זהו הפרק השמיני בכתוב בגוף, סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).
כמה מן הפעולות של אקונצ'י מזכירות את ההתעללות של אהרון בעצמו. ב- Seeing Red מ-1970 הוא לוקח רצועת בד וכורך אותה כמו חבל על צווארו. ככל שהוא מהדק את החבל פניו הולכים ומאדימים.
עם זאת אי אפשר לומר שהכאב הוא המטרה או הפוקוס בעבודתו. הסבל שנגרם לו הוא בדרך כלל תוצר לוואי של איזו חקירה צורנית. ב-Seeing Red למשל, הוא עוסק בצבע, באפשרות של צביעה עצמית. גם בעבודותיו הקיצוניות ביותר הוא מעולם לא סיכן את חייו או גרם לעצמו נזק בלתי הפיך. תקופת עבודות הגוף שלו נמשכה פחות מחמש שנים, ובמהלכן הוא מיצה כמדומה, את העיסוק האמנותי בסבל ובסבולת.עבודות הגוף של אקונצ'י הן קודם כל מושא להתבוננות, מגרש משחקים של מילים ואסוציאציות חופשיות, נקודת מפגש של פרשנויות מקבילות. ושוב ושוב הוא חוזר לאותם נושאים: פיצול, התקפה עצמית, צפנים וסימנים, התשה, רצון להעלם או להפך – להירָאות, זמן, בעלוּת, כיבוש וטריטוריה (המון כיבוש וטריטוריה, בגלל מלחמת ויאטנם), כל כך קרוב למה שמעסיק את אהרון, שאפשר לקרוא את ההערות כהרהורים חופשיים על ספר הדקדוק הפנימי.
אביא כאן שלוש דוגמאות לפיצול והתקפה עצמית בעבודות הגוף של אקונצ'י, כלומר תיאור קצר של הפעולות ומבחר מן האבחנות המלוות אותן. פה ושם הוספתי הערות משלי, בפונט נטוי ובסוגריים מרובעים, כדי להבדיל אותם מן הסוגריים העגולים של אקונצ'י.
*
1. המיצגן כמפיק של פצע / המיצגן כצרכן של פצע
Rubbing Piece מ-1970 היה אחד מתוך עשרה מיצגים חיים שהתרחשו בו-זמנית במסעדה בשעות הפעילות שלה. אקונצ'י ישב לבדו באחד מן התָּאים. שרוולו השמאלי היה מקופל. אמת ידו החשופה היתה מונחת לפניו על השולחן והוא שפשף אותה בידו הימנית, "בעקביות, בזריזות, במשך שעה ללא הפסקה", עד שהאדמומית של השפשוף הפכה לפצע.
"המיצגן כמפיק (של הפצע). המיצגן כצרכן (מקבל הפצע)," כותב אקונצ'י.
אחר כך הוא מדבר על המיצג כמַחזור, כלופּ של התקפה ופציעה.
ומשתעשע כדרכו במילות יחס: אני פונה אל גופי, נגד גופי, אני מַפנה את גופי, וכן הלאה.
הוא מדבר על הסימנים שהמיצגן משאיר על עצמו, אינפורמציה אישית שמגולמת בגופו, פיסת ביוגרפיה שלא היתה מתממשת בנסיבות אחרות.
וגם על מיצג כנכות, כדרך לפתח נכות [ "זה שיש לו גוף הוא בעל מום ", אומר אהרון], כחשיפת סוד.
הוא מדבר על "לשבור את עצמי כדי לבנות", ומספק הסבר ליטרלי: דווקא שיוף העור, פעולת הגריעה, היא שמתפיחה עליו פצע.
הוא מדבר על הרחבת גבולותיו באמצעות הפצע, על הפצע כדרך לסמן את הזמן ולמדוד אותו: "זמן פצע" במקום "זמן שעון" [משהו כמו "ליל הכוויה"], והוא לא שוכח את המיצג כסימון טריטוריה: "הצופה עלול להרתע ולהשאיר אותי לבד."
וההערה החידתית מכולן [שקשורה אף היא למה שעובר על אהרון]: "במקום לבצע פעולה במקום כלשהו, גופי יכול להיות המקום שבו מתרחש האירוע (גופי אינו זקוק למקום. אני לא זקוק לעצמי)."
*
2. גבולות הנשיכה
מ-1970 ישב אקונצ'י עירום על הרצפה ונשך את עצמו בכל גופו, בכל מקום שאליו הצליח להגיע. אחר כך מרח על סימני השיניים דיו של דפוס והטביע את הנשיכות – כמו טביעות אצבעות – על כל מה שהקיף אותו: הקיר, הרצפה, הרהיטים, הנייר, אנשים אחרים וכן הלאה.

