך ההווה זכה לעודף טיפוח מכוונים אחרים, ואולי זו פשוט אחת מאותן סתירות מסתוריות, כמו זו שהפכה דווקא את אליהו, הנביא הזועף והרצחני, לקבצן עני עם זקן לבן שמביא בשורות טובות.
ובאשר להולכים – הם מתנהגים כפי שאמרתי, ממש כמו שמות עצם. למשל הם מקבלים סמיכות. אתה יכול להגיד: הולכי-הרגל חוצים את הכביש, ואתה לא יכול לומר "הָלְכוּיֵי-הרגל" או "יֵלְכוּיֵי-הרגל". פעלים בעבר ובעתיד פשוט לא מתנהגים כמו שמות עצם ולכן הם לא מקבלים סמיכות.
וגם מבחינת השלילה – אתה אמור לשלול את ההווה בעזרת "אין", כמו ששוללים חפץ, ולא בעזרת "לא", כמו ששוללים פועל.
אתה אמור להגיד "איני רוצה", אבל "לא רציתי" ו"לא ארצה".
בעקבות התלונה על הזמן שחיבר ר' יהודה בן יצחק אברבנאל (ליאונה איבראו) ובעקבות פנייתך חוקר זמן, חשבתי ביני ובין עצמי האם יש בה ביהדות מושג זמן מיוחד שאינו נמצא בתרבויות אחרוֹת. לא הצלחתי למצוא כזה. זה נכון כי יש התייחסויות להווה, ויותר מכך של 'הנוכחות בהווה' כמשהו העשוי להעלות את הכרת האדם ממדרגת החולף עובר בין עבר לעתיד שהופך לעבר
למדרגת חוויית נצח או נצח קטן
אבל דברים כגון אלו נמצאים כבר בסוּפיוּת המזרח תיכונית למן המאה השתים עשרה ואפשר שעוד הרבה
לפני כן משום ששרשם הוא בחווית הזמן האפלטונית-אידיאית, כזמו שבנפש ולא כזמן התלוי בתנועה פיסיקלית-חיצונית
לוינס ייחודי בהדגישו כי הזמן הוא זמן בזיקה אל האחרים. לוינס מנסה לטעון כי ניתן לגלות יסוד של תפישה כזאת כבר בתלמוד הבבלי.
שוב איני חושב שהדבר מיוחד דווקא לעולם היהודי. תפישות כאלה אפשר למצוא גם במקומות אחרים, וכמעט בכל שיטה רוחנית שהדגישה את היסוד האתי והאחראי באדם וביחסיו עם הזולת.
למרית, אפשר להביא בדיון את צורת שם הפועל ללכת, לראות, להקשיב, לחוש וכיו"ב
שיש בה מטעמו של ההווה המתמשך
לדוגמא במלה 'לחיות' אני רואה סוג של הווה מתמשך. לעומתה המלה 'למוּת 'אינה עוסקת לטעמי בתהליך הממושך של המיתה, אלא בפחדיו/מועקותיו של האדם מפני הרגע ההוא.
ועוד דבר, המהפך בדמותו של אליהו ראשיתו לפחות בספרות רבנית בטקסט המתאר את קובלנותיו של אליהו כלפי הקב"ה, שאינו נוקשה דיו עם החוטאים בעולם, או משהו מעין זה. על זאת משיב לו הפטרון- ככה,בחייך, לך תתחיל לבקר בכל ברית מלה וברית מלה ואז תדבר (בתקופה מאוחרת יותר החל לבקר גם בכל ליל סדר וליל סדר)
וזה מחזיר אותי ל'אחד העם' ו'למשה' שלו- אליהו עבר תהליך של מהיות 'איש הצדק המוחלט' כמשה, לאיש הפשרות שהיה אהרון.
אהרון המקראי כמובן, לא זה של גרוסמן, שהוא 'ילד הצדק המוחלט' ללא ספק.
אתה צודק לכאורה בעניין שם הפועל, אבל דא עקא שזו צורה מאד מופשטת, כללית. חסרה בה אותה איכות חווייתית ונמתחת של ההווה המתמשך.
הצחיק אותי סיפור אליהו שלך, לפעמים הפטרון מגלה שכל כה חד וישר.
ובאשר לאיש הצדק המוחלט – ניגודו הוא איש החסד ולא איש הפשרות (ובכל מקרה פשרה זו צורה נחותה מאד של חסד, לא?)
