ספר הדקדוק הפנימי הוא רומן ריאליסטי היכול לשמש קטלוג של שנות הששים בשפעת הביטויים, השירים, הטקסים, החפצים, המשחקים והפַּכּים הקטנים של היומיום הגודשים אותו מכריכה לכריכה: כל החברמנים והפַּדלָאות והבננות עם מכנסי הסטרץ' מסוג "דפוק אותי" ו"חיפושיות-הקֶצֶב" ו"דור היֶה-יֶה" והודיני וחוזליטו ומשפחת שמחון ו"החברה קוראים לזה בירה שחורה" ומִשחקים כמו "קדרים באים" ואלמבוליק וטראפיק, והדבקת הבולים הצהבהבים-אדמדמים בפנקסי החבר האדומים של קופת חולים, וניקוי פתילות של פיירסייד, וגברים בגופיות שנרדמים על המרפסת בזמן שהם קוראים בעיתון, ו"המטבח הקטן עם שולחן הפורמאיקה הצר והחרסינות עם מדבקות השושנים שאמא תולה עליהן ניירות פרגמנט וניילונים לייבוש" (307) – תיאור שקרוב לשיר הייקו בַּדיוק ובצמצום שבו.
מה הקשר בין העלילה הכמעט סטאטית המשובצת בפרטי הפרטים של היומיום, לבין פנטזיה או מדע בדיוני? (התשובה תיפרשׂ בהדרגה בפרקים הבאים.)
*
מוצָא הפנטזיה
כשסבתא לילי מראה סימני החלמה יוכי מתחילה לבכות. היא בוכה ובוכה ומתעלמת מן הממחטה שאמא מושיטה לה ("נו, די, הרי עוד מעט תעשי לנו שיטפון פה"), ואהרון חושב "אולי יוכי כבר לא תפסיק לבכות אף פעם, תבכה ותבכה, הדמעות שלה יהפכו לקילוח דק על הרצפה, ואחר כך לזרם, ללשון גדולה של מים שתזחל על הרצפה, תגשש, תחפש אחר אמא" (207).
ופעם אחרת, אחרי שהוא חוצה את חבלי הכביסה בדרך לביתה של יעלי, הוא מביט בחשש לאחור "אל ארמדת הבגדים המתנועעת בכל שרווליה נפוחי הרוחות" (273).
ולקראת סוף הספר, כשהוא מתבונן באמו הפורמת סוודר ומגלגלת את הצמר במהירות על זרועותיה הנוּקשות של סבתו, הוא מדמיין ש"כאשר ייגמר חוט הצמר תתחיל גם סבתא עצמה להיפרם, ואחריה הפּוּריץ והשטיח הוויכטיג והפוֹטֶל המתושלח והבורדו והבּוּפֶט והטאפטים והקירות, הכל ייפרם לכל אורכו, לא ימות, ייפרם לחוט אחד ארוך" (308).
שלוש דוגמאות, כלומר מטאפורות, כלומר פיסות ריאליזם שהפכו לנַשָׂאיות של רגשות ותחושות שאהרון קולט מסביבתו:
לשון המים המבקשת להטביע את אמא מממשת את הזעם וההתרסה בבכיה של יוכי, ותוך כדי כך גם נזכרת בלשון מים אחרת, שזחלה מן השרותים הסתומים בתחבושת ההגיינית של יוכי: "באמצע ארוחת-הערב אמא הרימה פתאום את הסכין והצביעה קדימה, והפנים שלה נעשו לבנים ולא יצא לה קול, וכולם הסתובבו אחורה, וראו איך לשון גדולה של מים יוצאת מחדר בית השימוש וזוחלת ובאה לאורך המסדרון עד המטבח" (29).
ארמדת הבגדים משקפת את הריקנות המקיפה את אהרון ואת האיום הרפָאי של החומרנות.
ואמו "הצולבת את האוויר" במסרגותיה אכן ניחנה בכוחות הרס אדירים מעבר לכיסוי התמים של עקרת בית ירושלמית.
ועם זאת, אף אחת מן הדוגמאות אינה חורגת מגבולות המציאות:
יוכי אינה יכולה להטביע איש בבכיהּ (בניגוד לאליס של ארץ הפלאות). דמעותיה הקטנות חסרות מוּדעוּת וכוונה, שלא כמו חוט הדם של חוסה ארקדיו במאה שנים של בדידות, שחוצה את כל מקונדו, נכנס לבית משפחת בואנדיה ועובר מחדר לחדר כשהוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיח, עד שהוא מגיע אל אורסולה המכינה בצק במטבח.

העולם אינו מעשה סריגה ואי אפשר לפרום אותו כמו שעושה הסבתא בסיפורו של אורי אורלב סבתא סורגת.
