הפרק ה14 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו גם השני בפרקי הפנטסיה והמד"ב.
*
ובינתיים הסדרה הפכה לספר! "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי"
*
אהרון נגד הביולוגיה
השירה והמטפורה הן קרובות משפחה כפי שראינו בפרק הקודם, אך כדי שרומן ריאליסטי יהפוך לפנטזיה או למד"ב אין די ברגישות מטאפורית. לשם כך צריכים להתקיים עוד כמה תנאים:
"זהו ספר על אדם צעיר," אומר גרוסמן "שאינו מסוגל לקבל על עצמו את עולן של אותן המוסכמות והשיגרות שהוא רואה סביבו, גם לא את הקלישאות המילוליות, ואפילו לא את הדיקטאט הפיזי, המוגבל, החד-משמעי של גופו שלו." (מתוך "מאין נחלתי את שירי", עורכת רות קרטון-בלום)
גרוסמן משסה את אהרון בביולוגיה, ואהרון אינו נבהל מן האתגר: "אם משהו בלתי אפשרי הוא יוכיח ההפך" (92). כך למשל, הוא מנסה עוד בצעירותו לגדל לעצמו חתולה צמחונית. וגם אחרי שאמו מפתה את החתולה בנתח מדמם של כבד, הוא מסרב ללמוד את הלקח. כמו הנסיך הקטן בשעתו, הוא מסרב להתאים את משאלותיו למגבלות המציאות. ("אילו ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר," אומר המלך לנסיך הקטן, "או לכתוב טרגדיה, או להפך לעוף ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו היה לא-בסדר, הוא או אני?") הנסיך הקטן מבקש לחזות בשקיעת השמש שלו, אהרון שואף לשלוט בגופו. ובניגוד לסנט-אקזופרי הוא אינו בוחל בכלים מדעיים: הוא מודד ומשווה, עורך תצפיות וניסויים ואוסף נתונים על המנגנון הביולוגי כדי לחבל בו מבפנים.
עמודים רבים בספר הדקדוק הפנימי מוקדשים לתצפיותיו המדעיות של אהרון: הוא מתעד את סימני ההתבגרות – "גֶערגַאלַאך ופאות לחיים וחתימות שפם ושדיים" (280), באותה דקדקנות שבה הוא סופר הנשימות של זוג שמתגפף במכונית: "בתשעים ואחת זה בדרך כלל נגמר, לפעמים בתשעים וחמש" (289). הוא יודע לפי הוריו: גם מתוך שינה הוא ממשיך "לספור את הנשימות שלהם ולאסוף פרטים מדעיים" (278).
הארמונות שהפכו למעבדות
גם מבלי להכנס ליחסים המורכבים בין מדע לאמנות – שני הדברים אינם כה סותרים, כפי שברור מן הסתם לכל קורא של מדע בדיוני. האמנות המושגית שנולדה בתקופה שבה מתרחש הספר, בסוף שנות הששים של המאה העשרים, התבססה על רעיונות ופעולות (המקבילה האמנותית לפרדיגמות וניסויים?) והשתמשה בפרקטיקות מדעיות כמו מדידות ותיעוד. המהפך הזה ניכר, כפי שכתב פעם אקונצ'י, במטמורפוזה של חללי התצוגה: הגלריות כבר לא שאפו להיראות כמו ארמונות. הן אימצו לעצמם מודל חדש: חלל לבן וסטרילי, דמוי מעבדה.
אהרון אינו רק חוקר צעיר אלא ילד יצירתי ועתיר דמיון. הגבול בין מדע לאמנות עוד לא התקבע בתוכו והוא מגייס את כל כולו – את השיטתיות המדעית והיכולת האנליטית ואת הדימיון והרגישות הלשונית והמטאפורית, כדי להמציא לעצמו ביולוגיה חילופית במקום "כל הביולוגיה הזאת ימח שמה" (278). על טיבה של אותה ביולוגיה חילופית נעמוד בפרקים הבאים, ובינתיים הוא מוצא נחמה בניטרליות הרגשית של המדע. כשהוא מגיע למסקנה המפחידה שאולי הילדים האחרים קיימים יותר ממנו (ההדגשה במקור), הוא מרגיע את עצמו "בהמהום מדעי קפוא" (283).
הקרירות "המדעית" היא ביטוי מצמרר לניכור של אהרון מעצמו, אבל כשהיא מתלכדת עם היצירתיות שלו (ושל גרוסמן) נשפך אור יקרות על מצוקתו הרגשית והרוחנית. בכל מדע בדיוני שנוגע לי יש משהו מן ההכלאה הזאת בין שירה לטכנולוגיה כדי לשרוד.
מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה
שפן הנסיונות הראשי של אהרון הוא כמובן גופו-שלו: הוא נועץ את עיניו בפנסים מסנוורים כדי לבדוק את השפעת האור על האישונים: "אם מאירים, למשל, בפנס ישר לתוך העין, האישון מתכווץ מייד, שלוש שניות על השעון, גם זה רפלקס, גם זה אהרון יכול לעשות מרצונו נגד הגוף" (273). הוא מודד איבחות כאב: "כמה זמן לוקח להן להגיע אל המוח, האם הן מתערבבות זו בזו כמו הדים". הוא מנתר על רגל אחת ומונה את הצעדים עד ששריר הירך מתחיל לרעוד ותולש לעצמו שערה מהבלורית: "שלוש שניות עד שהכאב פג. מעניין: בבוקר זה היה חמש" (278). וגם כשהוא נואש, לקראת סוף הספר, הוא לא מוותר לעצמו: "כיסה את האצבע האמצעית בכל יד בשקיק ניילון קטן, והשווה מנגנון זיעה" (304).
על אף מאמציו ההירואיים של אהרון לנתק את עצמו מכל הקשר חברתי ולאומי, ההיבט המדעי של ספר הדקדוק הפנימי ספוג בזכרון המובלע של השואה; בניסויים שאהרון עורך בגופו מהדהדת "מורשתו" הרעה של דוקטור מנגלה. ובכלל – כשמנתקים את מנגלה לרגע מן ההקשר ההיסטורי, אפשר לראות בו אבטיפוס של המדען המרושע המנסה לייצר גזע של לוחמי-על כדי לכבוש את העולם (ובעצם גם כשלא מנתקים).
תמונה (מאד קשה לצפייה): ילדים אחרי נסיונות של דוקטור מנגלה
*
ובשולי הדברים: לשלוט על הרפלקס / לעקוף את הרפלקס (גירסת אקונצ'י)
ב-Eye Control (1971) מנסה אקונצ'י להמנע מעפעוף בזמן שכפות ידיים נעות לעבר פניו בתוקפנות. ב- Blinks(1969) אותו הזכרתי בפרק השלישי, הוא משוטט כשמצלמה צמודה לעינו, ומפעיל אותה בכל פעם שהוא מעפעף. כלומר משתמש בה כ-"עין תותבת" עוקפת-עפעוף ועוקפת-ביולוגיה.
בשבוע הבא: אבות המזון הפרטיים
***
רשימות על שואה באתר זה:
ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה
למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?
ועוד
לא צפיתי בתמונה
את מקצתם של הילדים והמבוגרים שבם נעשו ניסויים,ושניצלו הכרתי (בשנותיי הראשונות), כפי שכתבתי באחד מן הפוסטים האחרונים שלי, כך שזה מעט קשה לי.
יש כמובן בימים שבין הילדות ובין ההתבגרות, ימי ראשיתם של השינויים הגופניים וההורמונליים, בכדי לעורר סוג של בעתה בילד
משום שהוא עוד אינו יודע לאן מועדות פניו ומה פשר השינויים האלו. הדברים כמובן יכולים להביאו להתקוממות כנגד הגוף ולבחינת גבולותיו.
ובכלל יש בה בתקופה הזאת בבלבול הזהות, בצמיחה לגובה המהירה וכיו"ב משום המדע הבדיוני או הפנטזיה. אליס הגדלה ללא גבול לואיס קרול היא כמובן דוגמא לכך.
שועי, אולי טוב שלא צפית, ובכל מקרה רציתי לתת בחירה, וגם להמנע מסנסציה.
ועם זאת אני משוכנעת שהדימויים האלה מאד קשורים למה שעובר על אהרון. מנגלה היה הדמות הכי אפלה ומפחידה בילדותי. יש משהו ברעיון הזה של ניסויים בבני אדם שהוא מאד מוחשי לילדים, יותר מכל סיפור אחר על השואה. אם זה לא עולה באופן ישיר בספר, זה רק משום שהשואה היא נושא לאומי, ואהרון הרי מנסה להפוך הכל לפרטי וחד פעמי.
ובאשר לגיל ההתבגרות אני מסכימה. הנער הלא הוא מוטציה של הילד, לפחות עד שמתרגלים.
גם אני לא צפיתי.
טשטוש הגבולות בין מדע לבין אמנות מסקרן. הפנר מדבר הרבה על הדימיון והזיקה בין אמנות לבין מדעים בספרו 'אמנות שפה זרה'. לדבריו, גם האמנות וגם המדע מבקשים לספק פתרונות, או מראית עין של פתרונות, כדי לנטרל את האימה הגדולה של הקיום האנושי, או לפחות להסיח את הדעת ממנה.
ההבדל הוא שהמדעים נוטים להכליל, בעוד האמנות מושכת אל המקרה הפרטי.
השבוע חשבתי על ספרי המדע הישנים, כאלו שפג תוקפם – וחשבתי שברגע שאיבדו את תקפותם המדעית הם קרובים יותר להתמיין מחדש כספרי אמנות מאשר כספרי מדע, כי הם משמשים עדות למרחב הדמיון האנושי.
***
מפריע לי שמכבדים את מנגלה הרוצח הפסיכופט בתואר דוקטור. חבל שהשפה לא יודעת להבחין בין דוקטור להיטיב לבין דוקטור להרע, ושומרת על ריחוק מדעי.
