כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק השביעי.
הפרק הזה הוא ההמשך והנגטיב של קודמו. שם הצטמצם אהרון מאיבר שולי להפרשה קטנה, וכאן הוא מתפשט ומתרבה.
באחד מפרקי הברית החדשה פוגש ישו באדם "אשר רוח טומאה בו". הוא גר בין קברים, ושם הוא צועק יומם ולילה ופוצע את עצמו באבנים. ישו פונה אל השד השוכן בתוך האיש ושואל אותו לשמו. "לגיון שמי כי רבים אנחנו," הוא נענה. וסוף טוב, הכל טוב: ישו מגרש את השדים. הם משתכנים בתוך עדר של אלפיים חזירים השועטים אל תוך הים.
כמו במקרה של "אחוז השדים", גם במקרה של אהרון יש קשר בין הפיצול להתקפה העצמית.
האוייב
"וכשהגיע אדם… לחלק את עצמו לשניים," כותב אחד העם, "ולראות את גופו כדבר חיצוני שאינו 'הוא' – שוב לא יִקשה לו ללכת עוד הלאה, עד סופו של הרעיון הזה, ולחשוב את הגוף גם כאויב לה'אני' הנצחי שלו. … ומכוון שכּן, הרי הדבר מובן, ש'אני' מחוייב להלחם באויבי זה, להכניעו ולהחלישו ככל האפשר, שלא יעמוד לשטן על דרך חיי האמיתיים ולא ימשכני אחריו אל בִּיצת החיים השפלים, הבהמיים, עם כל הבלי-הבליהם." (אחד העם, "בשר ורוח")
כמו כל נושא משמעותי בספר הדקדוק הפנימי, מופיע הקונפליקט בין הבשר לרוח בתמימות, בתחילת הספר: אם דרך צלקתו של מושה קליינפלד המוזכרת כמעט בלי משים כ"הפוגה כלשהי בעצם גופיותו" (20), ואם בצורת משחק ילדים: כבר בגיל תשע, הרבה לפני הצרה שלו, אהרון מלמד את ילדי תל אביב למחוץ את גלגלי העיניים כדי לראות מלאכי אור קטנים: "יש מלאכים שתיכף נפוגים, ויש כאלה שמחזיקים מעמד, הכל לפי כמה שאתה מוכן להכאיב לעין שלך" (48). המסר מוגש אמנם בעטיפה של משחק: הרוח נקנית בכאב.
ככל שהספר מתקדם גדלים השנאה, הפיצול ו"האיכזור העצמי":
"נכאיב לבלוטה הזאת, ההיטלר, סיכות דוקרות בוורידים ביד וברגל, קרח על העורק הגדול בצוואר, לא תקבלי דם, לא תקבלי אוויר, מצור מוחלט נעשה עלייך, חונק בשתי ידיו את צווארו שלושים שניות, ארבעים שניות, ארבעים וחמש שניות, עיגולים שחורים חגים בתוך הראש, ציפורים כהות, תתעוררי, נבלה, הולך בבית דקות ארוכות ועפעף העין מופשל למעלה; גרגרים חודרים. דלקת. מוגלה. מורח בתוך האף טיפת אצטון מבקבוק הלאכה לציפורניים שלה. צועק בבהלה כשמתחילה הצריבה המאכלת. לא מוותר, איך הוא יכול לוותר, זה לחיים ולמוות" (290).
וכך או אחרת אהרון הוא אויבו הגדול של הבשר, כפי שמתברר כשהוא נושך את האיש שמניח עליו יד ביום העצמאות. לא מעצם הנשיכה כמו מפֶּרֶץ הרגשות הנלווה אליה: "בשר אדם, נשך ברצחנות, כדי להרוג, להשמיד לתמיד" (284).
אליבי
המעבר בין משחק המלאכים הלא-מודע להתעללות מתרחש בשבירת היד. לפגיעה העצמית הזאת יש אמנם "אליבי" מעשי: אהרון נחוש בדעתו לסכל את הנסיעה השנתית שלו לתל אביב. בשנה הקודמת כשנסע בעל-כרחו, הוא התקוטט עם בן דודו גיורא שעיקם את זרועו. וכבר אז, תוך כדי מאבק, עלה בדעתו: ש"הוא עוד ישבור לי את היד ואז אולי יחזירו אותי הביתה" (74). זה מה שנתן לו את הרעיון; בשנה שאחרי הוא מחליט להקדים תרופה למכה ולשבור את היד בעצמו.
