השחקן
השחקן על פי הגדרתו היפה של ארטו, הוא "אתלט של הלב". כדי לשחק רגש בצורה משכנעת, הוא נדרש על פי שיטת סטניסלבסקי, לגייס רגש דומה "אמיתי" שחווה בחייו; כדי לגלם את אותלו למשל, הוא צריך ללבות קנאה ביוגרפית שחווה. הוא יכול להעזר באמצעים חיצוניים – ריחות, צבעים, מרקמים, צלילים – כדי לעורר את הזיכרון החושי, אבל אסור לו לחקות או להעמיד פנים. הרגש צריך לנבוע מבפנים.
[קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי 1863-1938, שחקן ובמאי רוסי שפיתח שיטת משחק הקרויה על שמו, אשר ממשיכה להשפיע עד היום על תפיסת המשחק והתיאטרון בארץ ובעולם.]
הבמאי
יש פער בין רגשותיו של אהרון לבין מה שהוא שואף להרגיש. יש פער בין רגשות הסובבים אותו לבין מה שהוא רוצה שירגישו. כדי לצמצם את הפערים הללו הוא הופך לשחקן ולבמאי בתיאטרון של חייו. הרבה לפני התקופה שבה נפתח הספר, אהרון כבר מביים את משפחתו: הוא שומט את ידה של אמו כדי לעורר את הזעקה האימהית שבה היא קוראת בשמו. הוא הולך לאיבוד כדי להפיק את אהבתם של הוריו, כדי לראותם רצים לקראתו וקוראים בשמו בקול מיוחד ומחבקים אותו בכל גופם. ובזמן ששלושתם צוחקים ובוכים, אהרון כבר מתכנן את הפעם הבאה (296).
כשהוא גדל מעט, הוא מביים באופן דומה גם את יחסיו עם גדעון:
"פעם, לפני זמן לא רב בעצם, הם היו מצילים זה את זה בכבישים, לפעמים אף היו מסתכנים, כאילו בלי כוונה, כדי שהשני יציל ברגע האחרון ואפשר יהיה להודות לו בלב מתפעם" (99).
הוא מתמכר למשחקי ההצלה עד כדי כך שהוא שוכח את העיקר, כלומר את גדעון. כשמגיע תורו של אהרון לבחור שחקנים לנבחרת הכדורעף הוא משאיר את גדעון לסוף; "לא מפני שגדעון היה שחקן גרוע אלא כדי להושיע את גדעון ברגע האחרון, כמו אז, כשהערבים כבשו את ירושלים וקולונל שאמס, מתוך הערכה מקצועית לאהרון, הרשה לו לבחור את החמישה היקרים ללבו שיזכו בחייהם, ואהרון עבר על פני השורות של המשוועים לבחירתו, ורצה להגדיל קצת את המתח של גדעון ואת שמחת ההקלה והאושר שלו" (309). למותר לציין שזה לא פעל. גדעון פשוט נעלב. כך התחיל הברוגז הגדול.
אקונצ'י – מפת הצרכים והרגשות
Security Zone מ1971 היתה פעילות ללא קהל, בהשתתפות לי ג'אפי, אדם שאקונצ'י לא בטח בו בחיי היומיום. העבודה נועדה "למדוד" את האמון ביניהם ואף "לבנותו". לשם כך הסתובב אקונצ'י על רציף 18 בניו יורק, רעול עיניים, ידיו קשורות מאחורי גבו ואוזניו פקוקות. לא נותר לו אלא לבטוח בג'אפי, היחיד שיכול היה למנוע ממנו לפסוע לתוך המים.
בהערות הנלוות לעבודה דן אקונצ'י באפשרויות להרחבתה: האם כדאי להפגש עם ג'אפי באופן קבוע כדי לתרגל את האמון ביניהם, או שאולי כדאי להרחיב את הפרוייקט ולהפוך אותו לשיטה, להכין מפה גאוגרפית של צרכים, רגשות, בבואות, מערכת של מקומות שיותאמו לאדם מסוים, ובתוכם יוכל להתאמן על היחסים המשמעותיים בחייו. הוא מפנטז על יקום אישי ורגשי עם רשת דרכים בין מקום למקום, בין רגש לרגש, בבואה לבבואה.
מפעיל הבובות
אהרון לא לומד את הלקח. הוא ממשיך לביים את הסובבים אותו על פי צרכיו. כשזה נהיה קשה מדי הוא עובר מבימוי להפעלה. למשל כשהוא מנסה לגרום לגדעון במבטים והנהונים לסגת מגסות שפלט: "גדעון עקב בעירנות ובקשב אחרי המבטים של אהרון שהנחו וכוונו אותו, ואמר לאט, כאילו הוא קורא ומפענח הודעה סודית שכתובה בעומק אהרון" (228).
