הפרק ה18 בסידרה של 27 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד.
פרק זה שייך לחטיבת הפנטסיה והמד"ב.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).
הרץ הערפילי מדווח לאהרון בקשר ומקבל ממנו הוראות. הוא חוצה את ים הדם בסירת נייר מקופלת וקושר את ספינתו אל שיח מוכה שידפון. שיכבה דקה של אפר או של כפור יבש ונצפד מכסה את האדמה הצוננת. הוא "מתקדם בזהירות על אדמה קפוצה, במכתשים אפורים צהבהבים ירחיים, אהרון לאהרון לא תאמין איך שזה נורא פה, עבור" (292).
המקום הנורא הזה הוא חלק ממוחו של אהרון: "הר קטן ושמן עם עין קטנה פקוחה למחצה במרכזו, וזוג שפתיים דקות וקפוצות, ויבלות קשות ויבשות דבוקות אליו, מרכז הזיכרון ומרכז הצחוק ומרכז המילים ומרכז הספורט, ואולי גם מרכז האהבה ומרכז האושר, הכל דבוק בה, תלוי רק בה" (290).
פעם היה שם גן עדן: "הכל היה פה מלא חיים, השיחים לבלבו ושפעו, ארבעה נהרות זרמו פה, כחולים וצלולים" (292). ובעצם יש כאן שני גנים המתמזגים לגן הפנימי של אהרון: גן העדן של ספר בראשית על ארבעת נהרותיו (כמספר הנהרות שחרבו אצל אהרון), וגנו של הענק מסיפורו של אוסקר וויילד שלבלב רק בזכות הילדים; ה"בראשית" של אהרון, הוא גן העדן של ילדותו, הימים שבהם הלך לגן-חוה (אִמנו? – עוד הצלבה בין גן עדן לילדות) והגננות קראו לו נְשוּמֶה (321), כלומר נשמה, ואצל אהרון כזכור, "הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדות שלו" (300).
ועכשיו הכל חרב כמו אחרי שואה אטומית; כל הזכרונות והמראות והצחוקים וההמצָאות האפירו וקמלו והתפוררו.
בזמן שכפילו הזעיר תועה בחורָבות אהרון מתגנב לארץ אויב משלו, לחדר השינה של הוריו. הוא נמשך אל ריח כפות הרגליים של אביו. וכך הן מתוארות בספר: "ארוכות ומעוגלות בקצותיהן, כמו שתי כיכרות לחם גדולות … אצבעות הרגליים טריות ורעננות כמו לחמניות קטנות" (302). אהרון כורע ברך לרגלי המיטה דרך סגידה, כדי להתקרב לחום ולטריות ובעיקר כדי לשאוף את הריח, ריח המאפייה, הגן עדן של אבא לפני שגורש ממנה והפך לפקיד. "ריח ראשון", קורא אהרון לריח הזה, "ריח ילדות". הוא מעמיס אותו על סירת הנייר הפנימית ומדהיר אותה "אל המקום הסודי, אל המוח החדש שעשה לו למטה" (302).
המקום החדש הוא כנראה אותו מרחב פצפון בדרום הגוף שנוצר מאהבתו ליעלי. הביצורים הגנו עליו. הוא עדיין פורה. שם הוא מחליט להתיישב, לפתוח דף חדש. לשם הוא מנסה להעביר את כל מה ששרד. הוא שולח את הרָץ לחפור בשממה אחרי זכרונות טובים של אהבה והצלה, והרץ אמנם מוצא את האוצר, כל אותן פעמים שבהן הלך לאיבוד בילדותו ואמו זעקה את שמו וחיפשה אותו בכל מקום באהבה ובחרדה, ונושא אותן דרומה. הוא מזגזג בין חריצי התעלות וחומק מצרצורי החישמול המרצדים סביבו. האור האטי המגדלורי היהלומי של הזכרונות זוהר בכפות ידיו. אהרון מתעודד. הוא נותן הוראה להבריח הכל: "את הרע עם הטוב, כמו אוויר לנשימה, כל מה שתצליח להציל, נעשה לנו מקום חדש לגמרי, תראה שנצליח, מקום רענן וטהור וטבעי, ושלא יהיה אויב שלי, ושיידע לעשות מה שצריך" (296).