ושום ארמדה חלולה אינה מאיימת על אהרון. הרוח המנפישה את הכביסה היא אותה רוח שסובבה את כנפי טחנות הרוח; דון קישוט הוא שהפך אותן לענקים מנופפים בזרועותיהם.
זאת ועוד: החזיונות אמנם אינם מתממשים, אך רגישות מטאפורית כמו של אהרון היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". העובדה שהסובבים אותו אינם מכירים בכוחו וגם אהרון עצמו אינו מוצא לו שימוש מוּדע, מצניעה את העובדה שהמטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה.
בשבוע הבא: מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה
ובשולי הדברים עוד שתי הבהרות בעקבות פניות ותלונות אישיות:
- לא, עוד לא הגעתי לפנטסיה של ספר הדקדוק. אני רק מניחה את התשתית כרגע, בפרק הזה ובפרק הבא, ואז אגיע לעיקר. ובכל זאת היה חשוב לי לבסס את הקשר המהותי והלא מובן מאליו – בין שירה לפנטזיה.
- לשועי ולמירי ולכל האחרים שנפשם נקשרה באקונצ'י, הוא קצת פחות נוכח בפרקי הפנטזיה והמד"ב (אף שגם הם יתמקדו בגוף ובדקדוק). בחלק הרביעי והאחרון של הסדרה אקונצ'י יחזור בגדול.
בפוסט קודם הזמנת אצלי הסבר מנומק לאחדוּת והנה הבאת אותה כאן
דומני, כי לפחות בהכרתי, הכל ניתן לשזירה, הכל קשוּר בכל בכל עת ומקום ודבר כעין שרשרת הויה, ואף על פי כן הכל ניתן לפרימה מוחלטת עד שכל ההויה היא בחינת חוט ארוך אחד
בנוסף, דומני כי ההויה לאמיתה היא כה דיסהרמונית ומעלה סימני שאלה שכל הרמוניה ואחדות הנמצאת בה אינה אלא משאת ליבו של המתבונן. לא ברור האם קיימת היא כלל,
אך אם כן, אני מעדיף אותה כחוט של חסד
ולא כחוט של תיל, שהלא מי יכול לשזור חוטי תייל אלו באלו?
שועי – לא זוכרת שהזמנתי הסבר מנומק. מסכימה שהכל קשור, ואין הרבה דברים שמרגשים אותי יותר מלחשוף את הזהות בין דברים שונים ורחוקים לכאורה. למשל בין סיפורו של אנדרסן חייל הבדיל לתיאוריית התיאטרון האפי של ברכט 🙂
http://www.notes.co.il/marit/45639.asp
וזה לא רק משהו מחשבתי, כמו פתרון של איזה תשבץ-על, אלא כרוך בתחושה של חסד ואחווה. גם בשבילי.
ועם זאת, בתור נקודת מוצא לדיון הנוכחי זה נראה לי לא מעניין, ואפילו קצת עצלני 🙂
אולי הכלל הוא שכשמשהו נראה שונה, מחפשים את הדמיון, וכשמשהו נראה דומה, מחפשים את ההבדלים והדקויות. כי חסד ואחווה זה נפלא, אבל הצד האוטומטי שלהם הוא מחית ומחיקה.
הוא בצד המשלים את החסד והמחית. נכון לא היתה הזמנה להסבר מנומק אבל, הזמנה לתת דוגמאות של מדוע בכללו הכל אחדות הוא. עוד דבר, זה מוזר, כי דווקא כאמור אני מתמחה מקצועית בפילוסופיה, הנסבה על קטגוריות, הבחנות, גדרות, וגדרים, שיטות, טיעונים וכיו"ב,
עוד דבר, דומני כי איננו רחוקים מן הדעת, לפיה, את הדברים אפשר לקרוא ולפענח באופן חסר גבול כמותי, לפחות במושגים האנושיים,וכך גם כתבתי ב'אלהות, דתיות, חברות' שפרסמתי השבוע, כאשר כתבתי אודות ארכיטקטונים של מטה
אחד הדברים המקסימים בסדרה 'כתוב בגוף' היא שהיא מתחמקת מקבעונות מחשבתיים, ודומני כי את מפתחת כל העת כיוונים שונים של התבוננות בטקסטים דרך פריזמות שונות, ויש בזה דבר-מה מרענן ומפרה מאוד
שועי היקר, אנחנו אחים! זה ברור ומשמח
(אבל גם שני עולמות שונים, בגלל זה כל כך מעניין)
