ב1964 ישבה האמנית יוקו אונו (לימים אישתו של ג'ון לנון) על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה.
Cut Piece – זה היה שם המיצג שבוצע לראשונה ביפן, ושנה לאחר מכן גם בקרנגי הול ניו יורק.
אונו ישבה ללא נוע על במה בזמן שהצופים עלו בזה אחר זה וגזרו את הבגדים מגופה. כששדיה נחשפו היא כיסתה אותם בכפות ידיה.
בסרטון המצורף אפשר לראות קטע מן העבודה.
ב2003 חזרה אונו בת השבעים והציגה את Cut Piece בתיאטרון קטן בפריס, "למען השלום".
.
.
שבע הערות:
*
1. פמיניזם
Cut Piece היא עבודה פמיניסטית: "יוקו אונו הנכיחה את הפסיביות הנשית ואת התגובה האלימה שהיא מייצרת," כתבה רותי דירקטור.
ואפשר גם להרחיב מעט את היריעה: Cut Piece עוסקת בהדדיות של היחסים בין תוקף לקורבן.
*
2. המשכים ומחוות
Cut Piece היא עבודה מכוננת בתולדות המיצג הזוכה גם היום להמשכים ומחוות.
Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ מ-1974 היה ה"המשך" הקיצוני מכולם. אברמוביץ' ערכה על שולחן 72 "מכשירי עונג וכאב" והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה לגמרי פסיבית, לא חשוב מה יעשו לה היא לא תתנגד. כתבתי על זה כאן (ואם אתם כבר נכנסים אל תחמיצו את השיחה המאלפת בתגובות).
אונו של Cut Piece הרבה יותר מוגנת מאברמוביץ של Rhythm 0; ראשית Cut Piece היא עבודה הרבה יותר קצרה (ולאספסוף לוקח זמן להתחמם), יש רק זוג מספריים אחד, כלומר רק מתעלל אחד בכל פעם, וגם הגבולות ברורים. הם לא אמורים להחליט מה לעשות, רק למלא הוראות. ודומה שגם לבמה עצמה יש אפקט מרחיק ומרסן – המשתתף הוא לא חלק מהמון. הוא חשוף לקהל שעוקב אחרי כל תנועה שלו. ועדיין רואים איך אונו נלחצת כשאחד הגברים חותך את הקומבניזון שלה ואת החזייה. היא מציצה בעצבנות לראות מה הוא עושה, נושכת את שפתיה, ולרגע אף מרימה את ידה כאילו בקשה לעצור אותו. זו לא הפעם הראשונה שהבחור הזה עולה לבמה. לפני שהוא ניגש למלאכה הוא מחליף קריאות ביניים עם הקהל. הוא נראה מרוצה ובטוח בעצמו. האווירה משתחררת. יש סכנה באוויר, חשש מאובדן שליטה.
הילוך אחורי – לפני כשבע שנים, יצרה מיה אלמוג (תלמידת בית הספר לתיאטרון חזותי) מחווה משלה ל Cut Piece. בתחילת העבודה היא עמדה עירומה לגמרי מול בחור לבוש בחליפה (שאיני זוכרת את שמו לצערי, הוא היה מעולה). הבחור גזר את החליפה מגופו והדביק את פיסות הבד לגופה של אלמוג כך שהתחברו בסופו של דבר למעין שמלת מעצבים. כדי להבטיח את ההדבקה הוא היה צריך להצמיד את פיסת הבד לעורה ולהניח את ידיו על הבד למשך כמה שניות עד שהדבק יתפוס. הסיבה היתה לגמרי טכנית, אבל זה נראה כמו סוג של חיבוק, מגע של אהבה. המיצג הסתיים כשהמצב התהפך: הגבר היה עירום והאישה לבושה.

cut piece 1964. התמונות מ2003 לא לגמרי שכנעו אותי
*
3. אבן
אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה מרגיש בתוך האבן.
(קטע מטקסט שכתבה אונו לעבודה בשם "אבן" מ1966. התרגום שלי מתוך ספרה אשכולית) וגם זו דרך לקרוא את העבודה.
ובכלל – אונו, על פי עדותה, התקבלה בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה יותר מדי רגשית ויצרית לטעמם. הם העדיפו cool art, לטענתה.
*
4. ארס פואטיקה (אמנות על אמנות)
האמנות הקונספטואלית החליפה את הציור והפיסול באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. Cut Piece היא גרסת הפעולות והרעיונות של יוקו אונו לעירום נשי באמנות.
