מוקדש לשועי רז, ספינה קטנה ששולחת אורותיה
אני תמיד קוראת את שמות היצירות בתערוכות.
זה מין ריקוד כזה: משקיפים ממרחק, מתקרבים אל הקיר, מתכופפים, מזדקפים, מתרחקים, וחוזר חלילה.
בדרך כלל זה לא מוסיף ולא גורע: "אשת הצייר", או אפילו פחות מזה: "אישה שוכבת", "שמן על בד", "ללא כותרת". יופי.
אבל לפעמים, רק לפעמים, קורה נס – כמו אצל פול קליי למשל, המשורר שבין הציירים – והתמונה משתנה לנגד עיניך בזמן הקריאה.
לפעמים השם ממקד את המבט בפרט מסוים. לפעמים הוא מחדד את המראה כמו משקפיים. ומפעם לפעם התמונה משתנה מן הקצה.
מה קדם למה, השם או התמונה?
אם אני צריכה לנחש (בעזרת הנסיון שצברתי בשטחי ההפקר בין מילים לתמונות) – לפעמים כך ולפעמים כך.
לפעמים התממש לו רעיון פיוטי בתמונה, ולפעמים נגאל איזה תרגיל פורמליסטי בצבע, בקו או בצורה – על ידי עין המשורר של קלה. הוא התבונן בתוצאה וגילה אותה מחדש.
ויש גם סדרות, וריאציות על אותה תמונה הנקראת כל פעם בשם שונה.
*
להלן מבחר קטן ומייצג:
"הענף שעליו צומח החיוך"
פיסיולוגיה פיוטית. כאן השם קדם, זה ברור.
*

פול קליי, הספינה הקטנה שולחת אורותיה
"הספינה הקטנה שולחת אורותיה"
השם ממקד את המבט במִרקם הקווי של האור. הספינות כולן הופכות לספינות של אור.
*

פול קליי, בית על המים
"בית על המים"
מופשט גיאומטרי אשר פול קלה קרא מחדש כהשתקפות של מבנה. השם מוסיף תנועה לציור. (אני די משוכנעת שהשם ניתן בדיעבד. אטיודים דומים מאותה סדרה נקראים בשמות לגמרי מופשטים וניטרליים).
*

פול קליי, מוצב באופן נועז
"מוצב באופן נועז"
הרהור קטן על תעוזה בחיים ובאמנות.
*

פול קליי, ארכיטקטורה של יער 1925 לחצו להגדלה (אני לא יודעת מה מקור הירקרק הזה, אצלי בספר זה שחור לבן כמו התמונה הבאה)
"ארכיטקטורה של יער"
היער כמרחב ארכיטקטוני. הפשטה של סבך (בצרפתית אגב, קוראים "יער" גם לסבך קורות העץ של התקרה בעליית גג).
*

פול קליי, גינה לאורפאוס, לחצו להגדלה
"גינה לאורפאוס"
אותו עיקרון רישומי כמו בתמונה הקודמת, עם פרשנות שונה, מיתולוגית.
אוֹרפֶאוּס היה גדול המשוררים והמנגנים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזיר אותה.
הסבך ברישום הזה הוא גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. הארכיטקטורה של הגן מוסיקלית ומלאה תנועה שיורדת אל תחתית הדף.
איזה יופי. גם יואל הופמן עושה את זה, במיוחד בספר האחרון, קוריקולום ויטה:
"בסופו של דבר אנחנו גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה"
"אבל באמת משפחת צדרבוים"
אני מתה על האיורים שלו. הם מצחיקים ומחממי לב ואירוניים, אבל כמו צביטת חיבה של דוד טוב ומיטיב. מי שסקרן לגבי האיורים שכותרתם
"אנחנו [כלומר אני] רוחשים כבוד עמוק למציאות"
"סוכן ביטוח בא אלינו וגרביו מופשלים"
שירכוש את הספר. איזה ספר!
תודה מירי. הרישומים של הופמן נפלאים
הם כמו תיבות תהודה למשפטים
מין סביבות כאלה, משונות בדיוק במידה הנכונה, שבתוכן יוכלו ל– (קשה לי לנסח כרגע את הפעולה שהמשפטים שלו עושים ברישומים. אולי התאבכות?)