ב-Trademarks
בהערות הוא שוב מדבר על תקיפה עצמית ועל התפצלות לשניים [ברור], וגם על:
הנשיכה כצופן [חשיבה אהרונית] – נשיכה בפרק כף היד מסגירה אולי נסיון התאבדות – או כאליבי "הייתי כל כך שקוע בעצמי שלא יכולתי להיות במקום אחר" [גם אהרון מרגיש תמיד אשם]. "הנשיכות יכולות לסמן חלקים שצריך להסיר מגופי, שאפשר לוותר עליהם, אני יכול להעלם."
המיצג כסימון טריטוריה – גבולותיו הם גבולות הנשיכה. [מזכיר חיות שמסמנות טריטוריה בהשתנה, אלא שהמרחב של Trademarks מוכתב גם על ידי האנטומיה. הוא מוגבל למקומות שאליהם יכול פיו של אקונצ'י להגיע.]
הנשיכה היא גם סימון של בעלות, טוען אקונצ'י, הבעלות שלו על עצמו [אהרון משווה את כאב עקירת שן החלב לכאב הכוויה שעושים לעגל חדש שמצטרף לעדר]. "רגלי נושאת את הסימן של שיני," אומר אקונצ'י, "היא נגזרת מפי."[וכאן, ולא בפעם הראשונה, הוא נוגע ביחסים הטעונים בין המילה לגוף, הנמצאים בתשתית של ספר הדקדוק הפנימי שאליהם עוד נידרש בהמשך.]
הנשיכה צריכה להיות חזקה, הוא מדגיש, כדי לשבור התנגדות, להתיש, להגיע לחשיפה, כדי לקרוע את עטיפת הגוף ולשלוח את הפְּנים החוצה. [או בניסוחו של אהרון: "פעם אחת הוא מוכרח לא להישבר בבחילה ולהגיע אל מעבר לה, כי יש שם משהו מעבר לה, לא סתם הגוף עושה אותה… "]
*
3. המצאת הבדידות
ב-Trappings מ-1971 חזר אקונצ'י והתפצל. הפעם הוא "הפך את הזין שלו לדמות נבדלת". המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. "יש לו חיים משל עצמו," הוא מסביר בכובד ראש, "הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו."
בהערות הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
ופתאום, באופן לא צפוי הוא מוסיף "פיצלתי את עצמי כדי לחזור ולהתאחד לשלמות". [בעיצומה של ההתקפה הנוראה על פיקת הברך אהרון מודה שהוא "קיווה לחזור ולהיות ולהתאחד עד כלות, עד לא לחשוב, עד שיהיה סוף-סוף לבשר אחד " 297.]
ולסיום הוא מציין שהוא נמצא בתחתית הארון, זה המקום שאליו הוא נסוג, שם הוא יכול להשתטות. הקהל חייב להשפיל את עיניו כדי להתבונן בו. "הצופה לא אמור לרצות קשר איתי. אני משהו שמשליכים, שנסוגים ממנו."
יש משהו ראשוני, כמעט תינוקי, באופן שבו חוקר אקונצ'י את גופו, אבל במחסן הצעצועים של Trappings החיבור לילדוּת הוא ישיר יותר; המגדריות אמנם קצת עמומה, האם הוא ילד או ילדה – מצד אחד הוא שם את הזין שלו במרכז העבודה ומצד שני הוא מלביש ומקשט אותו כמו ילדה את בובתה, ובל נשכח את ה"ארון" שבתוכו הוא יושב, כמו אהרון-הודיני.
אבל Trappings היא בראש ובראשונה עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כ"פתרון" שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חברים באמצעות פיצול.
עם ההבנה הזאת אני חוזרת לספר הדקדוק הפנימי, לכפיל ה"לבן כמצורע" (295) שאהרון בורא לעצמו, "ילד צרוע רץ בין חריצי התעלות" (296, וברור שהצרעת אינה מתארת רק גוון, אלא תפיסת גוף ונידוי חברתי). ואני נזכרת גם ברגע שבו אמו של אהרון מחטאת מחט כדי לחלץ קוץ מאצבעו והוא בוכה משמחה וחדל מן העינויים והפיצולים: "הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל כך. בבת אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם" (222).