זאת ועוד: Cut Piece ערערה את היחסים בין הצופה המרוחק לאובייקט האמנותי האטום, המחוסן. היא הצביעה על אחריותו של הצופה והראתה ש"צפייה ללא אחריות הורסת את האובייקט שבו היא מתבוננת." (כך, בין השאר, מסבירים את העבודה בספר המצוין הזה.)
*
5. שתי עבודות מתוך: Grapefruit
A Book of Instruction and Drawing by Yoko Ono
(ה"ההוראות" שבהן מדובר הן משהו בין אמנות מושגית לשירה. בעצם גם וגם.)
PART PAINTING
ברכותנו! / אתה אחד / מ 10,000 הנבחרים / שלהם / אנו שולחים את / חלקיק הציור הזה של / יוקו אונו. כל / אדם קיבל / פיסה אחת / מן הציור. / בעתיד נערוך מפגש / שבו נחבר את כל / הפיסות זו לזו כדי / ליהנות מן / הציור / בצורתו המקורית. ובינתיים / אולי / תמליץ לנו על / אנשים שלהם כדאי לשלוח את החלקים / המעטים / שנותרו בידינו. / אל תשכח / לציין / במכתבך את מעמדם / החברתי של / חבריך, כדי שנוכל להתאים את / גודל החתיכה.מס' סידורי 9,331 #
*
PAINTING UNTIL IT BECOMES MARBLE
חתוך ותלה ציור, שרטוט, / תצלום, או טקסט (מודפס או / אחר), שמוצא חן בעיניך. / הנח לצופים לחתוך את החלקים / שמוצאים חן בעיניהם ולקחת אותם. / למשל, אם צופה אוהב אדום / תן לו לקחת את החלקים האדומים. / בקש מצופים רבים לחתוך לעצמם את / החלקים החביבים עליהם עד שהדבר כולו / יעלם. / כמו כן, במקום לחתוך את החלקים / אתה יכול לבקש מהם לכסות אותם בדיו / שחורה. / במקרה של טקסט, אתה יכול לבקש / מהצופה לחתוך לו את האות החביבה עליו / או את המילה.קיץ 1961
*
6. טקס
Cut Piece היתה עבודה טקסית כבר בגלגולה הראשון. הבמה היא במה טקסית; כל משתתף כורע ברך ונוטל את המספריים שקודמו השאיר על הבמה. המספריים מתקבלים כאביזר פולחני וכך גם פעולת הגזירה. וגם בפיסות הבד עצמן יש משהו שמזכיר "רליקס", אותם שרידים של חפצי קדושים ואפילו של הקדושים עצמם הנשמרים בכנסיות וכאילו אוצרים בתוכם משהו מכוחו של בעליהם.
ולא רק בנצרות יש רליקס; פעם ראיתי הודעה על לוח מודעות קטן בשכונת שפירא בתל אביב, על גלימתו של צדיק מפורסם שהושאלה לבית הכנסת המקומי. המתפללים הוזמנו לגעת בגלימה ולהפנות אל הצדיק את בקשותיהם. והיה גם הסבר קסום ליתרון שמספקת הגלימה: הנגיעה בה היא כמו אותו משיכה שמושך ילד קטן בשולי שמלתה של אמו כדי להסב את תשומת לבה.
*
7. 1964 / 2003 – האם זו אותה עבודה?
Cut Piece נוצרה מתוך כעס, כפי שהעידה אונו עצמה. ב1964 היא היתה ספוגה בכאב ובתוכחה. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, אונו חוזרת על אותן פעולות, והפעם היא עושה זאת "למען השלום": היא מבקשת מן המשתתפים לשלוח את פיסות הבד שגזרו לאנשים שהם אוהבים. ראשון הגוזרים הוא בנה, שון לנון: "זה היה מורט עצבים," אמר לאחר המופע, "היא ממש אמיצה שהיא עושה את זה שוב. זה היה נוגע ללב וחזק מאוד."
ואונו עצמה: "כשאני מאפשרת לזרים להתקרב אלי עם מספריים אני מנסה להראות שהגיע הזמן לבטוח זה בזה … לא מאוד פחדתי, משום שניסיתי לעשות את זה באהבה. בשנות הששים עשיתי את זה מתוך כעס, עכשיו אני עושה את זה בשביל האהבה, וזה הבדל גדול."
האם Cut Piece של 1964 ושל 2003 זו אותה עבודה?