אולי סינרגיה
כמו המחוג הקטן והמחוג הגדול ששניהם יחד מראים את השעה המדוייקת
🙂
כדוגית קטנה לספינה אני מאותת לתודה
באמת התרגשתי למקרא השורה הראשונה
ואין הדבר קל בעיניי כלל
גם הדמוי מדוייק לגמרי מכמה בחינות
ואם צפית ב-Fisher King של טרי גיליאם יתברר לך מדוע
שכן אני מן המתנודדים על גלי החיים
ומן הרגילים לשמוע ברקע הכל את רחש המצולה, אם זו מצולת הים ואם זה הזרם העדין של הנהר סטיכס אליו מובילה דוגיתו של כארון
ועל כן אשאלך, מתי נקדים לצאת בסירותינו לחלץ את הנביאים פינוקיו וג'פטו ממעי הדג?
ועד אז הנה שיר של טום ווייטס באלבומו Blood Money בלווית אנימציה מאת המאייר גל שקדי
וגם למילים יש להקשיב קשב רב
מובן שאני אופטימי ומאמין באדם בהרבה
אבל מעולם לא הבנתי מדוע
מעניין מאוד… תמיד חשתי שהכתרה של יצירה בכותרת/בשם היא כהטבעת אות קין על מצחה.
ומי מאיתנו לא יצטרף להקדשה הראויה לשועי היקר
שועי – גם אני מאד ימית (המורה שלי לאנגלית בתיכון שהיה יקה זקן היה קורא לי ימית, כי מרה בלטינית זה ים והוא היה מתרגם אותי מלטינית)
אבל הדגש בתמונה הוא דווקא על אורותיה, כלומר על אורותיך.
וצבי – למה אות קין?
זה עוד נתון. לפעמים סתמי, לפעמים מלא משמעות.
ומי שלא אוהב, שיתעלם מהאותיות הקטנות
אכן, החירות נתונה להתעלם [וככל שבידי לעשות כן, אני משתדל להתעלם]
כשכתבתי "אות קין", בהשאלה כמובן, ביקשתי לבטא את תחושתי לפיה, בשונה מהיצירה גופה המאפשרת למתרשמים ממנה להפעיל כוח יוצר משלהם, בצד כוחה היוצר של היצירה גופה, כותרות ושמות ליצירות מצרות את היכולות הללו. הן מכילות דבר שהייתי מכנה אותו – "כוח הטבעה מוגבר"; הן ממקדות את המבט ואת החושים כדי המרחב שהן מאפשרות. לא כולן ולא תמיד [וברי שיש כותרות/שמות "מחייבים" יותר ויש שפחות].
דומני שאני נתון יותר להשפעתן של כותרות ממך, ואולי בכך נעוצה העדפתי להתעלם [ולו בשל החוויתי הראשון].
כן, את זה אני דווקא מבינה. בגלל זה אני לא אוהבת לקרוא על סרטים או על יצירות אמנות לפני שאני חווה אותן.
אבל נדמה לי שאצל קלה השם הוא פשוט חלק מילולי של היצירה.
הכי טוב לעשות את זה בשלבים. קודם להתרשם נקי, ואז להוסיף את השם.
כשלימדתי בבית ספר לתיאטרון חזותי הייתי נותנת לתלמידים תרגיל כזה. הייתי מביאה המון תמונות מכל מיני סוגים, וכל תלמיד היה צריך לבחור תמונה ולהוסיף לה טקסט.
התנאי היה שהתמונה תשתנה בעקבות הטקסט.
זה הוליד כמה צירופים מתרתקים
בשבוע הבא אני מתחיל ללמד באוניברסיטה קורס שבו אנסה להביא את התלמידים להבין את המציאות כאור ההולך ומתפרט ממקורו הראשון. כולנו כעין הקרנה על גבי מסך כאשר אלומת אור היוצאת מן המקרנה מעברו השני של האולם החשוך מקרינה אותנו. במידה אחרת, אציג זאת כנביעת מיים המפכים ממעיין נעלם
שני הדימויים מצויים בספרות ימי ביניימית (נביעת אור ונביעת מים)
ישנו גם דימוי ימי ביניימי של הקוסמוס כולו כאיש- אור
כאשר בכל אחד יש משהו ממנוּ
מלבד זאת מרית, דומני כי שנינו כאצנים הנושאים לפידים בחשיכה, ומדי פעם כאשר רוח מאיימת על אישו של האחד יכול הוא להדליק שוב את אבוקתו מאבוקת רעהו
לאן אנו אצים
לפיתיה של אפולון בדלפי?
