מי שאיבד ילד – על המיתוס של פרספונה

האדס מלך השאול חוטף את קורה בתה של דמטר אלת הדגן בזמן שהיא קוטפת פרחים בשדה. דמטר שומעת את צעקת הילדה ויוצאת לחפשה. היא מתחפשת לאישה ענייה ונשכרת לשמש מינקת במשפחת קלאוס המתגוררת בסמוך למקום בו נעלמה בתה. התינוק פורח בזרועותיה כבן אלים, אך המינקת העצובה אינה אוכלת ואינה שותה. אחותו של הילד ואומנתה הזקנה מנסות להצהיל את רוחה בקומדיה ביתית: הראשונה מגיחה מתוך שמלת הזקנה כתינוק מייבב, ובן רגע היא כבר מרקדת ומזמרת שירי פריצות. והאלה אמנם מתחייכת ואף מתרצה לשתות את מי השעורים המוגשים לה. בן אחר של המשפחה מעיר לה על לגימותיה התאוותניות ומבט רע שעף מעיניה הופך אותו ללטאה. לאחר מכן מספר לה הבן הבכור כיצד פערה האדמה את פיה יום אחד, ושבה ונסגרה בדממה, סיפור שאכן מוביל אותה לפתרון התעלומה. היא מחליטה לאלץ את זיאוס להשיב לה את בתה, אך קודם לכן היא רוצה להפוך את התינוק שבו טיפלה לבן אלמוות. לשם כך היא מושחת את גופו באמברוזיה ומחזיקה אותו בתוך האח. אמו של הילד שעוברת שם במקרה חוטפת אותו בזוועה מן האש, והאלמוות יורד לטימיון. אז נגליית לפניה דמטר במלוא תפארתה. האם המתעלפת שומטת את התינוק. על פי הוראות האלה מקימה לה המשפחה מקדש, אך ביום בו נשלמת המלאכה מת התינוק שאינו יכול להשלים עם אובדן המינקת האלוהית. אביו מתלונן לפני דמטר שכה הרעה למשפחתו, והיא מבטיחה להנציח את זכרו של המת במשחקים שיערכו מאמיניה מדי שנה, ולדאוג לבנים הנותרים. לאחר מכן היא מתמכרת לאבלה שמתבטא בבצורת נוראה. הבצורת תמשך, היא מודיעה לזיאוס, עד שתוחזר לה בתה. זיאוס נכנע אך מציב תנאי: אם טעמה הנערה דבר מה בשאול, יהיה עליה לשוב לשם. האדס מודה שלא אכלה ולא שתתה, ומוכן לוותר על הנערה. אבל גנן השאול מעיד שאכלה בהיחבא שבעה גרגרי רימון. דמטר הזועמת הופכת אותו לינשוף. הבצורת נמשכת עד שמושגת פשרה המביאה לעולם את עונות השנה: שלושה חודשים בשנה שוהה הנערה בשאול, ואז פוסקת כל צמיחה (וזו כנראה גם כוונת שמה החדש כמלכת השאול – פרספונה, שפירושו "זורעת הרס"), אך עם שובה אל האדמה חוזר גם האביב.

עד כאן המיתוס המסביר למעשה את חילופי העונות. אם בוחנים את העלילה מקרוב, נדמה שתפריה קצת גסים. למה צריכה משפחת קלאוס לאבד שני בנים, מה פשר התנאי השרירותי שזיאוס שולף ברגע האחרון ולמה דמטר מסכימה לו?
כדי להשיב על כך, כדאי לחזור להתחלה. דמטר נשכרת לשמש מינקת במשפחה הגרה ליד המקום בו נעלמה בתה. המניע בלשי, לכאורה: כך תוכל לחקור את נסיבות ההעלמות. אלא שהמשמעות המאגית-מטאפורית מבצבצבת מסיפור הכיסוי; בלי משים מנסה דמטר לכשף את המציאות: היא מחליפה את תמונה האם השכולה בתמונה מדומה של אמהות מבורכת (אישה מניקה תינוק פורח), וחיקוי של פעולה כדי להביא להתרחשותה המוצלחת בעתיד הוא פרקטיקה מאגית בסיסית.
(אני חושבת למשל על רחל העקרה הנותנת ליעקוב את שפחתה כדי שתתעבר ותלד על ברכיה: תמונת הלידה במקרה זה היא סימולציה מרחיקת לכת ככל האפשר של המצב המבוקש: התינוק הוא בנו של יעקוב, הוא נולד משיפחת רחל, ה"הד" שלה מבחינה חברתית, וכמעט מתוך רחל עצמה היות והלידה מתרחשת על ברכיה. אמנם בסיפור התנ"כי הכוונה המאגית מפורשת.)
מאוחר יותר תנסה דמטר להפוך את הילד לבן אלמוות. לכאורה כדי לגמול למשפחתו, אבל בעצם כדי לקרב את התמונה עוד יותר לתמונה המבוקשת: אם אלוהית ובן אלוהי שהמוות לא יכול להשיגו. היא נכשלת משום שלא תוכל להשיג גם לבתה את האלמוות המיוחל. המאגיה בסיפור פועלת בכיוון ההפוך; זעקתה של קורה מהדהדת בבית המארח את אמה. במקום שהסימולציה תשפיע על הפעולה האמיתית, היא מתפקדת כמו ראי של העתיד. גם הנצחתו של התינוק במשחקים השנתיים, היא בבואה של שובה המחזורי של פרספונה אל האדמה.