זה מה שכל כך משמח, השונות (אחרת היינו מתארגנים להיות חמוּלה)
כבר הבנת שאני אידיאליסט (עוסק באידיאות) חסר תקנה, וככזה הדגם שלי הוא חבורת סתרים שפעלה בעיר בצרה שבעראק במאה העשירית ואשר נקראו "אחי הטהרה". קבוצה אינטלקטואלית זו הורכבה כפי הנראה מאנשי רוח בני דתות שונות וכיווני מחשבה שונים, שהעלו על הכתב אינציקלופדיה שכללה ידע מגוון מאוד-מאוד
לתפארת האחווה והסובלנות הדתית, האידיאולוגית וכיו"ב
זה לדעתי, אחד הכיוונים אליו היתה צריכה לחתור הפעילות בבלוגוספירה
מתוך רצון כן בהפרייה הדדית והרבה אחווה
ללא היררכיות, לחץ, ומוסכמות
כלי שיכול לבטא את פניה המגוונות של המחשבה האנושית
(ואני בכלל בת יחידה… (-: )
מרתק ומפרה כתמיד לקרוא את שיחתכם, אבל ברשותכם אני רוצה להכריח את עצמי לחזור לפוסט עצמו, שבהיעדרו של אקונצ'י ודומיו קראתי תוך התרווחות נינוחה ושלווה ומתפעלת – עכשיו זה בדיוק כמו שאני אוהבת…
המטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה – זאת התובנה הגדולה שאני לוקחת מהפוסט הזה, ואין לך מושג, מרית עד כמה המשפט הזה הוא אאוריקה בשבילי.
ייתכן שכאן גם טמונה התשובה האמיתית לשאלה למה אני אוהבת פנטזיה- הרי אני כל כך אוהבת וחיה מטאפורות וכל כך נעזרת בהן כדי לדבר ולחשוב ולהסביר דבר אחד באמצעות דבר אחר לגמרי (נדמה לי שבכתיבה דוקא פחות, אבל בחיים מאוד).
עוד לפני שכתבת על "סבתא סורגת" חשבתי עליו מתוך ההקשר של הטווייה ופרימה- זה ספר נהדר וכמו "ספר הדקדוק הפנימי", וכמו גרוסמן בכלל וכמו אורלב בכלל, גם הוא ספר פוסט שואה, כולל, אם כבר קושרים את הכל להכל וגם לפוליטיקה העגומה וליום הזכרון – פרימת הנכדים בסוף…
ונדמה לי מתוך קריאת מה שכתבת,לפחות בשלב הנוכחי, עד שתוכיחי אחרת, שאפשר להגדיר את "ספר הדקדוק הפנימי" כ"פוטנציאל לפנטזיה". כל רסיסי המחשבות של אהרון הן פוטנציאל עצום לספר פנטזיה שבו קמות לתחייה כל האפשרויות הפנטסטיות שחולפות בראשו.
ושוב תודה, וכמה טוב שבאת.
נדמה לי שכבר סיפרתי כאן, שבשנים הראשונות ב"חזותי" התלמידים היו קוראים לי המורה למטאפורה 🙂 הגילוי הזה היה מאד משמעותי גם בשבילי. לצערי אני לא זוכרת כרגע את ספרי הפנטזיה שהיו זרים לי לגמרי. הם אבדו לגמרי כי לא היה להם במה להיתפס. אבל יש לי חשד שהם אלה שלא צמחו ממטאפורות אלא ממקורות אחרים.
ובאשר לפוטנציאל הפנטזיה והמד"ב ו/או מימושו בספר הדקדוק – אני מצטטת מן הפרק ה17 של הסדרה (עוד שלושה פרקים): ככל שהספר קרב לסופו מבצבצת הפנטזיה מתוך הסיפור, כאילו פגה השפעתו של השיקוי ששיווה לו חזות ריאליסטית.
?מה במציאות בכלל משווה לה חזות ריאליסטית
ואיך נגדיר מה ריאליסטי זולת חיים, מחלות, אהבה, מוות, אחריות ודאגה, חמלה (טלי, את שמה לב שלמדתי ממך דבר או שניים)
שאף הם לעתים אינם אלא משענות של קנה רצוץ
לקיום לא נהיר לגמריי
שסודו נותר תמיד בלתי נגלה לחלוטין
ובכל עת הוא מונח כל העת לפני עיננו ממשּ
יש לי תחושה מבוססת שאת הדברים הבסיסיים האלה ידעת בעצמך ולא למדת ממני, אבל תודה על הייחוס- כבוד גדול (-:
ומרית- גם לי טוב שבאתי, לא יודעת אם אני מחכה שנגיע לפרק ההוא או שאני חוששת ממה שיקרה כשתגמר הסדרה… (-:
[…] מוצא הפנטזיה על פי ספר הדקדוק הפנימי […]