כתוב בגוף 10 – מה למד אהרון מאמא

זהו הפרק העשירי בכתוב בגוף, סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

גם יוכי וגם אהרון קולטים את אמם; יוכי שמשקיפה עליה ממרחק מסוים רואה בה שמש איומה ופולשנית לכל נקיק בחייה (114). היא מייחלת לשירות הצבאי שבו תהיה "מוקפת בזרים גמורים; אנשים שלא יידעו לפרש כל נוד וכל שתיקה ואנחה שלה, ולא ישתמשו בהם נגדה בדרכים כל כך עקומות" (257).
אהרון לעומתה מדקלם את המנטרות של אמו; הוא בטוח שהיא "הורגת את עצמה כל היום במטבח כדי שהוא יאכל ויגדל ויהיה נורמלי" (194), "שהיא מתכוונת רק לטובתו". אולי בגלל זה הוא לא מגן על עצמו מהשפעתה; מצד אחד הוא סולד מכל מה שהיא מייצגת, מאותה "שמאות עירומה שגרמה לכל מה שמבטה נח עליו להיראות זול, סיטונאי" (260), ומצד שני הוא מפנים ברגישות רבה את הטיפול שהיא מעניקה ליקיריה. לא שזה קשה במיוחד, מדובר בשיטה ישירה ומוחשית ואהרון הוא ילד מחונן. 
 
מה למד אהרון מאמא?

שהגוף הוא חפץ, מכשיר: 
"צליעה – " הוא חושב, "זה ברור, זה כמו מכשיר שהתקלקל" (215).
או – "זה לא המוח רוצה, אלא אהרון שמפעיל אותה [את פיקת הברך] ביד, כמו שמפעילים מכשיר" (265).
או – "כמה שמכה ראשו ברצפה לזעזע בתוכו משהו" (279), כמו שחובטים במכשיר מקולקל, בתקווה שהמגעים יתחברו.
ולבסוף: "היה אפשר לקוות שהוא כבר ידע להפעיל הכל מבחוץ. את כל המכונה המטומטמת" (כלומר את הגוף, 300).

 

 

שאנשים הם חומר שאפשר לגרוע ממנו ולהוסיף לו וללוש ולעצב אותו כרצונך:
"שנתיים," הוא חושב, "אלוהים. אם היו מחברים את כל הסנטימטרים והקילוגרמים שנוספו לילדים בכיתה שלו בזמן הזה, היה אפשר להרכיב לוויתן … אף ילד לא היה משתנה בכלל, אבל בתוך הכיתה, בין טור ב' לטור ג' נניח, היה רובץ לוויתן גדול, חלקלק ושומני ומתנשם ותופח וגדל מרגע לרגע" (116).
או שהוא "שולח את ידו ומערבב בכוח את תוויו, מגהץ את כל מה שנפרע שם" (37), הוא מפסל את הבעת פניו מבחוץ, כמו שאמו מפסלת את גופה של סבתא למתקן לגלגול צמר.
 
שכל אחד מגלף את יקיריו, כלומר את מי ששייך לו.
לכן הוא משתוקק שעדנה תגלף אותו, הוא רוצה להיות שלה (כמו האפרוח מסיפורו של לוין קיפניס, אשר הלך לחפש לו אמא אחרת): "אולי כבר יישאר כאן, כאחד מפסליה… מדי פעם תגלף אותו עד שיושלם בידיה" (134).
כשהוא מתבונן באימו ויוכי שמעסות את אביו: "מגלגלות אותו בין האצבעות שלהן כמו בצק, מפרקות אותו מלמעלה עד למטה" (213), הוא חושב ש"אולי יש חלקים מפורקים, מחכים בצד, ותיכף ירכיבו אותו מחדש, אבל הפעם כמו שהן יקבעו ויחליטו" (216).
וזוהי גם ההשראה לרעיון "המרעיש, העל-אהרוני" ללוש את יעלי מבצק. הוא מכין אותה יחד עם גדעון; כל אחד מפסל חצי לפי טעמו: "אבא נטל מהם את הרגליים בשתי כפותיו וצחק: הן היו כה שונות זו מזו! 'אתה אוהב אותן שמנות, אה?' רפק לגדעון, 'עם הרבה בשר'" (243). וכך הם מקבעים את הבעלות המשותפת, מחלקים ביניהם את הילדה: יעלי החיצונית לגדעון והפנימית לאהרון. אלא שהאירוע מסתיים אמנם במפח נפש: יעלי מגיחה מהתנור עבה ונפוחה (287), כאילו פוטמה על ידי אמו.