בהמשך לקישור שעשית בין מנגלה לאהרן – אני רוצה להציע מבט נוסף, מכיוון אחר – שנות השישים לא רק מציפים את זכרונות השואה באמצעות משפט אייכמן,זה העידן בו פורחים הB MOVIES,
סרטים סמי-מדעיים. חלק מהפרנויות (למשל מירוץ החימוש הבין מעצמתי) מצאו פורקן באמצעות סרטי אקשן לואו-טקיים, מד"ב פרימיטיבי. [פלישת חוטפי הגופות למשל, ועוד]. אני לא יודעת עד כמה השפיעו הסרטים הללו פה בארץ, אני יודעת שבארצות הברית הם היו פופולריים מאד. אולי אהרן מושפע גם מהפסאודו-מדעיות של הסרטים הללו.
http://www.bmoviecentral.com/bmc/poster-shop.html
מעניין, לא קראתי את הפנר אבל זה נושא שמעסיק אותי מזמן, וגם אני חשבתי בכיוון דומה, רק בלי האימה, פשוט שתי דרכים להבין את העולם, אחת דרך הכללות ואחת דרך מקרים חד פעמיים. אבל נדמה לי שיש עוד הבדל מהותי, והוא שהאמנות (גם המופשטת) שמה את האדם במרכז, והמדע שם את העולם במרכז, בלי עדיפות לאדם. (הטכנולוגיה נותנת לו עדיפות, אבל לא המדע הטהור).
הגעתי לזה בגלל גיתה, בחיי. קודם חשבתי על הקביעה שלו, ש"המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות", אם הוא התכוון למדע או לאמנות (הלא שלח יד בשניהם) כי היא מתאימה לשניהם באותה מידה.
באותה תקופה קראתי גם את השיחות שלו עם אקרמן, והתברר לי שלגיתה היתה תורת צבעים שסתרה את תורת הצבעים של ניוטון, ושאיזו אנציקלופדיה קבעה שניוטון צודק וגיתה התעצבן וקרא: איני יודע מה תועלת לו לאדם בתורה כזאת שכל מחשבה משותקת בה! (או משהו כזה.)
כלומר הוא לא התווכח עם העובדות אלא העלה את שאלת התועלת לאדם, שהיא הרבה יותר רלוונטית לאמנות, שכל כולה מכוונת לאדם. אין לה קיום אובייקטיבי כמו לחוקי הפיסיקה למשל.
בקשר לבי מוביז – לא נראה לי שאהרון נחשף להם בארץ, אבל הוא מזכיר ספר על מקרים מוזרים כמו למשל ילד שסבל מכאבי בטן ומצאו בתוכו את התאום הלא מפותח שלו – שנשמע לי כמו הקרוב הספרותי של הסרטים האלה 🙂
שחשתי בפוסטים האחרונים בסדרה, והחלטת לשים לזה סוף ומייד… (-:
טוב, מבחינתי יש כאן פשוט שרשרת אסוציאציות של הדברים שמציקים לי אצל אקונצ'י והדברים שמציקים לי במד"ב וכל מה שמתרחש בחדרים נקיים וסטריליים עם הרבה טכנולוגיה ובלי לב, אספת אותם בקפדנות, ליקטת אחד אחד בפינצטה רגישה וקשרת בסרט של מילים.
את התמונה, אחרי התלבטות של שנייה, דוקא החלטתי כן לראות, כי אלו ילדים אמיתיים ולא בדיוניים וחשתי מחוייבת כלפיהם באיזשהו אופן בלתי מוסבר, אבל יש, כנראה תקלה טכנית והתמונה אינה עולה. אולי אני בכל זאת לא צריכה לראות אותה?…
ואחרי שבשבוע שעבר ראיתי את הגרסא של דיסני ל"אליס בארץ הפלאות" לא יכולתי שלא להימנע מלחשוב על שינויי הגוף הקיצוניים לאור הפוסט והתגובות, ולא יכולתי שלא לחייך כשגיליתי ששועי חשב על זה לפניי…
חבל שאהרון לא הכיר אותך. זה היה חוסך לו הרבה כאב.
התמונה ההיא באמת נעלמה מהאינטרנט. אחליף את הקישור לגירסה מוקטנת שמצאתי
וחוץ מזה, הכל נכון, ובאמת הדגשתי את צד הניכור והמנגלה. אבל כדאי לזכור שבשביל אנשים כמו אהרון שהכאב מאיים להטביע אותם יש גם הגנה מסוימת בסטריליות ובקור. לפעמים הטכנולוגיה היא משהו זמני (כמו מכשיר ליישור שיניים) עד שאוספים את הכוחות האחרים, הטובים.
אבל לא כל כך ידעתי איך להגיב על הצהרה כזאת. טיפה גדולה עלי ההצהרה, אבל תודה. תודה רבה.
[…] (הפתיח למורשתו הרעה של דוקטור מנגלה – פרק 15) […]
גם פליקס קרול כזכור ניסה לשלוט בהתרחבות האישונים
עידן ועידנים, לא זכרתי, אבל פליקס ואהרן הם ממש לא מאותו הכפר. איפה אהרן ואיפה הנרקיסיזם הנדיב של פליקס (אריק גלסנר איבחן אותו כך להפליא)