אהרון אינו הראשון שמוכן להכאיב לעצמו כדי להשתמט. ועם זאת יש משהו מצמרר בנחישות ובברוטליות של הביצוע. שוב ושוב הוא קם וקופץ ונופל ונשרט בשיחים ונפצע מהאבנים, והיד תמיד מתכופפת וניצלת ברגע האחרון. אהרון אינו מוותר. הוא מגייס את שלל ההמצאות של "הצרה שלו", הוא מלבה את המִסכֵּנות ואת השנאה העצמית "עד שגברו בו הצער והנידחות על המוח האוֹפְצֶלוּכי, ואהרון קפץ בכל מאודו … ובתערובת של זעזוע והקלה שמע את עצם הזרוע שלו מתפצחת" (124).
המאבק בין שני המחנות – אהרון ו"הצרה" היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האוֹפְצֶלוּכי – עדיין אינו מתקבל כפיצול ליטרלי, אלא כשיגרת לשון המבטאת מאבק פנימי ורתיעה נורמלית מכאב. ובכל זאת נוצרת תבנית, נחצה איזה גבול. בפעם הבאה הוא כבר לא נזקק לאליבי כדי להתפצל.
בדוקטור סטריינג'לב של סטנלי קובריק יש המחשה נהדרת של פיצול כזה. הדוקטור, מהגר מגרמניה בגילומו החד פעמי של פיטר סלרס, יושב בכסא גלגלים. ידו הימנית הנתונה בכפפת עור שחורה היא החלק הנאצי המוכחש שלו. היא מנסה להסיע את כסא הגלגלים בזמן שהוא מדבר, הוא מנתק אותה מן הגלגל והיא מתמרדת ומצדיעה במועל-יד. הוא מכה אותה ונושך אותה. היא נלפתת אל גרונו. הוא נאבק בה. וכל אותו זמן ראשו מתעלם מן המהומה וממשיך להרצות במאור פנים.
לִשמה
"ידו נלפתה בלי משים סביב שורש ידו האחרת, החלה לחנוק שם, אבל לא, די, עם הדברים האלה גמרנו, נשבעת להפסיק לתמיד, התיר את אצבעותיו…" (167).
היד נלפתת מעצמה, היא חונקת "שָׁם", הרחק מאהרון, כאילו אין לו קשר לפרק כף ידו. "עם הדברים האלה גמרנו", הוא אומר, ומדבר אל עצמו בלשון רבים כאילו היה חלק מחבורה, "נשבעתְ" הוא מזכיר ליד (או אולי לעצמו, זה לא מנוקד), ולבסוף הוא מתיר את אצבעותיו; לא מרַפּה את אחיזתו אלא מתיר את האצבעות, כמו שמתירים חבלים.
והפעם אין הֶקשר שיצדיק או לפחות יסביר את המתקפה, והפיצול נהיה בהתאם, יותר בולט ומוחשי.
הסכנה הדמוגרפית
בערב יום העצמאות מתפתח חנק היד למלחמה כוללת בין אהרון לבין עצמו; אהרון חונק ומונה: "שלושים ואחת, שלושים ושתיים, כבר אפשר להרגיש איך הדם מתדפק בבהלה על מחסום האצבעות הלופתות את הפרק. דם מסכן, דם מבולבל, אהרון משגע אותו לגמרי בימים האלה … והכי גרוע זה כרגיל, הבחילה. בכל הניסויים שלו הגוף משתמש בה כנשק אחרון. אבל גם נגדה אהרון מתאמן כל הזמן, תוחב אצבע עמוק לגרון לשנייה שלמה, ואחר כך כמעט לשתיים, מה איכפת לו, האצבע היא לא הוא, וגם הבחילה והגועל והקיא לא הוא … פעם אחת הוא מוכרח לא להישבר בבחילה ולהגיע אל מעבר לה, כי יש שם משהו מעבר לה, לא סתם הגוף עושה אותה…" אהרון חושד שיש שם מישהו כלוא, זועק לעזרה, אבל הוא לא מצליח להגיע אליו, הוא מרפה לפני שהוא מקיא ומתנחם ש"ובכל זאת הצליח להכאיב ולנקום קצת" (281).
אהרון מתפצל כאן לרשימה ארוכה של דמויות ויישויות נפרדות: דם מסכן ומבולבל, גוף שנלחם באהרון בנשק הבחילה, אהרון שמתאמן נגדו בעזרת איזו אצבע שהיא לא הוא, וגם הגועל והקיא אינם הוא, ואי שם מעבר לבחילה נחבא אולי עוד מישהו שזועק לעזרה.
כשלוקחים בחשבון את ההקשר, כלומר את מצבו של אהרון בערב החג, מסתמנת סיבה נוספת לפיצול ולאיכזור; אהרון חושש שהוא פחות קיים מן האנשים האחרים, שהוא הולך ונעלם.