ואהרון סופג גם את ה"איך" של הינדה, את הנחישות ואת הברוטאליות שבעזרתן הוא שובר את ידו.  

  

אתה תהיה הגבר

אמא בחושיה החדים קולטת את הרתיעה שלו מן התבגרות. על סמך נסיונה היא חושדת שיש כאן איזו תוכנית. "אני באמת מתחילה לחשוב שאתה עושה לנו את זה בכוונה" (53), היא אומרת. לא רק שהיא לא מצליחה לפטם אותו לגבר, צמיחתו נעצרת כליל.
ויום אחד הוא מתאהב. הוריו מאושרים. זה מוכיח שהוא סוף סוף מתבגר; מי שיש לו בת זוג הוא גֶבֶר, לפחות על פי ההקשר. אבל מה התפקיד של גדעון בכל הסיפור, אבא לא מצליח להבין: "בסוף הוא עוד יבוא איתכם גם להחזיק לכם את הנר." הינדה לא מצטרפת לצחוקו. "משהו צר, ברזילי" מנצנץ בעיניה. כלומר סכין. היא כבר נערכת לחיתוך, לניתוח ההפרדה בין אהרון לגדעון, לחלוקת הגוף המשותף (ראו פרק "הקרומים העדינים של החברות").
לכל אורך הספר היא מצטיירת כאמא-סכין. היא מהדקת את הצווארון "בתנועה חדה כמי שמקפל אולר," (14), היא מצביעה בסכין (29), לחישתה "תַּעֲרית" (40), לשונה "קטנה וחדה" (307), יש "סכינים בעיניה" (158), וסכינים בבטנה (137, 180). אפילו המילים שלה חותכות: הרופאים, לפי דעתה, "חותכים אותנו לחתיכות קטנות" רק בשביל להתלמד לדיפלומה שלהם (7). היא רוצה לחתוך את הענפים החולים של התאנה, "ציק ציק ובלי רחמנות" (14), כשם שחתכה את צמתה של סבתא. "כזה עקשן אתה," היא אומרת לבעלה, "שאפילו אם יחתכו אותך אלף פעמים, כל חתיכה עוד תקפוץ ותצעק" (15). היא מאנישה את סכיני המטבח – הסכין הגדול הוא "הרוצח" (246) והסכין הקטנה והאדומה היא "המֶעזיניק של הסכינים שלה" (210), וכדי להרגיע את סערת רוחה, היא ממרקת את "המזלגות והסכינים הבשריים" (17).
בשיחה שבה היא מנסה להפריד בין אהרון לגדעון נרשמת עלייה בצפיפות הדימויים חותכים: היא שולחת "מבט חד" אל בעלה, היא "משחיזה את קולה כמתאמצת לבתר לגזרים את הדומייה", "חרמש הבשר של פיה" מתעקל מולו (247-248). לשווא. "אי אפשר היה לחתוך ביניכם עם סכין" (269), היא תסכם אחר כך במרירות.
כיוון שהפיטום והחיתוך מכזיבים היא משתעשעת לרגע באפשרות השקספירית משהו, להתחזות לאהרון, "להיות הוא עצמו למשך השנים הללו הקובעות" (260, ההדגשה במקור), ואם זה בלתי אפשרי היא יכולה לפחות ללמד אותו לרקוד. לכאורה היא עושה את זה כדי שגדעון "לא ינקנק לו את החתיכה שלו מתחת לאף" (256), אבל בעצם היא מנסה להפוך אותו לגבר דרך התנועה, "להתניע" אותו כמו שהתניעה את סבתא בשעתו והפכה אותה למכשיר ניקוי:

מתוך "חפץ לב - יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, ספר שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ואשר ייצא בקרוב. איור: בתיה קולטון

