כתוב בגוף 14 – מוצָא הפנטסיה על פי ספר הדקדוק הפנימי

הפרק ה14 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם הראשון בפרקי הפנטזיה והמד"ב.

*

ספר הדקדוק הפנימי הוא רומן ריאליסטי היכול לשמש קטלוג של שנות הששים בשפעת הביטויים, השירים, הטקסים, החפצים, המשחקים והפַּכּים הקטנים של היומיום הגודשים אותו מכריכה לכריכה: כל החברמנים והפַּדלָאות והבננות עם מכנסי הסטרץ' מסוג "דפוק אותי" ו"חיפושיות-הקֶצֶב" ו"דור היֶה-יֶה" והודיני וחוזליטו ומשפחת שמחון ו"החברה קוראים לזה בירה שחורה" ומִשחקים כמו "קדרים באים" ואלמבוליק וטראפיק, והדבקת הבולים הצהבהבים-אדמדמים בפנקסי החבר האדומים של קופת חולים, וניקוי פתילות של פיירסייד, וגברים בגופיות שנרדמים על המרפסת בזמן שהם קוראים בעיתון, ו"המטבח הקטן עם שולחן הפורמאיקה הצר והחרסינות עם מדבקות השושנים שאמא תולה עליהן ניירות פרגמנט וניילונים לייבוש" (307) – תיאור שקרוב לשיר הייקו בַּדיוק ובצמצום שבו.

מה הקשר בין העלילה הכמעט סטאטית המשובצת בפרטי הפרטים של היומיום, לבין פנטזיה או מדע בדיוני? (התשובה תיפרשׂ בהדרגה בפרקים הבאים.)

*

מוצָא הפנטזיה

כשסבתא לילי מראה סימני החלמה יוכי מתחילה לבכות. היא בוכה ובוכה ומתעלמת מן הממחטה שאמא מושיטה לה ("נו, די, הרי עוד מעט תעשי לנו שיטפון פה"), ואהרון חושב "אולי יוכי כבר לא תפסיק לבכות אף פעם, תבכה ותבכה, הדמעות שלה יהפכו לקילוח דק על הרצפה, ואחר כך לזרם, ללשון גדולה של מים שתזחל על הרצפה, תגשש, תחפש אחר אמא" (207).

ופעם אחרת, אחרי שהוא חוצה את חבלי הכביסה בדרך לביתה של יעלי, הוא מביט בחשש לאחור "אל ארמדת הבגדים המתנועעת בכל שרווליה נפוחי הרוחות" (273).

ולקראת סוף הספר, כשהוא מתבונן באמו הפורמת סוודר ומגלגלת את הצמר במהירות על זרועותיה הנוּקשות של סבתו, הוא מדמיין ש"כאשר ייגמר חוט הצמר תתחיל גם סבתא עצמה להיפרם, ואחריה הפּוּריץ והשטיח הוויכטיג והפוֹטֶל המתושלח והבורדו והבּוּפֶט והטאפטים והקירות, הכל ייפרם לכל אורכו, לא ימות, ייפרם לחוט אחד ארוך" (308).

שלוש דוגמאות, כלומר מטאפורות, כלומר פיסות ריאליזם שהפכו לנַשָׂאיות של רגשות ותחושות שאהרון קולט מסביבתו:

לשון המים המבקשת להטביע את אמא מממשת את הזעם וההתרסה בבכיה של יוכי, ותוך כדי כך גם נזכרת בלשון מים אחרת, שזחלה מן השרותים הסתומים בתחבושת ההגיינית של יוכי:  "באמצע ארוחת-הערב אמא הרימה פתאום את הסכין והצביעה קדימה, והפנים שלה נעשו לבנים ולא יצא לה קול, וכולם הסתובבו אחורה, וראו איך לשון גדולה של מים יוצאת מחדר בית השימוש וזוחלת ובאה לאורך המסדרון עד המטבח" (29).

ארמדת הבגדים משקפת את הריקנות המקיפה את אהרון ואת האיום הרפָאי של החומרנות.

ואמו "הצולבת את האוויר" במסרגותיה אכן ניחנה בכוחות הרס אדירים מעבר לכיסוי התמים של עקרת בית ירושלמית.

ועם זאת, אף אחת מן הדוגמאות אינה חורגת מגבולות המציאות:

יוכי אינה יכולה להטביע איש בבכיהּ (בניגוד לאליס של ארץ הפלאות). דמעותיה הקטנות חסרות מוּדעוּת וכוונה, שלא כמו חוט הדם של חוסה ארקדיו במאה שנים של בדידות, שחוצה את כל מקונדו, נכנס לבית משפחת בואנדיה ועובר מחדר לחדר כשהוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיח, עד שהוא מגיע אל אורסולה המכינה בצק במטבח.

העולם אינו מעשה סריגה ואי אפשר לפרום אותו כמו שעושה הסבתא בסיפורו של אורי אורלב סבתא סורגת.

ושום ארמדה חלולה אינה מאיימת על אהרון. הרוח המנפישה את הכביסה היא אותה רוח שסובבה את כנפי טחנות הרוח; דון קישוט הוא שהפך אותן לענקים מנופפים בזרועותיהם.

זאת ועוד: החזיונות אמנם אינם מתממשים, אך רגישות מטאפורית כמו של אהרון היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". העובדה שהסובבים אותו אינם מכירים בכוחו וגם אהרון עצמו אינו מוצא לו שימוש מוּדע, מצניעה את העובדה שהמטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה.

בשבוע הבא: מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה

ובשולי הדברים עוד שתי הבהרות בעקבות פניות ותלונות אישיות:

• לא, עוד לא הגעתי לפנטסיה של ספר הדקדוק. אני רק מניחה את התשתית כרגע, בפרק הזה ובפרק הבא, ואז אגיע לעיקר. ובכל זאת היה חשוב לי לבסס את הקשר המהותי והלא מובן מאליו – בין שירה לפנטזיה.
• לשועי ולמירי ולכל האחרים שנפשם נקשרה באקונצ'י, הוא קצת פחות נוכח בפרקי הפנטזיה והמד"ב (אף שגם הם יתמקדו בגוף ובדקדוק). בחלק הרביעי והאחרון של הסדרה אקונצ'י יחזור בגדול.