כל משחקי המראות הלו מתרחשים בתת-מודע של הסיפור, בלי לשתף את הדמויות או את הקוראים. נוצר אפקט מוזר ובעל כוח: סיום הסיפור הוא בלתי צפוי ובלתי נמנע כאחד. כביכול – רק הלשנת הגנן מקלקלת את השורה ברגע האחרון, אבל ברובד החלומי של הסיפור נקבעו כבר העובדות. וכשהסוף אכן מגיע הוא חוסר מזל מקרי והתגשמות של נבואת הלב גם יחד.

אבל לא רק במקרה זה משקף ומבשר המתרחש בבית קלאוס את המערכה הבאה בשאול: דמטר, שדבר לא בא אל פיה בצערה על אבדתה, מתחייכת, מתרצה למי השעורים המוגשים לה ולוגמת אותם בשקיקה. ויעיד על כך הנער שדמטר בכעסה הפכתהו ללטאה. קורה, שלא חדלה מבכי מאז נחטפה וסירבה לאכול ולשתות, טעמה בכל זאת בסתר שבעה גרגרי רימון. ויעיד על כך הגנן שדמטר בכעסה הפכתהו לינשוף.
הדמיון אינו צורני בלבד. כאן נמצא המפתח להבנת הסיפור. שהרי מהי משמעות האכילה כאן – כל אחת מהן קטעה את הצום המוחלט של הצער, צום שפירושו "לא אחיה בלעדֵי אמי/בתי" ונתנה אות של השלמה וחיים למרות הכל. זוהי סעודת הבראה במובן הראשוני שלה. חזרה לחיים למרות האבל. המשמעות הזאת בולטת במיוחד בסצנה שעל פני האדמה, שבה מתקשרת ההנאה מן המשקה באופן מפורש לצחוק הראשון, ועוד בעקבות מופע ההופך את הטרגדיה כולה לקומדיה: במקום ילדה שנחטפה וחוללה, תינוקת שקופצת ומזמרת שירי זימה. אבל אין טעם לחשוב שהמתים שנלקחו מאהוביהם זקוקים פחות לסעודת הבראה כדי להשלים עם מצבם ולהמשיך ולהתקיים ולו קיום של מוות.
"יש לדרוש מכל אדם רק מה שידו מגעת לעשות. רק על יסודות התבונה יכון השלטון. אם תצווה על בני עמך להטיל עצמם הימה – יקומו ויתמרדו. רשאי אנוכי לדרוש משמעת משום שפקודותי מתקבלות על הדעת." כך מסביר המלך ההגיוני לנסיך הקטן. כשמבינים את הסיפור כך, הופך התנאי השרירותי של זיאוס ל"פקודה מתקבלת על הדעת" הנובעת מתוך הבנה שהבצורת לא תמשך, כי שתיהן כבר נתנו סימן של קבלת הדין והמשכיות.

כשמתרחקים מעט רואים איך התמונה הפשוטה של נערה קוטפת פרח, שבה נפתח המיתוס, פושטת ולובשת צורה לכל אורכו במין טלפון שבור, עד שהיא מתגלגלת בתמונה קוסמית של צמיחה וכיליון: נערה קוטפת פרח > הנערה-הפרח נקטפת > צערה של האם על הבת קוטף את כל הפרחים > וכל זה מתנקז אל תמונה ענקית נעה של התחדשות וכיליון. וההשפעה היא דו כיוונית: מצד אחד מטעינות התמונות הפשוטות את התמונות העולמיות בתוכן ריגשי ואנושי. ומצד שני הופכות התמונות הקוסמיות לתיבות תהודה שמעצימות את בבואותיהן הפשוטות, ומספרות את האמת, שמי שאיבד ילד חרב עולמו.