לחגיגותיו של דיוניסוס- באכחוס?
הסטואיקנים אף הם תקנוּ כי הקוסמוס כולו הוא תולדה של אש היוּלית- ממנו בקע ואליה הוא עתיד לשוּב
ותודה שוב על הארת הפנים
שועי, תודה לך. הקורס נשמע נפלא, וההקדשה כאילו ניחשה 🙂
וצבי – מתרתקים צ"ל מרתקים (לא ברור לי מאיפה השתרבבה לה הת')
וצר לי אם הכותרות שלי מתערבות לך בקריאה. גם אני מעדיפה כותרות ענייניות שלא גונבות את ההצגה, אבל כותרות באינטרנט הן מעין קדימונים, ואם מתנזרים מדרמה ומפיוט זה נשמע משעמם ויבש…
והרי אנו כאן לשם חידודי-דעת.
ולא כיוונתי לכותרותייך שלך דווקא, אלא לנושא העקרוני.
מרית היקרה, ישנן כותרות דקות-גו יותר, ולעומתן כאלו שכרסן מלאה. משהינך מביט בראשונה עולה לנגד עיניך דמותו של היילוד העתידי; זו המלאה יותר מותירה אותך מגשש.
ובכלל אינני בטוח שמשנתי סדורה בנושא.
מרית, בעיתותיהם קראתי את ספרייך הנהדרים – "אסור לשבת על צמות" ו"בנות הדרקון". אהבתי אותם עד-מאוד;
והנה האחד נושא שם מגדיר יותר ממשנהו. כך
לפחות סברתי בעיתו …
תודה על ה"פוסט" הזה
תודה לך 🙂
הוא ענק בשמות שהוא נותן ליצירות שלו. שמות שהן שירה בפני עצמה.
מקסים הרעיון שעומד מאחורי הפוסט הזה (וכמובן גם הביצוע).
ולב פראי הוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר.
נראה לי שלא הסברתי עצמי כראוי.
ניסיתי להגיד שגם מירו, בנוסף לקלה. כנראה שלא רק שסגנון היצירה שלהם דומה אלא גם סגנון החשיבה…
נכון, גם מירו, ואצלו ההומור פחות מלנכולי ויותר פורימי וצוהל.
(ולב פראי הוא באמת אחד הנפלאים)
ובאשר לביצוע – יש לי נקיפות מצפון על איכות הסריקות, אבל תודה בכל זאת
אני חושבת שאצל מירו יש הומור גדול בקו הנאיבי של הציורים, ממש כמו בטייטל של היצירות.
אני מתה עליו, על מירו. אני חושבת שמהקבוצה שלו הוא הטוב מכולם.
זכורה לי תערוכה בפרנקפורט שנסענו אליה במיוחד (מקלן) בגלל אהבתי הגדולה אליו. וזה לקח שעות עד שגררו אותי החוצה, כל כך צחקתי וכל כך התלהבתי וכל כך השתדלתי להבין את הצרפתית שלו
האיתותים הנסתרים הסודיים (כמו אתותיה של סירה קטנה) של המחשבה הנעים בין מה שיש לו שם השפה) ובין מה שאין לו שם עדיין (מה שמעבר לשפה. מה שיש להצליח להביע במלים) הוא יסוד הפער בין מציאוּת ובין המצאה
כאשר גם ההמצאה הולך ומשתקעת במציאוּת, כך שכל עת צריכות לבוא המצאוֹת, כלומר: חידוש מציאויות חדשות להפרות את מחשבת האדם, אלו הופכות מציאוּת ושפה
אבל מה שעוד אין לו שם, לא נגרע במאומה
משום שאין לו גבולות
גבולות יש רק לכאורה, למציאוּת, לתרבוּת, לשפה
הרבה רוחש מעבר לזה ובתוך זה כל הזמן
שועי – לפני כמה שנים עשו לי סריקת גלי מוח. התוצאה מופיעה על מחשב, והסורקת היתה צריכה להגדיל את המסך ארבע פעמים כדי להכיל את החלק של התודעה. היא אמרה לי שככה נראה מוח של אדם על סמים קשים.