לא עיינתי במסתו של אשר גינזברג מאז הייתי בן נעורים, ועל כן זכרתי שאהרן עושה פשרות
ועד כמה שאני זוכר הוא באמת מתואר שם כסוג של פוליטיקאי
לעומת משה שאינו מעגל פינות
אליהו אגב, למי שקורא בו היטב, הוא ניהיליסט דתי לא קטן, שעושה מה שבא לו
וגם אלישע תלמידו, אחריו
ובאשר לפעלים. דא עקא (זאת הצרה), פעלים לעולם לא מצליחים להעביר אלא רק לסמן וי על יד הפעולה
איזה פועל בדיוק מצליח להעביר את התחושה החוויתית של הנוכחות בהווה
אפילו לו להיות ולהיות ולהיות
זה מעניין, כי ראשיתה של היוגה היא הדהרנא
כיבוי כל תנודות ההכרה
הזמן הוא האלמנט החשוב ביותר לקיומו של המוסר. ללא זמן אין מוסר. דווקא הקצוות, העבר והעתיד ותכונותיהם הם המרכזיים במוסר, ולא ההווה.
לגבי העבר, הקשר שלו ההכרחי והישיר להווה, זה שאי אפשר לגזור במספריים את העבר מההווה ולתפור במקום אחר, מרכז את מהות העבר. ומאפשר לנו לשפוט מוסרית.
לגבי העתיד, התכונה הכי חשובה שלו בהקשר המוסר, היא זה שאנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. העתיד לא ניתן לחיזוי. בכל רמה שהיא. וזה מה שמשאיר למוסר מרחב פעולה מדויק מאוד ומצומצם.
משהו כזה…
שועי – זהו בדיוק. וניהיליזם זה די אפל כשזה בא עם כוח.
ובאשר לפעלים אני צריכה לחשוב, אבל לכותרת הפעלית של הפוסט הזה – אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג – יש בעיני איכות השבעתית.
ואלמוני (לכל המגיבים האלמונים – אולי תקראו לעצמכם לפחות בשמות של צבעים כמו בכלבי אשמורת?) הזכרת לי את אחשוורוש היהודי הנצחי, זה שנענש בחיי נצח (כלומר בהווה מתמשך). אף פעם לא הבנתי מה עונש בזה עד שקראתי את הרומן של פר לגרקוויסט (נדמה לי) על הנושא, ודרכו הבנתי שכשיש כל כך הרבה זמן לא עושים כלום כי ממילא יש זמן, ויש לזה בוודאי השלכות מוסריות.
לא ממש,
היהודי הנודד סובל מנדודיו, מזה שהוא לא יכול לנעוץ שורשים. חיי נצח הם כשלעצמם אינם סבל. חיי נצח וחיים שמידתם ידועה, הם הגבולות של המוסר. כמו חומר שסמוך למהירות האור משנה את תכונותיו, כך גם המוסר בסביבה של חוסר זמן לא מתפקד.
לכן לדתות כמו ליהדות שמכופפות את הזמן לידי האלוהים יש אזורים אפורים של מוסר.
העסק הזה של הנדודים הוא ההסבר הרשמי, ובתור מי שתמיד חלמה להתחתן עם צועני זה אף פעם לא שכנע אותי. אבל לגרקוויסט עד כמה שאני זוכרת הצליח להמחיש את האימה האמיתית של האינסוף.
זה קצת כמו האימרה ההיא של ארכימדס – תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם – אבל להפך. בחיי נצח אין שום נקודת משען.
ולא לגמרי (זאת אומרת בכלל לא) הבנתי מה זה לכופף את הזמן לידי אלוהים ואיך זה קשור לאזורים האפורים.
נגיד את הולכת בדיזינגוף בכיכר. פתאום את רואה בנדם טובע במזרקה וצועק: "הצילו! הצילו!" בצד השני את רואה שתי זקנות יושבות על הספסל ומכסות את האוזניים בגלל הצעקות. בצד השלישי את רואה נבוט נשען על עץ. ובצד הרביעי יש מוכר כזה עם סינר שמוכר צמרגפן מסוכר על מקל.
מה את עושה?
מצד אחד את מרחמת על הזקנות שממש סובלות מהצעקות, ומצד שני את ממהרת כי יש לך תור אצל הספר.
זו דילמה מוסרית.
למה מוסרית ולא פרקטית?
כי מצד אחד את בלחץ זמן, (מאחרת לספר) ומהצד השני את לא יודעת מה יקרה לזקנות המסכנות.
עכשיו, אם אלוהים מתערב, והוא הרי המקור של הכל (עבר), ומצד שני הוא גם יודע מה יהיה בעתיד, אבל, וזה אבל גדול, אי אפשר להאשים אותו בכלום, כי הוא אלוהים, אז מגיעים לאזורים האפורים. את לוקחת את הנבוט ומכה בכוח בראשו של הצרחן עד שישתוק.
מעניין מאד.
חייכתי כשקראתי את "שעמום כל כך מציק חוויתי אולי רק בילדות".