זו הסיבה למשל, לחרדתו מדלת הסופרמרקט. הוא פוחד שהיא תחשוף את ההתחזות שלו:
"ואהרון נותר לבדו מול דלת הזכוכית, מול האוטומטית שמבחינה באנשים, בְּגוף של אנשים. אי אפשר לרמות אותה … יש לה קרניים נסתרות והיא מעבירה אותם דרך, ורואה אם זה גוף אמיתי, או שזה לא."
קצת אחר כך הוא מבחין פניו המשתקפים בחלון ראווה "כמו איזו בהרת בתוך הקהל, כמו הֶעדר."
הוא עומד "כנפוג בין הגופים החסונים שתמכו בו."
[באיזה חג פורים נבואי שקדם לספר, התחפשו אהרון ובן דודו עמרי ל"שום דבר". אהרון היה השום שיוצג על ידי מחרוזות של שום שנתלו על צווארו
(117).]
והוא מהופנט מנעליהם הגדולות של הרוקדים: "יש להם כנראה הדבר הזה שנקרא מַאסָה, הסביר לעצמו, ואצלם היא אולי צפופה מאד … אבל האם פירוש הדבר שהם גם, אולי, קיימים יותר ממנו…" (276-283, ההדגשה במקור).
יש בכך מן האירוניה, שדווקא אהרון אויבו הגדול של הבשר, מי שקבע ש"זה שיש לו גוף הוא בעל מום" (285), שהכריח את רגלו להודות שהיא תותבת, שכל גופו תותב (267) – כל כך חרד מהיעלמות גופו.
כדי להתגונן מפני היכחדות הוא מתרבה באמצעות התפצלות, והוא גם חוזר ומכאיב לעצמו כדי להוכיח שיש לו גוף. כי מי שכואב לו – קיים.
הפרק הבא – המצאת הבדידות
עיר-האושר 
ספינוזה כתב באתיקה חלק שני כי לכל אירוע הנרשם בתואר ההתפשטות (החומרי גופני) ישנה מקבילה בתואר המחשבה (הנפש, המחשבה). אם אתקדם ברוחו של ספינוזה, הכאב המעיד על הקיוּם, אינו דווקא הכאב הפיסי
הכאב הפיסי עשוי להיות רושמו של כאב נפשי פנימי של טרדה, חוסר מנוחה, רצון להימלט מתוך שיוויון הנפש, הצורך לחוש את הקיוּם דווקא מתוך היזק
ספינוזה כמובן היה רואה בהתנהגות כזו התנהגות בלתי תבונית, אבל דומה שיש בה דווקא כמו במיצגים הפיסיים האכזריים למדיי שתיאוריהם הובאו בפרקים קודמים, משום נסיון של המיצגן להצהיר אני כואב משמע אני קיים
צעקת הנפש מִתרגמת לידי צעקת הגוּף ולהיפך
ומבקשת מנוס מן האינדיפירנטיוּת האדישה של הטבע
לעתים של החברה האנושית, כסוּג של טבע
תודה, זו שמחה גדולה לפגוש אותך פה כל יום שלישי.
יש סיבות רבות ושונות לפיצול ולהתקפה העצמית אצל אהרון, והן יתבררו בהדרגה במהלך הסדרה. בפרק הזה הם נובעים מפחד ההיעלמות, שאהרון נאבק בו על ידי הִתרַבּות באמצעות פיצול ועל ידי כאב.
אני חוששת שזה הרבה יותר ראשוני וילדותי ממה שספינוזה מתאר. כשאתה חושש שמשהו נעלם, אתה ממשש אותו כדי להיות בטוח שהוא כאן, ואם אתה עדיין חרד אתה מנסה להפיק ממנו תגובה. והדרך המהירה ביותר לקבל תגובה מהגוף (והמיידיות הכרחית בגלל הפאניקה) היא דרך הכאב.
המילים שלך מתארות בדיוק (עצוב) את אחורי הקלעים הנפשיים של כמה ממיצגני הכאב
ראשית- הנה אני פה, אחרי כמה ימים בהם הייתי מנותקת מהבית ומהאינטרנט, אם תרצו- פיצול, שהוא מבורך לפעמים, בין טלי האמיתית לטלי האינטרנטית. אני חוזרת עכשיו וזה המקום הוירטואלי הראשון בו אני נוחתת בחזרה, ואיזו נחיתה כואבת…
כתמיד, הסדרה הזאת ואת, מרית, מאתגרות אותי ומרעידות הנחות יסוד כדי לבחון אותן מחדש.