או במילים אחרות – אחרי שניסה לשווא – לאיים על הבלוטה ולהתנקש בה, להחניק אותה בעשן סיגריות, לזעזע אותה בהדף של פיצוצי בארוד ולשבש את תיפקודה בעזרת המגנט הגדול שסחב ממעבדת בית ספר, הוא מחליט להגר ממנה עם כל המחשבות והזכרונות: זוהי "יציאת מצרים" של התודעה, מעבדות לחירות, מן המוח הביולוגי אל הארץ המובטחת שיסד בדרום גופו.
ובעיצומה של בהלת ההגירה, פתאום יש לו רעיון. "בחיי, הנה, ניצלנו," הוא חושב, "במקום החדש שלו הוא כבר עושה רעיונות חדשים" (293). זוהי קריאת שמחה של "המדען", המנתח הפנימי – הניתוח הצליח, השֶׁתֶל מתחיל לתפקד!
בשבוע הבא בכתוב בגוף – אהרונינג, חולמינג, נעלמינג, טהורינג, אם שמתם לב שבעברית אין הווה?
ובלי שום קשר
הערב, כלומר פחות או יותר עכשיו, יום שלישי משעה 22:00 ועד שעה 24:00 יתארחו המלחין איתן שטיינברג והזמרת אתי בן זקן, שני אנשים יקרים ומוסיקאים נהדרים, ב"קול המוסיקה", בתכניתה של זמירה לוצקי.
התוכנית תועבר בשידור-חי ממתחם פסטיבל ישראל בירושלים, ובמהלכה יושמעו הקלטות של יצירות חדשות של איתן, חלקן בבצועה של אתי, אשר אולי תבצע גם משהו live באולפן.
משל יפה על האמן כמגלה ארצות
או על ילד המגלה את האפשרויות הבלתי מוגבלות יחסית שבתודעה
שהריי ההכרה היא בדיוק המקום בו עדיין אפשר למצוא יבשת חדשה ולנדוד אליה.
מצד אחר, כל עניין התודעה/הכרה האבודה והחדשה נראה קצת כמו תיבת פנדורה כאשר אחרי כל החורבנים, אבדנים, אכזבות, מלנכוליה וכיו"ב
צצה אחרונה התקווה, אליה אפשר לנדוד ולהחיל מחדש. אין ספק כי מקורהּ באהבה.
(קצת מוזר שאין שם אינדיאנים או שודדי ים)
אולי שודדי התיבה/הבלוטה האבודה)
מצד אחד האפשרויות הבלתי מוגבלות של התודעה, וזה נפלא.
וגם התקווה שמקורה באהבה.
ומצד שני הנסיון המתיש הנדון לכשלון לשלוט על עוד ועוד תיפקודים ותפקידים, לעשות סדר בכאוס הפנימי, לייצר עוד ועוד רעיונות שיסיחו את הדעת מהכאב.
זה עוד שלב בתהליך שעליו דיברתי בעיקר בפרקים 11 ו12
(מפת הצרכים והרגשות, וצער שנובע מבכי)
נדמה לי שאינדיאנים ושודדים היו מרככים קצת את הקושי, מוסיפים ססגוניות ילדותית, וכאן זה מדע בדיוני מהסוג הכי נואש
לנדוד בין מח אחד לתודעה חדשה בדרום הגוף
על ידי זינוק קרקסי על טרפז מתנדנד
בתקווה לעבור לצד השני
כאשר שומעים את התופים ברקע
וכל הקהל במתח
כי הרשת שלמטה היא רשת עצבים
שלא ידוע בדיוק האם היא מסוגלת לעמוד בעומס
אלו החיים, אלו החיים
האזנתי אמש לזמירותיה של אתי בן זקן בליווי איתי שטיינברג, אני מניח, ביו 22:10-22:30. היה מעולה, באמת, ושובה לב גם כן.
אחר כך הייתי צריך להמשיך עם איזו מטלה מקצועית, הכנת הרצאה לאיזה פורום היום
אז השמחה הוחמצה, אבל תודה מקרב על ההמלצה
תודה שועי, על הקרקס התודעתי, שכבר מאפשר לנשום, כבר יוצר חיוך, ולוּ חיוך מצויר.
ואיזה יופי שהאזנת לאתי, אבל איתן השובה לב ומעולה בפני עצמו – הוא מלחין וגם אישהּ של אתי.
כבר השארתי פעם לינק לאתר המשותף שלהם, אבל למי שהחמיץ:
http://www.benzaken-steinberg.com/