האהבה מאחה ומפייסת והבדידות מפצלת ומסכסכת. סצנת האיכזור והפיצול המשוכללת והקיצונית ביותר מתרחשת בעקבות בגידתם של יעלי וגדעון. כש"רשת הברזל הצוננת של נבואות אמו צונחת ומקרקשת על חלומו" (263). (מה היא ניבאה? ש"מי שהוא פרח קיר בגיל חמש עשרה יישאר לבד כל החיים שלו", 260.) בסצנה מצמררת המתפרשת על פני כשניים וחצי עמודים (265-267), אהרון חובט בפיקת הברך שלו, כמו "בבן ערובה של אויב שנוא" (גופו) "באהוב שבגד" (גדעון), עד שהיא הופכת ל"נתח של בשר ועצם", עד שהיא מודה שהיא תותב, עד שהיא מודה שהיא רוצחת שגרמה למותם של הבעלים שקדמו לו, עד שהיא מדברת אליו חלולות ומקרטעת "את תשובותיה החדגוניות: ועוד, ועוד, ועוד, מותו, מותו".
בשבוע הבא: אמא הו אמא
אקונצ'י ממשיך להיות מבריק ולהטריד-להעיק מאוד בו זמנית
ב- Trappings יש כעין שחזור של מבטו של ילד באיבר מינו כמשהו רחוק ומרוחק, שהוא אינו יודע מה לו ולשארית גופו
הגבר לומד להתייחס לאברו כחלק מהותי בזהותו
ויש אפוא בעבודה של אקונצ'י מעין מבט לאחור
של תום, לתפקיד המיני
הפין כצעצוע אהוב (נבדל מן היישות הגופנית לכאורה) שיש לקשטו
מבריק ממש
ובכלל יש בו באקונצ'י נכונות כנה ומזעזעת לנסות ולראות את הדברים הטריוויאליים ביותר באופן שונה לחלוטין, כמוהו כמי שנהנה מיצירת סדר אישי הנדמה ככאוס מוחלט בעיני החברה המורגלת בתבניות חשיבה מנוסות רגילות
אליבא דאקונצ'י דבר אינו בנאלי
אין דבר שאינו ראוי לנסיון
לדקונסטרוקציה ולבניה חדשה
כל שלוש העבודות שתיארתי הפעם עוסקות בפיצול ובהתקפה, ועדיין הן מאד שונות זו מזו.
רבינג פיס מראה את אקונצ'י כמיצגן האולטימטיבי – הכי בסיסי שאפשר. רק רעיון ופעולה.
ו(הרבה) אחר כך יכולה לבוא אמנית כמו נלי אגסי למשל, ולהוסיף את הטוויסט הלירי-שחפני שלה כשהיא משפשפת את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע.
בטריידמרקס אני אוהבת את הפורמליזם של "האנטומיה קובעת את הטריטוריה", וגם את הניסיון הילדותי להתכסות בחברבורות.
וטרפינגס היא באמת העבודה המפתיעה והמלאה מכל השלוש. יש בה משהו מצחיק וילדותי וקצת אפל. מין תיאטרון בובות אנטומי, ומצד שני משהו חשוף ועדין ונוגע ללב. והחירות והרעננות…
בעצם אני מסכימה עם כל מה שכתבת חוץ מהמועקה. אקונצ'י (בניגוד למיצגנים אחרים) לא מעיק עלי בכלל. הוא מין רוח פרצים משמחת.
תחושה של הליכה עד הקצה ומעבר לו שבאמצעותה הוא עובר, בעצם, לצד השני. עובר את גבול הבדידות לארץ האחווה, עובר את גבול הפיצול לארץ האחדות, עובר את גבול ההתקפה לארץ הפיוס והשלום.
את חושבת? זה נשמע יפה, אבל אני לא רואה את זה כאן. זה יותר מתאים אולי לפרקים הבאים בקריירה שלו.
נדמה לי שכאן הוא לגמרי מרוכז בעצמו. באמת כמו ילד שמגלה את הגוף שלו, שבודק גבולות. גם כשהוא מתייחס למקום שלו ביחס לקהל, זה עדיין קשור אליו יותר מאשר לקהל.
וגם כמו ילד שמגלה את הגוף שלו כן, אבל הוא הרי לא ילד, ובתחושה שלי השיטוט הזה בגבולות
נועד לחצייתם, ומכאן יכולה לנבוע התחושה שלך של "רוח פרצים משמחת" – תחושה של שחרור, שנובעת גם מההעזה שלו לשוטט במקומות שאחרים לא מרשים לעצמם לשוטט בהם ובאופנים לא מקובלים.