אבל גם זה לא יכול להימשך לאורך זמן. המשימה היא פשוט מעבר לכוחותיו של אהרון; הלא כבר מזמן הבין "לא רק חש, אלא גם הבין, בשכל, עד כמה מסובכת כל שיחת שניים, וכמה מרובים החוטים הסמויים, המתוחים בקצות כל חיוך" (121). לאט לאט הוא מתנתק מן המציאות ומחליף את ידידיו המציאותיים בכפילים דמיוניים, בתיאטרון בובות פנימי שאותו נוח יותר להפעיל.
כדי לדייק בהפעלה הוא מתמסר לתחקירים ותצפיות. הוא חורת בלבו את תנועותיה של יעלי, את חיוכיה ואת דרך דיבורה "כדי לפרנס את יעלי שלו, למלא אותה עוד ועוד חיים" (235). והוא אכן מצליח לרגע להפעיל את יעלי הפנימית: "במבט עיניו בלבד ביקש ממנה דבר מה: היא הסתובבה לאט ומתוך התרכזות פנימית מתוקה העלתה למענו אדווה וורודה בחלקת צווארה" (262).
ככל שהוא משתכלל מאבדים הסובבים אותו את מוחשיותם והופכים לדמויות רפאים בעולמו הפנימי. לקראת הסוף, כשהוא מנמנם על המדף שלו בסלע, הוא "מרגיש איך בחום השמש ניעורים בתוכו יעלי וגדעון, חסרי פנים אבל כל אחד מהם קיים, ומשניהם יחד עולה איזה ריטוט ברור כמו משני מיתרים, והוא ניסה לנגן אותם כך שיתלכדו בתוכו, חש אותם נשזרים יחד" (305). משני החברים נותרו רק הדים, צלילים שהוא מתזמר בתוכו.
בסופו של דבר הוצגו שני סרטי הווידאו במקביל, זה מול זה. יצא לי לראות את העבודה. מעבר לקסם התקשורת בין המוניטורים הנפרדים (שקצת התיישן מאז) יש בה משהו מטריד. אני עדיין תוהה מה גרם לדילון לשתף פעולה. למה לא התנגדה. למה קשרה את עצמה. היא הרי אישה בשר ודם, לא דמות רפאים בעולמו הפנימי של אקונצ'י.
שתי העבודות של אקונצ'י מחצינות הפעם כמעט כפשוטן, את הטקטיקות של אהרון. האינטראקציה בין אקונצ'י לבת זוגו מחזירה אותי לאהרון שלא רוצה לכבוש את יעלי כי "איך אפשר לכבוש מישהו שאוהבים אותו דווקא מפני שהוא חופשי ובן חורין כל כך" (248), וכמעט באותה נשימה הוא כבר מחלק אותה לשניים – יעלי הפומבית לגדעון ויעלי "כמו שהיתה רוצה להיות" – לעצמו, ואז הוא כולא את יעלי הפנימית בתוכו ומכריח אותה לשחק לפניו כמו אחשוורוש.
הפרק הבא – צער שנובע מבכי
טעות!
אקונצ'י לא גרם לגברת דילון לקשור את עצמה…
הוא גרם לשועי לכתוב כאן תגובה עוד מעט, ולטלי בעוד יומים…
חולי,חולי, דומני כי נהגת הערב ממש ככפילי לכל דבר ועניין כאשר נזדרזת כה להגיב
שכן בעוד אני השתופפתי והזדחלתי על
מרצפות ביתי וחיפשתי בחורים ובסדקים אחר חמץ לבערו, כמנהג גוברין יהודאיין מקדמת דנא, סגלת לך דקוּת אבחנה השמורה לאנתרופולוג בקיא ומנוסה היודע שיעוריו של אדם, הרגליו וטבעיו, גם אימתי יעלה על סף דעתי לישב אצל שולחני ולהגיב על הפוסט מרחיב הדעת שלעיל
עוד דבר, אם כבר לקחת לך מנהגיי עליי ליקח מנהגיך, לפיכך נטלתי לי בקבוק ריק ואני מנסה להקפיץ שדים מתוכו כבר שעה ארוכה (הבהרה ליתר הקוראים/ות: מדובר בתימה העיקרית בפוסט האחרון שהעלה חולי באתרו) ויש לי הערב הזדמנות אחרונה לכך, שכן מקובל במסורת הנאמנה כי בלילי פסח בטלים המזיקים ובכללם השדים כל הלילה. על כן נראה כי הותר ללגום ארבע כוסות לכל הפחות בלי חשש שמא יקפוץ שד או לץ מתוכו
אך בין כה ובין כה, מרית כבמאית של מחזה זה, מביאה אותנו להתנהל פה מדי ערב רביעי כאתלטים של הלב, ולמעשה מתגנבת ללבי האתלטי התחושה כי גם לנו (וגם לטלי) שמור חלק במיצג האנושי המתרקם פה, מזה עשרה שבועות
וכי כולנו שמחים בחלקנו בו, כחברים באותה בועה אנושית של חלומות, תקוות ומאוויים
ושל רעיונות אתלטיים רגשיים
🙂
ואם אנחנו כבר מדברים, נדמה לי שאני יודעת מה הבעיה שלך עם אקונצ'י. לא התכנים בוטים מדי בשבילך אלא הסגנון. אין בו שום עידון, אירופאיות או יחס למסורת, או לפחות שיק יבש נוסח סופי קאל. זה עניין של תאורה. ישירה ולבנה. הכל גלוי. בבת אחת.