"'אתה תהיה הגבר, תוביל אותי!' כך פקדה עליו אמו ולקחה את שתי ידיו הממאנות ותקעה אותן על בשר מותניה מכאן ומכאן." כשהוא מניח את ידו המזיעה על כתפה – "היא אחזה בה, ובתנועה אדנותית, בשרנית, הידקה אותה אל מותנה: "ככה תחזיק! עם יד! שהחתיכה שלך תרגיש שזה יד של גבר תופסת אותה!" היא "מניעה את שניהם לצלילי 'אגם הברבורים'", וכמו בובנאי חרוץ היא מנסה שוב ושוב להגיע לתנועה המדוייקת: "אל תסובב כל הזמן את הראש כמו ממטרה… לא כמו רובוט … יותר חזק תחזיק אותי … לא כמו גולם! … לא יוצמאך…" (256-259).

ואהרון בשלו. הוא דוחה את העצות שלה ואת הכסף שהיא דוחפת לו כדי לזכות ביעלי ("אם ההוא יקנה לה פלאפל, אתה תקנה לה שווארמה!" 249). הוא לא ישחד את יעלי בכספה: "עקר מכיסו במיאוס את השטר שנתנה לו, פקד על עצמו לקבור אותו באדמה. הקול שלה בתוכו ניסה להתמקח, ניסר וצרצר בתוך הראש שלו. אהרון כווץ נגדה את שרירי הבטן שלו, יעלי, חשב, יעלי, ובאצבעות נוקשות חפר וקבר וכיסה בעפר. יפה. זה היה כמו קרבן, אבל הוא לא הרגיש הטהרות. להפך" (252).

ונשאלת השאלה מדוע, מדוע אינו זוכה בהִטהרות המתבקשת הצפויה?
אולי משום שהוא מרמה את עצמו. הוא לא נפטר מהכסף מפני שהוא מזוהם, אלא מפני שהשימוש בו נוגד את האינטרס האמיתי שלו. הוא לא רוצה להפוך לגבר ולבשר אחד עם יעלי, הוא רוצה להגן על הקרומים העדינים המחברים אותו לגדעון, על האירוטיות המוכחשת המבצבצת ברגעים של היסח דעת; כשאהרון חוזר למשל, "בלי משים, ברפיון, על סופי המשפטים הקצרים של גדעון, כאילו להאריכם מעט, כאילו לטיפות ידיים גנובות מוחלפות כך בין המילים" (109).
יעלי היא החוליה המחברת בינו לבין גדעון, היא התרופה לשחיקה ביחסיהם: "גדעון השתתק ופיהק. לרגע נדמה כאילו חוט הקירבה החדש [בינו לבין אהרון] מתרופף, הכל מאפיר ושוקע, אבל די היה שאהרון יחשוב יעלי, שיכווץ את שרירי בטנו כך שידגדגו את המקום החדש ההוא שנהיה לו, ממש מתחת ללב… וכבר שב גדעון ונסק אליו" (227). גדעון הוא האהוב האמיתי. אם גדעון יישאר נאמן "יוסר איזה כישוף מעל העולם כולו, וגם לו לאהרון תבוא גאולה" (265). כשגדעון חוזר מן המחנה אהרון מתייפה לקראתו. הוא עושה אמבטיה ארוכה וחופף את שערו ומנסה לסרק את הגבות שלו כך שיתחברו מעל לאף, ותוך כדי כך הוא מודה בפני עצמו "בלי כאב גדול מדי, שלא חשוב עוד אם יעלי נשארה נאמנה לו, והעיקר הוא גדעון" (303).
 

לגלף את גדעון

כדי לראות עד כמה הפְנים אהרון את השיעור שלמד מאמו כדאי להתבונן ביחסיו עם גדעון. אהרון אינו נזקק לבישולים כדי לגלף את אהובו. הוא משתמש במילים. הוא מספר ומספר על יעלי עד רדת החשיכה. וכך מתוארת השפעת דבריו על גדעון: "עיניו של גדעון עוד היו נעוצות לרגע בפיו, וחוט של רוק נמשך בין שפתיו הפעורות, ואהרון זכר במעומעם פה אחר, פעור כך ובוהה, וחוט רוק כזה … ואותו חוט של רוק לא היה מאוס, כלל וכלל לא, כי הרי היו אלה אהרון והמילים שלו שֶׁצָּרוּהוּ, ופני גדעון שלמולו שבו להיות פני הילד שהיה" (230)
הפה האחר עם חוט הרוק השתייך לאדון שהזיל ריר על סבתא לילי הצעירה, בזמן שרקדה על במה. אהרון זוכר את פניו מתצלום ישן (70, 295).