מעניין חיקוי המציאות בסרט של אקונצ'י לעומת מציאות פתיינית המוצגת בדרך כלל בכל אמצעי התקשורת. מה מוכרת לנו המדיה? בעיקר דרך להעביר זמן מצד לצד, לא? ואי אפשר שלא לחשוב על אסירים המונים את הזמן.
אני חושבת שבמידה מסויימת זמן הווה הוא באמת הזמן המייצג של הילדות, כי ילדים רוצים הכל 'עכשיו!', העבר (ניסיון) לא מספק תחושת בטחון, העתיד לוט בערפל
ככל שאדם מתבגר, נצברות לזכותו יותר פיסות הווה המתחברות לאיזה רצף, ולכן ההווה 'האמיתי' נמהל בתוך תחושת זמן ארוכה יותר, ואי לכך ההווה מאבד קצת מעוקצו.
אקונצ'י, כרגיל מפעיל אותי לחשוב. אני חושבת על טקס הפצע, אבל לא רק. אקונצ'י הוא שר הטקס.
אלמוני (חולי?) – הפעם האחרונה שהייתי במספרה היתה אי שם בתיכון. בת כמה הייתי אפשר לשער לפי זה שילדה ניגשה אלי ושאלה: תסלחי לי, את ילדה או גיברת?
מירי – אני מסכימה. ההווה הוא זמן הילדות. עבר ועתיד בכל זאת מצריכים פרספקטיבה ומידה מסוימת של הפשטה.
וזה מה שאקונצ'י עושה, מפעיל מחשבות (כמו מכופף הבננות), אבל בקשר לטקס אני לא בטוחה. הקלפים שלו גלויים מדי. הוא נווד ונסיין תודעה, כמו ששועי קורא לו, חגיגיות לא עושה לו את זה, אין לו גן רליגיוזי, לפחות לפי תחושתי.
טקס לא חייב להיות חגיגי. טקס הוא התנהלות אוטומטית של מחוות ותנועות ואולי מילים. הכל לכאורה ידוע, אבל דווקא ההתמסרות למנגנון האוטומטי מאפשרת התבוננות מלמעלה ומלמטה ומהצדדים. אני חושבת שזה מה שאקונצ'י עושה, בודק וחוקר את הטקסים היומיומיים. היה כבר חלק ב' של פוסט איורי הגורילה? פספסתי את זה?
מירי – טקסים זה נושא מרתק שראוי לפוסט(ים) משלו, אבל בראשי פרקים – טקס חייב להיות חגיגי, לפי תפיסתי לפחות. החזרות (בתוכו ועליו) הן כלי שנועד לאצור וללבות איזה תוכן.
כשהוא הופך לאוטומט זה כבר לא טקס, אלא רק קליפה שלו.
יוסף הירש, מורי הדגול לרישום (שלו מוקדשת כל הסדרה הזאת) ניסה להסביר פעם את ההבדל בין סגנון למניירה, והוא אמר שמניירה זה כשאין קשר בין התוכן לצורה. כלומר מדובר בשתי תופעות הפוכות, אף שהן שייכות לכאורה לאותה משבצת.
בזמן שאני כותבת לך אני מתחילה לחשוב שאולי אקונצ'י הוא מהפכן גם בתחום הטקס. הוא יוצר כלים טקסיים ומזמין כל אחד למלא אותם בתכנים משלו. וכיוון שטקס מעצם טבעו נוטה אל המקודש עד מאובן, זה מאד חתרני מצדו, והרבה יותר מרחיק לכת מ"חוקר את הטקסים היומיומיים".
ובאשר לגורילה – לא, לא פספסת. זה ייקח עוד קצת זמן…
ל"הדוב" של ויליאם פוקנר "הקדימה מסה" צפירה פורת בשם "ארץ ללא שעונים- זמן ומיתוס ב"הדוב" לויליאם פוקנר. היא מצטטת ראיון עם פוקנר בו הוא כותב:
" אין היה יש הווה בלבד. אילו היה היה לא היה אבל או צער" ובהמשך " אני מאמין ששום אדם אינו הוא עצמו בלבד; שהוא כל אבותיו וכל הרקע שלו וכל הלב האנושי כולו כשהם מכונסים בראש סיכה." " אני מאמין באמונה המיסטית שאין 1957. ש1957 נמשכת לאחור עד 28 לסה"נ ולפנים עד 2057"
תודה, אבי וברוך הבא!
זמן מיתוס (לאו דווקא בסיפור המסוים הזה של פוקנר) הוא תופעה מרתקת בזכות עצמה. כשחושבים למשל על ז'אנר המטמורפוזה שבו סיפור שיש לו התחלה ואמצע מסתיים בהווה מתמשך.