בדיוק.
ואין לשער כמה בודדה הייתי כאן בלעדיכם, ידידי הוירטואליים, ובלי לבבותיכם האתלטיים.
ואמנם מלבד קביעוּת השעה, ומסגרת הדיון (אקונצ'י גרוסמן)
דומני כי לכל אחד מן המשתתפים ישנה הרשות לאלתר כרצונו, ובלבד שישוחח עם הטקסט לעיל
המהווה כעין הוראות במאית כלליות- מכוונוֹת, שיש להתבונן בהן בריכּוּז מחשבה ובשימת לב
וכך לעתים השיח מוקפץ כשד מאחד מבקבוקיו של חוּלי וגורם למשתתפים כולם לצאת פתע במחול
כמו לב המאיץ פתע את סדרוֹ-הלמוּתוֹ
מלבד שזה אחד הפוסטים המוצלחים בסדרה עד כה, וזו תחרות קשה.
שועי – בטח, זה חג החירות פה.
ואיתמר – וואו, תודה!
בקשר למה ששועי העלה על המשחק והאימפרוביזציה וכל זה:
כשהייתי ילד אצלנו בשכונה, ולמדתי לשחק, תמיד אמרו לנו, ששחקן פוקר טוב שומר את הקלפים קרוב לגוף…
מאוחר יותר, למדתי שזה לא נכון, וששחקן פוקר טוב הוא זה שיודע לרמות, לכן לא מחזיק את הקלפים קרוב לגוף, וכך כן אפשר להציץ לו… אבל זוהי בדיוק גדולתו. הוא גורם למסכנים שממול להוסיף כסף לערמה שבקופה… ואז מכה…
היום אני יודע ששחקני פוקר גדולים באמת, הממש גדולים, בכלל לא מהמרים… הם מנהלים את הקזינו…
אני מאלו שיודעים לרמות, לי אין בעיה עם אקונצ'י. זה להיפך. לאקונצ'י יש בעיה איתי. הוא יודע שכל עוד אני קיים הוא לא.
כפי שסיים טום ווייטס את שירו Swordfishtrombones
'And if you feel that you can tell a bigger tale //I swear to God you have to tell a lie'
מה שכנראה עומד ביסוד עולמו של כל מספר סיפורים
(-:
טוב,
נראה שלא הסברתי את עצמי נכון… 😦
המאמר כבר ירד… מהר מידי… ושועי נסע לשבועיים… ולכולם יש הנג אובר נוראי מהמצות…
אז בטח אני כאן לבד.
אבל, גם קול קורא במדבר הוא קול…
ואת זה מסרב אקונצ'י לקבל.
שועי רמז, בתגובתו האחרונה, שביסוד מספר הסיפורים- קיים השקר. אני לא מסכים!
האומנות אינה שקר.
כשאדם צובע פניו בשחור והולך לחנוק את אישתו על הבמה, אין כאן שקר. להפך, זו האמת לאותו הרגע. הצבוע בשחור הופך ממש לאותלו, ואשת חיקו באמת מתה בוונציה.
האומן יכול אבל להשתמש באחיזת עיניים כתחבולה, ולהונות את הקורא שיחשוב שהרוצח הוא מר פלוני כשבסופו של הספר תתברר גברת אלמוני כזו שלחצה על מתג המעלית. אבל אין זה שקר, זו רמאות. כמו אצל שחקן הפוקר. השקר לא קיים בפוקר כי הוא חלק מהקשר הכימי שלו, הרמאות אבל מביאה את הניצחון.