אז הנה שוב- אני בעצמי יצרתי הנחה לפיה קל לי יותר עם אהרון שכל כולו מילים וספרות מאשר עם אקונצ'י, ועכשיו, למרות שהפרק הזה כולו מילים ולמרות שקראתי את הספר (אם כי מזמן), אני שוב מתכווצת בחלחלה אל מול עינויי הגוף האלה ובעיקר רוצה לבוא אל הילד האומלל הזה, המסוכסך כל כך עם עצמו,או לשלוח אליו מישהו אחר ולנחם אותו, להקל עליו, לחמול עליו, לרפא אותו.
ברוכה השבה ותודה.
פעם, כשהייתי נערה הלכתי לסדנת שירה בהנחיית יהודה עמיחי. (לא שכתבתי שירים אבל התעניינתי כבר אז, במנגנונים, איך דברים עובדים).
כששמים זכוכית על רקע שחור נוצר אפקט של ראי. ואחת המשתתפות כתבה שיר:
הייתי צבע שחור
ועמדתי מאחורי הזכוכית
מישהו הביט בשירי
וקרא: זה אני!
בכל פעם מחדש אני נוכחת באמת הזאת. כל יצירה היא ראי. זה הכוח שלהן. ואני מסירה את הכובע שאין לי בפני היושר שבו את מביטה במראה הלא פשוטה הזאת.
בשבוע הבא אני כותבת קצת על פיצול והתקפה עצמית אצל אקונצ'י (וחוזרת ממנו אל אהרון), ובאמת נדמה לי שהחומרים המיצגיים הם הרבה פחות קשים מהספרות.
ובכלל בוודאי תשמחי לשמוע שעברנו כבר את חלק הארי של הסבל הפיסי בסדרה. לא שמה שנשאר הוא פחות קיצוני או מאתגר – אבל בכל זאת נדמה לי שהוא גורם פחות סבל.
אבל תמיד נשאלת (לפחות אצלי) עד כמה העמסת סבל או כאב פיסי או נפשי נוספים אכן מבטאים את האני
או מהוים קטליזטור ליצירה
ועד כמה הינם רק בריחה, סוג של מנוס מן העצמי
התעסקות בקיוּם הבסיסי יותר מאשר במהוּת הפנימית,
באמנות, גם הבריחה הזאת מן העצמיוּת עשויה להיות הורתהּ של יצירה גדולה
הרקע השחור שמאחורי הזכוכית הוא אמנם כעין מראה אבל אינו משקף בבואה
השחור חייב לבלוע הרבה מן האור שיש בדמות המשתקפת
ישנם יוצרים שיבכרו כי ביצירתם יהיה יסוד עגמומי יותר מכפי שניבט לעיני המתבוננים בהם
בחייהם היום-יומיים
שועי – אני לא חושבת שזה משנה במה מתעסקים, בכאב או בשמחה, מה שקובע זה איך משתמשים בזה ומה עושים מזה. ומבחינה זו האמנות היא האלכימיה העילאית כי מכל דבר אפשר לעשות זהב.
אותו דבר לגבי מורים, אגב. לא כדאי לבחור מורה על פי הנושא, אלא להפך. אני בכלל לא התעניינתי ברישום במיוחד כשלמדתי אצל יוסף הירש (ארבע שנים! הרבה יותר ממה שהחזקתי מעמד אצל כל מורה אחר). גם אם הוא היה מלמד להכין מרגרינה הייתי לומדת אצלו, כי זה לא משנה דרך מה מעבירים את הידע, אלא הידע עצמו, שאותו אפשר ליישם על דברים אחרים ורחוקים.
טלי – אני עדיין עסוקה בחידה ההיא – איך יכול להיות שכאב ספרותי יהיה יותר ממשי ומעיק מכאב שנגרם לדמות בשר ודם.
נדמה לי שהתשובה לחידה הזאת היא סוד כוחה של הספרות, וזה נכון, כשהספרות טובה- לא רק לגבי כאב אלא גם לגבי אהבה, חמלה, שמחה, עצב, פחד וכל קשת הרגשות.
יצירה ספרותית אמיתית ואיכותית נוגעת בלב ולכן מה שעובר על דמות שהתחברנו אליה, אפילו אם היא דמות בדויה, יכול לגעת בנו יותר ממה שעובר על אדם אמיתי שרחוק מאתנו (רגשית).
האתגר האנושי הגדול, הוא, כמובן, לשמור על איזון ולזכור, בכל זאת, שהכאב של אנשים בשר ודם אמיתי יותר ולפעמים זקוק לנו יותר מזה של הדמויות הספרותיות…