חציית גבולות – ברור
אבל איפה היא הארץ המובטחת של הפיוס והשלום (בכלל איפה היא?)
השמחה נובעת מהחירות, כמובן, אבל גם – אני חוששת – מהזיכרון של הבריחה שלי לעולם המחשבות שבו אתה קובע את הגבולות. בריחה שהצילה את חיי יותר מפעם אחת.
מפציעה לרגעים אחרי מלחמה. (ולפני המלחמה הבאה…)
ואני מבינה מאוד את תחושת ההצלה שאת מתארת בעקבות קביעת גבולות.
זה משהו שמתאפשר בעקבות בדיקתם, ולא רק בעולם המחשבות, גם במציאות.
אולי זה מה שאקונצ'י עושה בין השאר: בודק את הגבולות (גם כמו ילד) כדי להרחיב אותם ולקבוע אותם מחדש .
רק כדי לדייק –
גבולות המחשבה אינם מקבילים בהכרח לגבולות המציאות או משליכים עליהם.
זו הסיבה שהיא יכולה לשמש מקלט לשכמותי.
אחרת היא היתה בעיקר מקור להשוואות ותסכולים.
וגם היופי בגבולות המחשבה הוא שאתה יכול להזיז אותם כרצונך (נדמה לי שגם אקונצ'י עלה על זה).
כן, כן, אני עדיין מאוד לא אוהבת את אקונצ'י.
הוא מטריד אותי,הוא מעיק עליי (כן, מרית…אני כבר לא מפתיעה אותך, נראה לי) הוא בשבילי ההיפך המוחלט מרוח פרצים משחררת, ובטח ובטח שאני לא רואה אצלו שום דבר מהארץ המובטחת והאוטופית שחני רואה.
ושוב, הסיבה, בשבילי, ברורה מתמיד, והיא גם ההבדל בינו לבין אהרון- אקונצ'י הוא לא ילד.
התנהגויות של בחינת הגוף שנובעות מתפיסה של ילד הן בעיניי טבעיות ולפעמים גם חינניות.
המיצג השלישי הזכיר לי ילד קטן שראיתי לפני אי אלו שנים מתייחס לאיבר המין שלו כאל פסל יפה ומוזר שנקלע במקרה לדרכה של הבובה שהוא שיחק איתה. אז, בגיל הרך ממש, זה היה טבעי, חינני ונחמד. אצל אקונצ'י זה סתם נראה לי מעוות, והקטעים בהם הוא פוצע את עצמו שוב ושוב ואפילו לא בשל כאב נפשי עמוק ומייסר (כמו אהרון) אלא סתם, בשביל הסקרנות, האמנות, המניפולציה- זה עושה לי רע. ממש רע.
זה אפילו, ותסלחו לי כולכם, מזכיר לי את מנגלה ושאר הנאצים שעסקו בסדיזם במסווה של "מדע".
נכון שכשהפגיעה היא עצמית ולא פגיעה באחרים המימד המוסרי פחות קשה, אבל העיוות הנפשי, בעיניי, מגיע בדיוק מאותו מקום.
והערה שלא קשורה לנושא- נחרדתי, חני, ממה שכתבת אולי בלי משים, על כך שהארץ האוטופית מפציעה לרגעים אחרי מלחמה.
אני משערת שלא התכוונת לזה ככה, אבל יש פה אמירה חזקה מאוד, איומה ונוראה ואני חוששת שגם נכונה, על הצורך של הרבה אנשים (לא כולם. יש הרבה מקומות בעולם שמסתדרים מצויין בלי מלחמות) לייצר מלחמות, לבחור במלחמות, בשל הכמיהה לכמה דקות של אופוריה אחרי.
זה נורא בעיני, אפילו יותר נורא מאקונצ'י…
אני ממהרת להסביר. התכוונתי לכך שאפילו במדינה כמו שלנו, שיש בה כל כך הרבה מלחמות, ובעצם מלחמה אחת רצופה, יש "איים" זמניים של שקט, שחשים בהם, למשל, אחרי מלחמה.
זה התחבר לי לאקונצ'י שמתקיף את עצמו ואולי אחר כך חש סוג כזה של שקט. זאת הכוונה.וגם בעיניי עדיף כמובן השלום על המלחמה.
אני יודעת, הבנתי.
אבל מה שזיעזע אותי היה הרעיון, שאני מבינה שלא התכוונת אליו, שהמלחמות, במידה רבה, ממשיכות להתקיים למען הרגע הזה של השקט. שאנשים בוחרים שוב ושב בקטסטרופה (כן. זו בחירה.) למען הקתרזיס קצר המועד שאחריה.