כתבתי בזמנו, גם כן בעת שקיעת מאמר אל הארכיב, תגובה ארוכה, נדמה לי שזה היה למאמר השישי בסדרה. גם אז לא הובנתי… 😦 אבל אני עומד מאחוריה במאה אחוזים. עדיין מחכה לנוק אאוט בזירת האגרוף.
השמועות על נסיעתי היו מוגזמות
אני אמנם מתחבא במזוודה באיזו עיר צפונית
מעלעל בספרות טובה ומנסה להשלים את הדוקטורט שלי
ובשבת אף צפוי לי ערב לימוד בטקסטים סוּפיים מה שמשמח אותי כדבעי
אבל כל שהתכוונתי אליו הוא כי בשבועיים הקרובים אני אוריד מעט את מינוני האינטרנט שלי, לטובתם של כמה נושאים העומדים על סדר היו(וגם קצת על צוארי) ואינם סובלים דיחוי
ולענינינו, לא רמזתי כי האמנות הינה שקר או קרובה לשקרי
אמנם המשורר האנדלוסי משה אבן עזרא כתב במאה השתים עשרה כי 'מיטב השיר כזבוֹ' בהתכוונו לשימושים האימאז'יים והמטאפוריים בו אבל לא זו היתה כוונתי, אלא לכך שלאמנות במיטבה יש את היכולת להעמיד לנוכח נפש המתבונן/חווה מציאות שלימה בעלת חוקיות פנימית, רבת רבדים וקולות. גם אם מדובר בבדיה אין כאן לא אחיזת עיניים, לא שקר ולא רמאות. אלא דווקא מציאות שכל כך קשה להתיק ממנה את עין הלב/המחשבה
עד שקשה לדמות באותה זמן מציאות אחרת שתשווה לה
ולא אינך לבד, יש קשב, תמיד יש קשב
חולי – אני באמת לא מבינה מה הבעיה של אקונצ'י עם קול(ך) הבודד במדבר. וגם על זירת האיגרוף אשמח להסבר נוסף.
ואגב – החיוכים המוקלדים שלך הם הפוכים בכוונה, או שפשוט נפלט לך העצב?
ושועי – פעם קראתי הסבר על "לא ינום ולא ישן שומר ישראל" – שהתפילות הטהורות או השלמות עולות לשמיים מהר, והתפילות המפוקפקות והכבדות עולות לאט, כך שכל הזמן מגיעות תפילות והוא לא יכול לישון.
אני מקווה שאני לא פוגעת ברגשותיו הדתיים של מישהו, אבל אתה הגירסה האנושית של זה. 🙂
ועוד דבר שלישי לחולי ובכלל
אני יודעת שכאן ברשימות, התגובות מוגבלות בדרך כלל לזמן מסעו של הפוסט ברשימה הרצה, זמן שהתקצר לאחרונה ליום אחד, וגם הרבה פחות (במקרה של הפוסט הנוכחי). אבל אני לא רואה למה זה צריך לחייב אותנו. זה לא בית קפה עם שעת סגירה. מי שרוצה מוזמן להמשיך ולדבר. וכמו שאמר שועי – תמיד יש מי שמקשיב.
צחוק גדול צחקתי למקרא התגובה לעיל
(-:
ומגיעה באיחור בלתי אופנתי של כמעט שבוע (מודה ומתוודה- את התחזית של חולי ראיתי עוד ביום בו נכתבה, והיה בי רצון שובב לעשות דווקא ולהגיב מייד ולא כעבור יומיים, אבל אז טרם קראתי את הפוסט והיה לי חשוב להגיב עליו, בראש ובראשונה, וכך חלפו הימים והפעם בלי כוונה אני מזימה את תחזיתו של חולי ומגיבה לא אחרי יומיים- מהצד השני…).
ואגב, אחד הדברים שאני הכי אוהבת במדיום הבלוגי הוא הנצחיות, העובדה שאין שעת סגירה ושהדיאלוג יכול להימשך תמיד.
הפעם, מרית, נדמה לי שהפנמת קצת מהיחס שלי לאקונצ'י, מפני שאני מוכנה לגמרי לחתום על המשפט שכתבת לגבי מה שמטריד במיצג הקשירה.