נגעתי בזה קצת כשכתבתי על המיתוס של פרספונה
http://www.notes.co.il/marit/54009.asp
ובלי שום קשר – התברר לי פתאום מה רציתי להגיד על היהדות וההווה. הפירוט המצוותי הזה על עשייה ואי עשייה שמבדיל עד כמה שידיעתי מגעת, בינה לבין דתות אחרות, הוא הדרך שלה לנכס באופן מוחלט את ההווה של מאמיניה.
בפוסט של דרור בורשטיין היום עצות של זבאלד לכתיבה – וביניהן התייחסויות לזמן:
פיזיקאים אומרים שכיום אין כבר דבר כזה, "זמן". הכול "מתקיים-יחד". כרונולוגיה היא מלאכותית לגמרי וביסודה נקבעת בידי הרגש. מגעיוּת [מודל כתיבה העומד בניגוד לכרונולוגיה] רומזת לשכבות של דברים, לכך שהעבר וההווה מתמזגים איכשהו או מתקיימים-יחד.
זמן הווה מתאים לקומדיה. העבר כבר נקבע ומטבע הדברים – מלנכולי.
לפוסט השלם http://www.notes.co.il/burstein/57164.asp
Yesterday is History, Tomorrow a Mystery, Today is a Gift, Thats why it's called the Present"
🙂
עבר ז מ ן רב מאז שקראתי והגבתי כאן (למרות שהכסא שלי בכיתה שמור, לשמחתי), והנה, במקריות מוחלטת, בדיוק כשאני חותרת תחת כללי הזמן הלכאורה מוכתב מראש של מתי-צריך-להגיב-על-פוסטים (סתם. אני יודעת, מרית, שאת לא מכירה את/במילה "צריך"), אני "נופלת" דוקא על פוסט שעוסק בזמן ולא סתם זמן, אלא הווהינג…
שלא אשכח- הציטוט הזה של בתיה מקונגפו פנדה גאוני לגמרי!!!!!!
ואקונצ'י, כרגיל, לא עושה לי את זה. נראה לי כל כך סתמי, שאני לא כל כך מאמינה לו שהוא מבין משמעות או חווה חוויה משמעותית כתוצאה מזה. מהסרט, כלומר.
השעון נראה לי מדליק מצד אחד וסדיסטי מצד שני, כך שאולי שם הוא כן חווה משהו. כבר הזכרת פה את השעון הזה או שחלמתי?…
ולא במקרה אהרון, כמו אליס, כמו פיטר פאן וכמו מומו (נכון שאותה כן קראת?…) מתמקד בזמן – שהרי התבגרות הוא תהליך שיושב כולו סביב הצירים של גוף וזמן (טוב,לא רק, אבל זה כן משמעותי).
ולגבי השעמום בילדות, השבוע שוחחתי עם ילד יקר לליבי מאוד מאוד מאוד, תוך כדי מו"מ האם הוא ייקח ממני בהשאלה ארבעה ספרים כרגיל או שמא 5-6, והצעתי לו שאם הוא כל כך רוצה לקרוא עוד ספר יקרא אותו כאן, לפני שיילך הביתה. הילד הסתכל עלי במבט של "אוף איך את לא מבינה ?!?" ואמר- "טלי, בשביל מה אנחנו לוקחים ממך ספרים? שלא יהיה לנו משעמם במשך השבוע!!!!!!!"
נ.ב. ברור שנכנעתי (-:
עזבי את אקונצ'י – אני חוויתי חוויה. אני עדיין חווה אותה אחרי יותר מעשר שנים. זה לא משהו שקורה כל יום.
(נראה לי שאתם שניכם כבר לא תשלימו. עוד שבועיים אני מגיעה לסידבד ובכלל אוי לו)
והילד הזה מעלה נשכחות. לא ידעתי שזה עדיין קיים גם היום כשהמחשב והטלוויזיה כאילו סותמים את השעמום. בחומר ירוד אמנם, אבל מעלימים אותו בכל זאת, כמו קוסמים סוג ב'.
התכוונתי לעשות מחווה נדירה ולהגיב בשמונה וקצת על הפרק החדש. שששש… אל תגלי לך (-:
יאללה- אני אעזוב את אקונצ'י, את החוויה אני מפרגנת לך לגמרי, כמובן, ושייזהר ממני עוד שבועיים, אם כך…
כן, קיים לגמרי הילד הזה. גם אחותו שקוראת אפילו יותר ממנו וגם עוד אי אלו ילדים כאלה. זה קורה.יש גם קסמים אמיתיים.
[…] עם נזירי העמוד את המגבלה והניתוק. אבל ההווה המתמשך, ה"פְּרֶזֶנט קוֹנְטיניוּס", "זמן העמוד" שלו שונה: ללא דרמה, ללא תכלית. בראיון […]
[…] אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך […]
[…] יש שני סוגים לפחות (על הסוג הטוב של השעמום אפשר לקרוא כאן. יש לגלול מעט עד "זמן […]