מה שאת אומרת כאן, ומעורר מחשבה. ויש עוד משהו: יש אנשים שזקוקים לחוש תחושות מאוד חזקות כדי להרגיש. (אולי אקונצ'י שייך אליהם). גם זה מעורר מחשבות נוגות: אולי הפכנו למין מדינה כזאת שבלי אירועים קטסטרופליים לא מרגישה, הופכת קהת חושים.
מנקודת מבט מיגדרית העבודות של אקונצ'י יכולות לבטא תגובה גברית (קצת ילדותית) למסע הגילוי הנשי הגופני האינטימי. המבט בפין הגלוי הוא שיקוף מהופך וקצת מצחיק של המבט בוגינה המוסתרת, פרקטיקה פמיניסטית ידועה ואף חביבה. כלומר להביט על העודף דווקא דרך הפילטר של החוסר. זה מעניין.
לגבי הפצע כטריטוריה, מעניין מאד החותם של הפצע כסימבול של כאב בזמן ובמרחב. אפשר לקחת את זה, למשל, לכיוון של קביעת קואורדינטות של כאב, לצייר מפת כאב וכו'. הפציעה היא בעצם תגובת שרשרת מתמשכת, ובשלב מסויים הגוף ממשיך לבד (בתהליך ההגלדה, למשל. הוא כמעט לא מדבר על הריפוי בקטעים שהבאת)
תודה רבה, נהניתי מאד מהרשימה המרתקת הזאת
אקונצ'י הוא לא חינני ובוודאי שאינו ילד. הוא לגמרי מודע למה שהוא עושה. כשאני (ואחרים) אומרים ילד – אנחנו מתכוונים רק למבט המשוחרר מדעות קדומות ומוסכמות.
יש הרבה תשובות לשאלה למה אהרון פוצע את עצמו (עד כה נגעתי רק בכמה), וגם השאלה למה אקונצ'י פוצע את עצמו היא פחות פשוטה ממה שנראה כרגע. למעשה הפציעות הן רק לכאורה תוצאה של איזו חקירה צורנית. כך כתבתי בהתחלה ואחר כך השמטתי את הלכאורה, כדי לא לבלבל. אולי לא הייתי צריכה להשמיט. בכל מקרה זה יתברר באחד הפרקים הבאים. (ואם להקדים את המאוחר – אני די משוכנעת שאקונצ'י ריפא את עצמו באמצעות העבודות האלה. האם זה מאיר אותו באור חדש? 🙂 פרטים בהמשך.)
מנגלה אגב, הוא מאד רלוונטי – לא כל כך לאקונצ'י כמו לאהרון.
מנגלה הוא ללא ספק תיבת התהודה לניסויים שאהרון עורך בגופו. אתייחס לזה מאוחר יותר בפרקים העוסקים במדע בדיוני ופנטזיה.
אקונצ'י אכן פעל בתקופת הגל הפמיניסטי השני. עבודות הגוף שלו צמחו בסביבה פמיניסטית. והוא דיבר על עצמו כקולוניאל של מגדר.
(וגם – מצחיק שאת מדברת על מיפוי של כאב. בבנות הדרקון כתבתי בדיוק סצנה כזו שבה ממפים צלקות ורוקמים אותם על צלם של בד.)
וחוץ מזה – תודה 🙂
לכולם – אני מנסה לצמצם (ככל האפשר) את הדיבור על פציעה עצמית, ובכל זאת – כיוון שזה עולה שוב ושוב – לגבי השאלה למה אנשים (לא אמנים) פוגעים בעצמם – מצאתי לאחרונה את הלינק הזה.
http://www.macom.org.il/self_injur.asp
יכול להיות שבתום הסדרה אקדיש פרק להשוואה בין הסיבות הרשומות שם לסיבות של אהרון ושל אקונצ'י.
קולוניאל של מיגדר זה פשוט ענק
צוחקת כאן וגם מרוצה שפגעתי בול בפוני
ואם הקולוניאליזם הוא תלוי-טריטוריה, אז הטריטוריה של אקונצ'י היא הטריטוריה הגופנית
מעניין שכל עוד הכתיבה על פציעה עצמית היא בתוך גבולות השיח האמנותי או הספרותי אני מקבלת אותה בקלות, ללא שמץ היסוס, אבל ברגע שזה מגיע למאמר העוסק בתופעה עצמה אני נרתעת מייד, כאילו מישהו הפר כאן את כללי המשחק.