לגבי תרגיל האמון יש לי תהייה הרבה יותר פרוזאית (ובלתי מקורית)- מה, בעצם, הופך את זה לאמנות? אפילו אני עשיתי תרגילים דומים בסדנאות למיניהן, ואם זה לא מוצג בפני אף אחד, אז מה, למבד ההגדרה הופך את זה לאמנות ולמה בעצם אנחנו צריכים להתייחס לזה כאל אמנות ולא כאל פעולה פרטית בין שני אנשים פרטיים?
זו רק אני, או שיש שם הרבה פוזה?…
הניתוח שלך, מרית, את גרוסמן מאלף כתמיד, ואני עדיין תוהה למה אצל אהרון הדוגמאות האלה לא מעבירות בי חלחלה ואצל אקונצ'י כן. אולי מילות המפתח הן רגש מצד אחד ואותנטיות מצד שני.
ברוכה הבאה. דווקא מוצא חן בעיני לדבר אחרי שכולם הלכו.
אני באמת מסתייגת ממיצג הקשירה, אבל לאו דוקא מאקונצ'י. אני לא מבינה את דילון. הסבתא רבא שלי (מהפוסט הבא) בחיים לא היתה קושרת את עצמה. זה מטריד אותי ברובד המקומי והסמלי. למה נשים מסכימות לזה.
לגבי השאלה למה זה אמנות – יש על זה הרבה תשובות. ישנה התשובה הטכנית – מה שגדעון עפרת קרא – "נסיבות הזמנה אמנותיות" – זה אמנות כי האנשים הקובעים בעולם האמנות רואים בזה אמנות, כי מוזיאונים כותבים על זה בקטלוגים וכולי.
ואם את שואלת אותי – אם מישהו היה עושה את הפעולה הזאת לבדה, זה לא היה גורם לי לכתוב עליה, אבל העבודה הזו היא חלק ממכלול של יצירה המבוססת על רעיונות ופעולות. אקונצ'י משתמש בפעולה הטריויאלית לא כדי לתרגל רגשות אלא כדי לחשוב עליהם, כדי לדמיין אותו יקום לירי מקביל (שלגמרי גובל בפנטזיה).
ובכלל – אחד הדברים הנהדרים אצל אק' הוא דווקא חוסר הפוזה. הוא עשה מאות עבודות, חלקן הרבה יותר אינפנטיליות וביזאריות מאלה שתיארתי, בין השאר בגלל שהוא לא שופט ומצנזר או עסוק באיך זה ייראה, הוא בודק מה שמעניין אותו וממשיך הלאה.
אותנטיות – מגדירה את אקונצ'י בדיוק כמו את אהרון. אין בו שום פוזה. ובאשר לרגש – חכי לפרק של מחר. יש שם סקופ קטן בשבילך. (רציתי להגיד מתנה – אבל אולי היא קצת מזעזעת מדי בשבילך. אני יודעת שאת סובלת את אקונצ'י רק בזכות החלק הגרוסמני, אבל אני חושבת שהמתנה האמיתית שלך בסדרה זה אקונצ'י…)
גם אני לא מבינה את דילון אבל לאפשר למישהו אחר לגרום לך לקשור את עצמך זה עיוות אחד, לגרום למישהו אחר לקשור את עצמו זה עיוות אחר, והוא יותר מפחיד אותי מהראשון (את שניהם קשה לי להבין, אבל האכזרי קשה לי יותר מהמזוכיסטי, אם להגדיר אותם בכותרת פשטנית).
לתחושתי דוקא יש שם פוזה אבל טעם וריח זה תמיד עניין יחסי ואין ספק שאת מכירה את אקונצ'י יותר ממני. לא הייתי מגדיה אותו כמתנה הגדולה שלי בסדרה, אבל אני מוכנה להתפשר על ההגדרה "שעור"…
(-:
מה פתאום? אין פה שום אכזריות. זה מין ניסיון כזה. וקאתי דילון לא חייבת לשתף פעולה. זה לא תיאטרון שבו המחזאי קובע מה הדמות תעשה, וזה גם לא החיים שבהם אנשים מפעילים כל מיני מניפולציות עקומות ומובלעות זה על זה. זה מין משחק לגמרי גלוי ומודע. כמו מי יצחק ראשון וכולי.
ואגב – זה גם לא בדיוק מזוכיזם אצלה, יותר צייתנות וביטול רצון, שלטעמי הם יותר גרועים ממזוכיזם, שיש בו לפחות איזו חיוּת.
ובאשר לבנליות החשודה של רציף 17 – אני לא מרגישה שעניתי לך בצורה מספקת, אבל זה קצת ארוך מדי בשביל תגובה. אולי אכתוב על זה בקרוב פוסט קצר בצד הסידרה.