הפעולות דומות, אבל הטעינה הפוכה. האם אפשר להפוך כיוון רגשי של יצירה כמו שהופכים גרביים?
בסיבוב הראשון היתה אונו קורבן של הגוזרים. בסיבוב השני היא מעין מרטירית של אהבה. האם היה בפעולות מלכתחילה גרעין סמוי של חמלה? האם נותר בן רישום של כעס אחרי ארבעים שנה?
ומה באשר להבדלים הקטנים – האם זה משנה למשל, שאונו הצעירה ישבה על רצפת הבמה והמשתתפים כרעו לצדה, ואונו בת השבעים ישבה על כסא והמשתתפים רכנו אל גופה?
האם זו עבודה נוצרית או שמניסטית? האם האופציה השמניסטית מושפעת מגילה של המבצעת, או מנוכחותו של בנה? (כולם היו בני?)
הכעס היה אפקטיבי בשעתו. העבודה השאירה את חותמה.
והאהבה?
***
עוד על ג'ון ויוקו (וגוסטב קלימט ואגון שילה ומיק ג'אגר ואנני ליבוביץ שצילמה את התמונה שלמטה)
קל לנחש, אני חוששת, אבל גם העבודה הזאת קשה לי ומעוררת אצלי אנטי גדול, ממש כמו אקונצ'י וכמו העבודות שהזכרת כאן – זאת עם שולחן כלי המשחית וזאת שבה אקונצ'י (?) קשר בחורה וצילם בוידאו. קשה לי כשלוקחים את הגוף והופכים אדם לקורבן (גם אם הוא מסכים כמו הבחורה הקשורה, גם אם הוא רוצה ומבקש כמו יוקו אונו). יש בעולם כל כך הרבה אלימות וניצול ואכזריות, להעביר את זה לאכסניות מכובדות ואמנותיות של במה או גלריה נראה לי בעיקר נסיון להכשיר את השרץ שמכסה על מציצנות וסדיזם וקצת מזוכיזם- קשה לי עם זה מאוד.
קשה לי גם עם מה שנראה לי כפוזה – "למען השלום". במה בדיוק גזירת הבגדים של יוקו אונו אמורה או עשויה לקדם את המודעות לשלום או את השלום עצמו או מסרים דומים? מה מונע ממנה להכריז שהיא מכינה סלט למען השלום, הולכת למכולת למען השלום או עושה פיפי למען השלום? זה קצת זילות השלום, בעיניי…
מה שכן, הבוקסה הורדרדה משמאל כן מוצאת חן בעיני. לא לגמרי קל לי עם האלמנטים שאני רואה בהם השחתה של היצירה, בכל זאת ישלי רגשות גם כלפי חפצים וטקסטים,אבל זה מעניין, מקורי ומאתגר. אם הגדרת אותי בתגובות לפוסטך הקודם כסקרנית ואמיצה- זה מקום שהסקרנות והאומץ שלי יכולים להתמודד אתו, אני חושבת. לראות איך גוזרים מיוקו אונו את בגדיה לא הייתי מוכנה ללכת, אני חושבת שאפילו לא למען השלום…
תחשבי על זה ככה, טלי – כדי לרפא מהכשת נחש צריך להכניס לתרופה קצת רעל 🙂
על פוסט המלא כל טוב, המצריך כמה וכמה התבוננויות (ועוד אשוב אליו)
במיוחד התפעלתי מתיאור עבודתה של מיה אלמוג
שיש בה לטעמי מבט חד על אהבה ומיניות הטרוסקסואלית
וגם הזכיר לי את מנהג הכפרות (רק בלי התרנגולת) לאמור
זאת כפרתי, זאת חליפתי
(ללבוש וללבושים בספרויות הקבליות אולי אייחד פעם פוסט, איני בטוח אם זה שייך לפה)
ויוקו, הו יוקו (כפי ששר ג'ון)
בהיותי ילד, חשבתי כי קריית אונו קרויה על שם יוקו, וגם זכור לי שיר מאת דודו גבע שהושם בפיו של יוסף פקיד העיריה:
מסכנה יוקו
כל היום שותה רק שוקו
אם היה ג'ון
היו שותים המון
או משהו מעין זה, בכל אופן.
נו, שוב המעצורים, האיזונים והבלמים, מערכת הברקסים החלודה
אני מבכר את העבודה של אלמוג
שבה המיצגן גוזר בעצמו את בגדיו
ומדביקן על גופה העירום של שותפתו
על פני המיצג של אונו שבו הקהל גוזר את בגדיה
לא נראה לי כי הייתי משתתף בזה
נראה לי שזה מעיד משהו עליי
או משהו מעין זה, בכל אופן.