ודומה שהוא אכן מודע למשמעות האמיתית של מעשיו; אחרי שהוא נפטר מהכסף של אמא הוא מניח פרפר על קורי עכביש וצופה ברצח הקטן המתרחש לנגד עיניו. "מה עשית, [הוא אומר לעצמו] תראה איך אתה נהיה גם כן ככה; איך ככה; משתף פעולה, עוזר למוות" (253). ומיד אחר כך, כדי להעניש את עצמו, או מתוך השלמה עם השינוי שחל בו, הוא פונה לגדעון ומבקש ממנו לעזור לו לעקור את שן החלב האחרונה. כאב העקירה מושווה לכאב הכוויה שעושים לעגל חדש לפני שהוא מצטרף לעדר. אהרון מוותר על ילדותו ומצטרף לעדר הבוגרים. וזהו ויתור עצום מצדו, כי כפי שהוא אומר לעצמו מאוחר יותר: "אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדות שלו" (300).  
 

לשתק את גדעון

וזה לא הכל. ככל שקרבים לסופו של ספר הדקדוק הפנימי מתברר שאהרון סימם את גדעון בכוונה בכדורי הוואליום שסחב מסבתו. לכאורה הוא נותן לו את הכדורים כדי לחזק את עיניו ולעזור לו להתקבל לקורס טייס. בפועל הוא מנסה לשתק את גדעון כפי שלמד מאימו. הוא מנסה למנוע ממנו להתבגר וללכת לדרכו:
"ולפחות גדעון עוד די טהור. נכון שעם הגֶערגֶעלֶע ועם הקול שלו זה כבר כנראה אבוד, אבל את כל השאר הצלחנו בינתיים לעצור אצלו." (מי הם אלה שהצליחו, כל חלקי אהרון – או שמא אהרון ואמו?) וההרהורים נמשכים: "… זה כאילו שאני מתעניין ומטפל רק בגוף שלו" (ראו הינדה קליינפלד). וכן: "בשבוע שאחרי פסח קבעו לגדעון תור לבדיקות בקופת חולים לברר את פשר העייפות התמידית שלו … ורק חסר שימצאו אצלו משהו בבדיקות הדם, עקבות או משקעים או מה … מה בסך הכל הוא רוצה מגדעון, רק לשמור אותו לעוד כמה זמן באיזו בועה כזאת שלווה ומתנותקת ופְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס" (214).
כשהוא פוגש בגדעון אחרי המחנה ורואה שהוא עוד לא לגמרי התבגר, הוא נבהל: "ואולי הוא בכל זאת כן לקח כל יום כדור, התכווץ לבו של אהרון באשם" (303).
וכמה עמודים לאחר מכן זה נאמר במפורש: "ומקרוב ברור שגדעון הפסיק לבלוע את הכדורים: מקרוב רואים שהוא בעצם הרביץ בבת אחת קפיצה עצומה אל ההתבגרות שלו, איזה שרירים יש לו כעת בזרועות, וורידים חזקים בולטים לו על כפות הידיים, ואיך הקול שלו התעבה, ואיך הגֶערגֶעלֶע שלו בולטת, כאילו רק הוואליום חמישה מיליגראם פעמיים בשבוע היה מה שעצר אותו כל הזמן" (319).
 
כלומר אהרון סימם את גדעון כדי לעצור את הגדילה שלו. הוא כלא אותו בבועת פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס משותפת כדי להגן על הקרומים העדינים של חברותם. וזה כל כך עצוב לחשוב עד כמה אהרון, דווקא אהרון, מותנה במה שספג מאמו. באיזה עוצמה הִפנים את הנחת היסוד שלה שכל האמצעים כשרים כדי להחזיק במי שאוהבים.

ובצד הדברים – אני מתווכחת עם עצמי כל פעם מחדש – והפעם במיוחד – אם הדימויים החזותיים מוסיפים או מפריעים. מה אתם אומרים?

בשבוע הבא – מפת הצרכים והרגשות