מעניין כמה פעמים היא היתה צריכה להגדיל את המסך בשביל התודעה שלך…
ובקשר לכל היתר – מסכימה עם כל מילה
מאד מזדהה עם תחשותיך לגבי שמותיהן של יצירות.
לא פעם שם היצירה בעיני שלי, מקפיץ את היצירה עצמה כמה וכמה דרגות גבוה יותר. ולעיתים רק מעצימה את תחושת המחוייכות…
הנה כמה, יצירה הנקראת
niagara-falls: http://mooonriver.blogspot.com/2008/11/niagara-falls.html
או אחרת של האמן Roger Palmer
http://mooonriver.blogspot.com/2008/10/freedom-feels-like-flightless-bird-wild.html
פלמר אגב, מעניק מקום רב לשמות הנהדרים של היצירות שלו, כפי שניתן לראות כאן
http://www.marciawoodgallery.com/inventory/inv_palmer.html
וגם I'm ON Fire של האמנית ALYSSA PHEOBUS
http://mooonriver.blogspot.com/2008/08/im-on-fire.html
ואחרונה אבל לא חביבה צילום של
Wolfgang Tillmans
שכותרתו שוברת את ליבי והדימוי ממיס
http://mooonriver.blogspot.com/2007/06/i-dont-want-to-get-over-you.html
. I don't want to get over you 2000.
תודה לך
התגובה שלך הזכירה לי שיש לי ספר יפהפה של רותי רביב – תמונות וטקסטים שהם בעצם וביחד שירים.
אולי אבקש ממנה רשות להעלות כאן כמה בהזדמנות
ובינתיים אפשר להתרשם מעבודות הגינה הקסומות שלה
http://raviv.110mb.com/
תודה מרית
פוסט מאיר
גרם לי לחשוב על הפסלים של ג'ימס תרל, בעיקר זה במוזאון ירושליים שנקרא : החלל הרואה
The space that sees
תודה לך, שרון
איזה שם נפלא, החלל הרואה.
גם בלי הפסל.
כמו שיר קצרצר.
המלה שאהיד
המוכרת ממהדורות החדשות וממשך החיים
תרגומה 'חלל' (במשמעות של חלל-חרב) אבל הפועל שאהד בערבית מורה גם על עדוּת עין, ראיה
איני חושב כי לכך כיוון תרל כמובן
אבל כאן החלל הרואה (שם מופלא ללא ספק) מקבל
סוג של תפנית מצמררת
ברם דומני, כי החלל הרואה, כהוראתו מורה דווקא אל המטפיסי
ואולי אל גזירתו מעם כהני הדת אל עולמם של המתבוננים הפנימיים (אמנים)
תודה שועי.
השם של תרל הוא שיר (קצר)
ושלוש השורות הראשונות של התגובה שלך הן מסה (קצרצרה) על תרגום, שמראה עד כמה קשה ונפלא להעתיק משפה לשפה, כי חוץ מכוונות המתרגם גם לשפה יש כוונות משלה 🙂
זה דיון מרתק איך ואם נותנים שם ליצירה…אני נפגשת עם השאלות הללו גם במוסיקה ללא מילים….יש הרבה יצירות ששמם כצורתם,כמו סונטה,רונדו,מינואט…אבל ברגע שמקשיבים לעומק היצירה, עולה שם או כותרת בעלי משמעות נוספת.מעניין.תודה (-:
עדיה, נזכרתי שלאריק סאטי יש יצירה בשם: "שלושה קטעים בצורת אגס", זה תמיד הקסים אותי.
ומלבד זאת, הפוסט הזה נכתב מזמן, ומאז (הרבה אחר כך) כתבתי על מורי הדגול יוסף הירש
http://wp.me/pSKif-i7p
ועכשיו אני רואה את הקשר ל"נושא האמיתי" של התמונה, כפי שתפס אותו.
נפלא! תודה (מרית זה ממורתי?)
.
איריסיה, תודה.
תמיד הייתי זאת שממרה את פי אחרים ("עזת-פנים מצח-נחושה", ככה צעק עלי איש אחד באוטובוס), זו חתיכת קפיצה לעבור לקוטב המורה 🙂
והקטבים האלה בעירך עושים לי אושר
[…] ב"גינה לאורפאוס" ציור אהוב עלי במיוחד שעליו כתבתי פה (בלי המגן דוד, אז עוד הדחקתי […]