מרתק ומעורר מחשבה.
תודה על הקטע מיוטיוב, הצפייה והפוסט שכנעו אותי שאונו היא אחת האמניות החשובות ביותר במאה ה-20.
לגבי ההבדל בין שתי הגרסאות. גם לי קל יותר להתחבר לגרסה הזועמת. אני חושבת שקל לנו יותר להזדהות עם אמנות שמבטאת רגשות שליליים או מצוקות, אולי כי אנחנו באים לאמנות בשאיפה למצוא מענה או ביטוי לחוסרים שלנו. אמנות שיוצאת מרגש חיובי, שלם, כאילו לא משאירה סדק שדרכו אפשר להיכנס. ואני חושבת שדווקא בגלל זה הגרסה המאוחרת (שלא ראיתי, אולי היה משהו לא משכנע בביצוע, אני לא יודעת) היא גם כן מעניינת, גם בפני עצמה וגם בדיאלוג בינה לבין הגרסה המקורית. הגרסה הראשונה נעשתה כאילו מחוסר ברירה, זאת צעקה של צורך נואש לחשוף את הפגיעות בצורה מתריסה. הגרסה המאוחרת נעשתה מבחירה, זאת לא חשיפה של פגיעות שנכפית עליה אלא בחירה להיחשף, להינגע, מתוך נדיבות. זאת תפיסה אחרת של אמנות.
אני מסכימה שזה פחות חזק, וגם מפריעה לי האמנות המגויסת, ולמרות זאת אני מעריכה את אונו על האומץ שלה. היא זכתה לתהילה על משהו שעשתה בשנות ה-60, והבחירה הבטוחה היתה לא לגעת בזה, להשאיר את העבודה כמו שהיא. אבל היא לא הלכה על בטוח אלא המשיכה לפתח את זה למקום שבו היא נמצאת היום, לדעתי בידיעה ברורה ומכוונת שהגרסה המאוחרת יותר חלשה מהגרסה המקורית. זה מעשה ישר ואמיץ.
גם אני כמו שועי מעדיפה את המיצג שבו מישהו גוזר מעצמו ומדביק על אחר מאשר להיפך. העבודה של הבחורה הזו מביה"ס שלימדת בו מאוד מרשימה, גם גורמת לי לחוסר נוחות, אבל פחות.
אשמח לקרוא פוסט על הלבוש בספרויות הקבליות ואני בטוחה שזה קשור!
יפה האסוציאציה שלך למנהג כפרות, ובאמת יש בעבודה של מיה אלמוג מעין "תיקון" של העבודה של יוקו אונו, כאילו בזה שגבר גוזר את הלבוש מעליו ומחבר את הפיסות לבגד, הוא מכפר באופן סמלי על האלימות הסמלית (?) של האחרים.
ועם זאת – זו אני עכשיו שקוראת כך את העבודה. לא זוכרת שבשעתו כשמיה עשתה את העבודה יוקו אונו עלתה בכלל לדיון.
מה שאני כן זוכרת הוא שהעבודה של מיה קצת נחלשה לקראת הסוף – היתה נפילה של מתח אחרי שכולם תפסו את הרעיון, ודיברנו על חלק נוסף לעבודה.
עלו כל מיני אפשרויות שכולן נגזרות (תרתי משמע) מהפרשנות של העבודה. ואחת האפשרויות היתה לקרוא את העבודה כביקורת כלכלית-מגדרית, כלומר זו עבודה על הגבר שעובד קשה מאד כדי להלביש את האישה ולספק לה מותרות, ולכן בפרק הבא בעבודה היא אמורה לשכב איתו…
ז'ניה תודה, זה נושא מאד מורכב.
אני לא בטוחה שאת צודקת לגבי הנטייה להתחבר לכעס. לא סטאטיסטית ולא בהנמקה. זה נכון אולי לגבי האנשים שבאמת זקוקים לאמנות, ויודעים (כמו אוכלי גורמה) שמה שמעורר רתיעה הוא לפעמים גם הטעם הכי מעודן (או משהו כזה).
וגם לגבי אונו עצמה אני לא בטוחה, זה פוסט שיש בו יותר שאלות מתשובות מכל הכוונים.
אישית הופתעתי לקרוא שהעבודה שלה בכלל נחשבה לרגשית ויצרית. כי כשקראתי על קאט פיס בפעם הראשונה היא נראתה לי מאד מופשטת, על אף המגע האנושי, לגמרי מנטלית ומתמטית, לעומת העבודה של אברמוביץ' שבאמת נכנסת לקרביים המלוכלכים והמסוכנים.
הרושם הזה התחזק כשקראתי את הספר שלה, אשכולית (אני די בטוחה שאכתוב עליו פוסט בקרוב עם מבחר תרגומים). יש משהו רוחני וזני בהרבה מהשירים-עבודות-תרגילים.
את הכעס שלה אני דווקא מרגישה, אבל הוא כל כך מרוכז שהוא כבר קר.
התלבטתי אם לשלב תמונות מהגרסה החדשה, ובסוף לא שמתי כי לא התחשק לי להכניס אותן לבית שלי באינטרנט. איכשהו היתה לי תחושה של חוסר אותנטיות, אבל זה בערבון מוגבל מאד כי לא הייתי שם.
ואני עדיין לא יודעת אם אונו היא טיפוס קורבני שמשחזר את הקורבנות שלו בכל מיני תירוצים, או שזה סתם גימיק שמושך תשומת לב, או שהיא מצאה דרך באמת, במהלך החיים וההתבגרות להטעין את המזוכיזם והכעס במשהו טוב.
ועוד לא אמרנו כלום על ההיחשפות שקשורה בעבודה הזאת, של הגוף שהשתנה…
לא התכוונתי לחסן אותך. התכוונתי שמידה מסוימת של אלימות בתוך עבודה שרוצה לרפא אלימות אולי עושה אותה יותר אפקטיבית. ואני לא יודעת אם אני חושבת את זה ברצינות או בצחוק.
קראת אותי. גם את מה שלא כתבתי. הכפרה על האלימות של האחרים, במיוחד של הגברים האחרים
אבל אפשר גם של הגבר עצמו.
אני גם קושר זאת למיניות- מין כמבט של אהבה עמוקה
ולא מין ומיניות כשם שהם משווקים בכל מקום
כגירוי, צורך בסיסי וכיו"ב.
לכן, ראיתי בעבודתה של מיה אלמוג רעיון עדין מאוד.
דווקא תפישת עבודתה כביקורת כלכלית מגדרית מחלישה אותה מאוד לטעמי, משום שהיא אינה מותירה מקום לגבר או לאישה לעדן את עצמם
ומשאירה את היחסים ביניהם בתחום המטריאליסטי של סיפוק צרכים, ציפיות, כוחנות, אינטרסים
וכיו"ב
אני חושב שבהדהוד שעוררה בי עבודתה של אלמוג
לטקסט הכפרות זו כפרתי זו חליפתי
התכוונתי גם לחליפה וגם להחלפה
הגבר ברצונו להלביש בעדינות את האישה
מקרב את הגבר ליחס אינטימי קרוב לאישה
משמע מעדן עצמו
כאילו חוזר בו מן האלימוּת, ומן הכוחניות
שמסמלת החליפה (הנגזרת כמחלפותיו של שמשון)
למצב של היות אוהב ומאהב
הזונח את אלימותו
ועוד מחשבה: אפשר שבאיזו תרבות עתידית ישמש המיצג של אלמוג
כריטואל נישואין המסמל את ההתקשרות וההתקדשות של בן הזוג לזוגתו
הפרשנות שלך מקסימה
וגם מן הבחינה האמנותית הטהורה אני מעדיפה אותה על הצייקנות הכלכלית-מגדרית, כי יש בה איזה היפוך מרתק ומתח בין ההרסנות של גזירת הבגד לבין העדינות של המחווה.
הבגדים זה לנון, שיוקו תאלץ כל הזמן בכוח להסיר כדי להיות עצמה, אבל להסיר בידיה אין ידיה נענות לה, ולכן תחפש את הציבור שיסיר ממנה בדרכו שלו את לנון שלו ושלה.
ואין זה פלא שבזקנתה תבקש כאילו בפעם האחרונה: תנו לי להיות אני, עצמי, עירומה, ללא שום כסות סינתטית.
ראה התמונה שהוספתי בקצה הפוסט
צריך עיון, האם החליפה שלובשת יוקו בתצלום של אנני ליבוביץ היתה במקור של ג'ון
והאם הוא גזר אותה מגופו והדביק אותה אחר כך
באופן עדין איטי וממושך אל גופה של יוקו
חייבת להימצא אפשרוּת כזאת, לא?
רגע,
אז את מסכימה איתי?
🙂
[…] מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה […]