עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
שנות הששים היו כאמור, שעתה היפה של "תרבות הנגד", של המחאה נגד החומרנות ונגד הסטגנציה הרעיונית. "מוּצרי האמנות", כלומר הציורים והפסלים, הוחלפו באמנות אחרת, אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות.
גם אהרון קליינפלד גדֵל בסביבה חומרנית; כשאמו מתכננת את חגיגת הבר-מצווה הגרנדיוזית שלו היא מצמידה אותו אל לבה "ואושר דק ובלתי מצוי נזדרזף לאורך פניה, שלכולם ייצאו העיניים" (23).
קצת אחר כך, כשאהרון נקרא לשיחה עם אביו ומצפה למסר חשוב ומוֹרֶשֶׁת גברית, הוא מתבקש לאסוף כרטיסי אוטובוס משומשים בדרך לתל אביב כי "מועצת הפועלים משלמת על זה החזר-הוצאות בלי לשאול שאלות וזה כסף טוב" (63).
וכך מתואר אהרון כשהוא ממלא את הבקשה: "ובתחנה המרכזית של 'אגד' בתל אביב אסף בהכנעה עשרים כרטיסים משומשים ומטונפים מן הרצפה, משתחווה בכל פעם מחדש" (75, ההדגשה שלי).
די בשני הציטוטים האחרונים כדי לשקף את יחסו של אהרון לחומרנות של הוריו: קודם הפער האירוני בין הציפיה למימושה, ואז העבודה הזרה, ההשתחוות לַמּוֹלֶך של הכרטיסים המטונפים.
*
הרעיונות של אהרון
עד כאן הדחף (תרבות-הנגד הביתית). ובאשר ל"כלים" – "הרעיונות של קליינפלד" הם שם דבר בספר:
"יש לו רעיונות לאהרונצ'יק שלך, כתבה דודה גוּצ'ה לאמא, קיין עין הורֶע" (49), "הרעיון המרעיש העל-אהרוני … רעיון פַּצָץ כזה" (לאפות ליעלי חלה בדמותה, 242), "יעלי אמרה שזה רעיון טוב, כלומר ממש רעיון פגזי. וגדעון אמר כן, כן, אריק הזה תמיד יש לו רעיונות שאין לאף אחד אחר" (260, וכן 225, 306 ועוד).
הרעיונות של קליינפלד הם רעיונות מושגיים ומיצגיים; קחו למשל את רעיון מכירת פצעים: רק תתאר לך, הוא אומר לגדעון, "שהיו בעולם אנשים כאלה, שהיה אפשר, נניח למכור להם פצעים למשך כמה זמן? … נניח שהיה אפשר להעביר לאנשים כאלה לשמירה את הפצעים ואת הכאבים, אפילו רק לשבוע. אפילו אם אתה צריך לצאת לטיול שנתי, ויש לך, למשל, יד שבורה, אתה בא אל איש כזה, מעביר לו את היד שלך לשבוע…" (225).
אהרון מציע כאן למעשה, שני פרוייקטים אמנותיים:
האחד, הפקדת פצעים – עוסק בחיפצון הגוף בהקשר כלכלי (משהו כמו רכישת כליות בעולם השלישי).
הסחר בפצעים, לעומת זאת, הוא משל שנון על אמנות ועל קפיטליזם, המממש את מטאפורת הפצעים ו"השריטות" כמנוף ליצירה ולפרנסה.
זאת ועוד: עיסקאות כאלה יתממשו אולי באיזה עולם עתידני. ועד אז הן יכולות להתקיים רק "על הנייר", בשטרות המחזקים את איכותן הקונספטואלית-תיעודית.
או אם ניקח לחילופין את הפרוייקט המתמשך של אהרון – הכלב הדמיוני שהוא "מגַדֵל" במקום הכלב הממשי שאמו סילקה לפני שנים. הוא נחוש בדעתו לגדל אותו "עד שיגיע הזמן של 'גומי' למות, בעוד בערך שתים-עשרה שנה" (104). וכך הוא שורק לכלב הדמיוני, מקרצף אותו תחת סנטרו "וגם בנקודה ההיא בבטן שמפעילה להם מבחוץ את הפירכוס ברגל" (104).
'גומי' הוא חיית מחמד שכולה "רעיון ופעולות" על פי ההגדרה המחמירה ביותר של האמנות המושגית. ומעניין שגם אהרון בהרהוריו, מקשר בין פרוייקט הכלב לבין סלידתו מהחפצים המיותרים של המבוגרים.

חלק קטן מעוגות-פצעים שאפתה תלמידה בסדנא שהעברתי בבית ספר לתיאטרון בנורווגיה. היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. העוגות היו טעימות מאד על פי המהירות שבה נחטפו (אני לא טעמתי).
אהרון-סופי-מריה
אהרון ניחן גם במזג של אמן מושגי. כדי להבין עד כמה אפשר לחזור לרגע אל מריה טרנר וסופי קאל.
מריה מתוארת כ"אישה בלתי שגרתית, החיה את חייה על פי מערכת מורכבת של טקסים פרטיים מוזרים. כל חוויה עברה אצלה תהליך של מיון והגדרה שיטתית" (לוויתן, 64). וקצת אחר כך מתוארות כל עבודותיה כ:"מוּנָעות על ידי אותו דחף של חקירה ועל ידי אותה תשוקה להסתכנות. הנושא שלה היה העין, הדרמה של הצופה והנצפה, ויצירותיה הדגימו אותן תכונות שאפשר היה למצוא במריה עצמה: תשומת לב מדוקדקת לפרטים, הישענות על מבנים שרירותיים, סבלנות בלתי אפשרית ממש" (67).
כל הדברים הללו חלים על אהרון כפשוטם.
סופי מתחילה כל פרוייקט באנליזה מדוקדקת; במקרה של פנקס הכתובות היא ספרה את השמות (403 סך הכל), מיינה אותם על פי אותיות ועל פי ארצות, שלחה את כתב היד לאיבחון גרפולוגי וכן הלאה.
עמודים רבים בספר הדקדוק הפנימי מוקדשים לתצפיות הכמו-מדעיות של אהרון: הוא מתעד "גֶערגַאלַאך ופאות לחיים וחתימות שפם ושדיים" (280), באותה דקדקנות שבה הוא סופר גניחות של זוג במכונית "בתשעים ואחת זה בדרך כלל נגמר, לפעמים בתשעים וחמש" (289), הוא יודע לפי הוריו: גם מתוך שינה הוא ממשיך "לספור את הנשימות שלהם ולאסוף פרטים מדעיים" (278).
כמה מן הטקסים הפרטיים של אהרון מזכירים בצורה מוזרה את אלה של מריה וסופי; הן חיות לפי הא-ב ואוכלות לפי צבעים, והוא אוכל לפי הא-ב: "הוא ספר בלב את הימים: לפי החשבון היום הוא צריך לאכול טחינה וטוּנה, וגם טורט, ומחר לפי התכנית שלו, יאכל יוגורט וירקות. בעצם, גם מרק יוֹיך מתאים למחר" (88, ההדגשות שלי).
[ספר הדקדוק הפנימי יצא ב1991, שנה לפני לוויתן ובוודאי לפני שסופי קאל חיקתה את מריה, כך שאין מה לדבר על השפעה, אלא על זיקה אינטואיטיבית של גרוסמן לעולם המיצג.]
"פרוייקט יעלי" שלו ושל גדעון (238-240), כלומר סך כל הפעולות שהם יוזמים, השיטתיוּת שבה הם מבצעים אותן וכללי המשחק שהם קובעים, קרובים לאמנות מושגית לא פחות מאשר לחיזור בוסרי. ואם נוסיף על כך את אוסף פריטי יעלי – כמו שרטוט שיניה שאהרון גונב מחדר האחות, ופרחי היערה שקטף ליד ביתה וצרר במטפחתו, נקבל דיוקן עקיף-תיעודי ברוח פרוייקט הפנקס. (הפתקים עם שְׁמה שהוא תוחב לכריכים ובולע לידה, טוענים אמנם את המשחק המיצגי בשמץ וודו וקבלה.)
*
המספר המושגי
וגם המסַפר מצדו, כמו נדבק במושגיות של אהרון. הוא מבליט תבניות משחקיות בעלילה ומשתמש בן כדי לחשוף רגשות ויחסים; בין אם מדובר בתיאור אקראי כמעט של "מסע הנדודים החרישי" המתרחש בבית בכל לילה שבו אבא יוצא לעבוד במאפיה – מעין גירסה מיטתית של משחק-הכסאות שבה אהרון תופס את מקומו של אבא במיטה הזוגית, יוכי עוברת למיטתו המפנקת של אהרון וסבתא "מסתחררת" אל מיטתה החמה של יוכי (244), ובין אם מדובר באפיזודה המתמשכת שבה נהרסת דירתה של עדנה, ואשר בנויה כמו שיר-משחק/שיר-הרס מצטבר (למשל שיר עשרת הבקבוקים הירוקים התלויים על הקיר ומתנפצים בזה אחר זה).
ספר הדקדוק הפנימי הוא ספרו של אהרון קליינפלד, והוא מכיל את כל המאפיינים המקוטבים של המיצג: עלילה סטאטית, משיכה לרעיונות מופשטים ולמבנים שרירותיים, ותשומת לב אובססיבית לפרטים הכי קטנים של פעולות יומיומיות. בדרכו החד-פעמית הוא מממש את הסתירה המקופלת באמנות המיצג, שמכל האמנויות היא הרחוקה ביותר מן החיים ומן היומיום, וגם הקרובה להם ביותר.
*
בשבוע הבא: כתוב בגוף 3 – יומן הגוף
כששאלו את ג'וזף קמפבל מה הוא אדם רוחני(זאת לאחר שהסביר שהדת באה להגן על האדם מפני חויה רוחנית), הסביר שאדם כזה רואה בכל הפעולות היומיומיות מטאפורות, כאילו הוא קורא סיפור קצר. אין לו הבדלה בין פשט לדרש, בין מיצג לחיים. סופי קאל בהחלט עושה הבחנה שכזו (לגבי אהרון אני לא יודעת). בגלל זה היא כל כך מתאמצת לטשטש את הגבולות בין מציאות לבדיה. במובן הזה היא מעייפת אותי. כשמרסל דושמפ ערבב את הדפים בתיבה הירוקה, כך שכל עמוד יכול להופיע לפני ואחרי כל עמוד, הוא לא היה צריך לכסות את עקבותיו. זה אמיתי וזה משחק וזה אמיתי וזה משחק…
זהו. אם התגובה הזו מופיעה פעמיים אני מתנצלת. אני לא בטוחה שזה שלח כמו שצריך פעם קודמת.
תודה מרית!
לבושתי לא קראתי את ספר הדקדוק הפנימי
יש לי חסרים לא מעטים בפרוזה עברית
ובגרוסמן עצרתי לצערי מעט אחר עיין ערך אהבה
פעילות הכרתית מקורית, קרי: הפעלת ההכרה על המציאות באופן חדש ומקורי, שהסובייקט טרם נתנסה בו הוא משהו שאני מאמן עצמי בו, ומנסה לקיימו כל ימיי. איני חושב שזו צורת מחשבה אמנותית דווקא, אלא נסיון לחדש כל הזמן את בחינתי את העולם, להלחין אותו מחדש, כל פעם מתוך מקצבים אחרים ומרווחים טונליים שונים ומשונים. ההכרה ככלי מוסיקלי שמתהוות מתוכו אין ספור אפשרויות הלחנה וביצוע- הנה כבר נזקקתי בכדי להסביר את עצמי לאמנות
אני חושב שיש להבחין בין אנשים שהכרתם ממוקדת על מציאות אחת אותה הם מעוניינים לחוות ולהתפתח לאור חוויתם המותאמת למציאות החיצונית; ישנם אנשים, המעוניינים בכך שהמציאות תהיה לאין סוף מציאויות באמצעות הפעלת אופנים שונים של הכרתם היחידה
ובאמצעות פיתוח ושכלול יכולותיהם ההכרתיות
לא יודע אם אני מספיק ברור
או אם זה מספיק חשוב
או אם זה מספיק
או אם זה
אם
תודה לייקה, וברוכה הבאה!
מה שאת אומרת מפי ג'וזף קמפבל מזכיר לי סיפור על הבעש"ט שבאמת מסתדר עם ההגדרה, אבל לא כולנו נמצאים במדרגה רוחנית כזאת.
את סופי קאל אני מכירה רק דרך אמנותה, אבל תמיד היתה לי תחושה שהשנינות והרדיקליות שלה מכסות על תהום של נתק מעצמה.
אצל אהרון זה מורכב, ואני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל גם אצלו יש מידה של נואשות, מין צורך לייצר רעיונות כדי להוכיח את זהותו, כדי לשרוד. אולי זה שימוש יותר "נחות" במטאפורות, אבל גם יותר אנושי ונוגע ללב.
ומרסל דושאן – הוא אחד ויחיד אבל הוא גם תעלומה. היתה תקופה שהייתי מרותקת אליו, לרעיונות שלו ולמשחקי המילים והזהויות ולעבודות המוזרות שלו, שגם אחרי שקראתי עליהן ספרים וראיתי תצלומים שלהן, לא ממש הצלחתי להבין מה רואים. ובסוף עשיתי "עליה לרגל" מהחוף המערבי שבו גרתי, למוזאון בפילדלפיה ששם נמצאת רוב האמנות שלו. זה היה מסע גדול, שאולי עוד אכתוב עליו בפעם אחרת
שועי – נדמה לי שבדיוק לזה כוון הדס עפרת בתגובה המאוחרת שכתב על הפרק הראשון
וזה שאתה עושה את זה מאז ומתמיד עדיין לא אומר שזה לא מושגי ומיצגי. כמו הגיבור ההוא של מולייר שגילה שכל ימיו הוא דיבר רק פרוזה, כך אתה מגלה שכל ימיך היית מיצגן
ואת ספר הדקדוק הפנימי כדאי מאד מאד לקרוא. הוא לא עוד חלק מפרוזה עברית אלא ספר אחד ויחיד ששווה כל סבל שהוא גורם (והוא גורם)
איזה יופי.
אני מנסה לחשוב על המרחב העומד לרשותו של הסופר לבטא את המופשט – הוא רוצה לברוא גיבור הנתון בתוך עולם, אבל אסור לו לכתוב רגשות באופן ישיר. אהרון לא יאמר, כואב לי, אני מרגיש פצוע, כי זה לא מספיק אלגנטי (מבחינה אסתטית) וגם משעמם לחלוטין. הסופר חייב לבטא רגשות באופן עקיף
הסופר משתמש באמצעים סימבוליים כדי לבטא את הגיבור ולדייק אותו. סימבול הוא בעצם החצנה וחיפצון של תחושה/רגש. לכן כדי להתקדם פנימה, הסופר בעצם הולך החוצה, אל החפצים, ובאמצעותם מצייד את הגיבור שלו בצידה ריגשית.
אם מסתכלים על הדוגמאות שהבאת לפעילות של אהרון, מבחינה צורנית הדוגמאות מזכירות ריטואלים טקסיים פרטיים. מה בין טקס לבין מיצג?
החברה שלנו משופעת בטקסים קולקטיביים, שמשמעותם ברורה לכולם – ברית מילה, היום הראשון בגן, בכתה א', ברמצווה, גיוס, שחרור, חתונה, יציאה לפנסיה וכו'. הטקסים הם נקודות הפיתול בין רצפים של שיגרה, ציוני דרך, נקודות מעבר. כל אחד מאיתנו מסוגל לזהות את הטקסים הללו, הם מוכרים לכולם. אולי המיצג הוא ריטואל טיקסי פרטי, שמהדהד את הטקסים הקולקטיביים הידועים, והפער בין המוכר לפרטי – הוא העשייה האמנותית.
תודה, מירי
הפעם לא נותר לי אלא להנהן 🙂
ודרך אגב שועי – אהרון קליינפלד היה חותם על כל מילה בתגובה שלך. בדיוק על זה הספר (בין השאר)
אנסה לפנות זמן שעונים לעניין
או יותר נכון זמן שעוני קוקיה אנלוגיים לעניין
שהוא המועדף עליי מבין זמני השעונים
(-:
טוב, לא חשבתי על עצמי כמיצגן
למרות שאני חושב שכתבתי לך באחת התגובות בשבוע האחרון, שיש איזו קרבה בין מה שאני מנסה לעשות בכתיבה ובין מיצג
אבל אני רואה עכשיו היטב איך זה מתחבר ומתבהר לי, כסוג של
החצנת הדיקדוק הפנימי
נזכרתי
"ז'ורז' פרק, בספרו "חלל וכו' מבחר מרחבים מתאר פרוייקט שהגה ונמשך שתים עשרה שנים. במהלך השנים הללו פרק תיעד בקפדנות שנים עשר מקומות, באמצעות כתיבה וצילום. הוא ביקש ללכוד את ההשתנות של המרחב באמצעות התיעוד, והפרוייקט הזה שוב מחזיר לאוסטר ול'עישון' . מן הסתם אוסטר שאב השראה גם מפרק, לא רק מסופי קאל, אבל יש משהו במשיכה האובססיבית לתיעוד שמשותף לכל השלושה, הפירוק של המציאות והחיטוט בתוכה. השאלה היא (כמו בפיזיקה קוונטית) האם עצם החיטוט לא משפיע על המציאות ומסיט אותה מראש, כך שבעצם השאיפה לתעד מציאות היא שאיפה שלעולם לא יכולה להתממש.
שועי – בדיוק, לגמרי, רק שלך יש גם חמלה… ומוקדם מדי לענות על זה כרגע, אבל זה כבר עלה בתגובות לפרק הקודם, בשיחה עם טלי – למה המיצג מעדיף את הניכור.
מירי – פרק הוא בוודאי סופר מושגי, אבל האסוציאציה הראשונה שעלתה לי ממה שקראת היא דווקא של מונה המצייר את שושנות המים שלו בכל שעות היום. אסוציאציה הרבה יותר רכה וצבעונית.
ובקשר לתיעוד המציאות – ב"צוללת צהובה" יש סצנה ארוכה המתרחשת בתוך מסדרון אינסופי זרוע דלתות שנפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן – מרַכבת דוהרת ועד ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב, ומתישהו מעיר ג'ורג' הריסון כבדרך אגב ש:
It's all in the mind
זה מה שאני חושבת על המציאות.
ונולדים מתוכו עוד ועוד עלי כותרת במהירות מסחררת של סרט טבע.
או כמו הרבה פרחים שנפתחים (ונובלים) אחד אחרי השני, כמו פרחי השעות המופלאים ב"מומו" המופתי של מיכאל אנדה.
ככה המחשבות שלי נפתחות מהשעורים האלה שלך, מרית, ומהתגובות המצטברות לפני שאני מגיעה.
האסוציאציה המרכזית שלי, שוב וביתר שאת, היא "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פוייר שאני רואה כחלק בלתי נפרד מהסדרה הזאת שלך.
גם אוסקר, גיבור הספר ההוא, כמו אהרון של גרוסמן, הוא "ילד זיגזג".
ותמונת עוגות הפצעים של התלמידה שלך לא נותנת לי מנוח, אני ממש לא יכולה לסבול את הרעיון לאכול את זה, כנראה בשל מילת המפתח שחסרה שם, כפי שהיטבת להסביר לשועי- חמלה.
ושועי- קרא! אני מצטרפת להמלצה.
טלי תודה, אכן בורכתי במגיבים נפלאים ואת בתוכם
תודה על האסוציאציה המופלאה לצוללת
המחזירה אותי למה שכתבתי לטלי בפוסט שלי ממוצאי שבת על האידיאה של 'היות ביחד' אליבא דסיום הסרט צוללת צהובה בשירת, All together now
ואכן ראיתי את הקשר בין דבריו היפים של הדס עפרת בתגובה לפוסט הקודם בסדרה ובין דברי ג'ורג' הריסון
אני גם מסכים עימך באשר כתבת לטלי שם אודות אמצעי ההכרה
חקר ההכרה או שחזור טכניקות פעילות הכרתית שנשכחו והושכחו, ברבות ימי האנושות, עתיד להקנות אמצעי הכרה חדשים ומחודשים לאנושות
וכך להעשיר
זוהי בדיוק נקודת המפגש בין מדע, רוח ואמנות
ובדיוק מסביב לנקודה הזאת כנראה את, הדס, אולי אני וודאי גם רבות ורבים אחרים
סובבים בתהיה כל ימינו
התרגשתי למקרא דברייך היפים למרית
כמובן שאת מנויה על אותם רבות ורבים שמניתי בתגובתי הקודמת
אכן, דומני כי בקרוב אולי אוכל להוציא את ראשי קמעא מבין גוילים עתיקים למדיי (800-1000
שנים אחורה, ערביים ויהודיים) בשהם אני עוסק כעת
ולהשלים כמה חסרים ספרותיים משמעותיים, שנעלמו מעיניי בשנים האחרונות או שלא הקדשתי להם תשומת לב נאותה מקוצר זמן ורוח
חוץ מזה, את יודעת, כבר מצטברת לי כאן בין האתרים רשימת קריאה עתידית נאה בהחלט
אשר לחמלה, כצמחוני משחר נעוריי ואפילו לפני כן, אני לא רואה את עצמי אוכל עוגיות פצעים
זה לא עושה לי טוב גם לא נעים
אבל אני חושש כי אדם ואמן שבא מרקע נוצרי יכול לראות בזה אלוזיה לסקרמנט של אכילת ההוסטיה, לחם הקודש, ושתיית היין המסמלים את אותם הדברים בדיוק (גופו ודמו של ישוע), ועוד לראות בזה אקט דתי של חמלה וקרבה לאלהות
ובכלל אמנות אינה נזקקת דווקא לחמלה או לאחריות
אבל אלו הם דברים ראשוניים, כעין ראשיות של הכל
בעיניי, ועל כן איני מסוגל להעלים את עיניי מעליהן כלל
משוכנע שאינני בודד בהרגשה הזו
שועי – האינטואיציה הדתית שלך קלעה גם הפעם. היה היה אכן מיצגן קתולי בשם ז'וריניאק שהגיש לצופים פודינג עשוי מדמו
ולכל הקוראים – בעקבות השיחה המאד מתקדמת שנוצרה פה:
רק רציתי להגיד שגם שאלות תם והשגות תם יתקבלו בברכה.
בזכותך, מרית, קראתי את הספר.
אין לי מספיק מילים ואין לי היכולת לצרפן זו לזו ,על מנת להודות לך ולגרוסמן על הארוע החד- פעמי שחוויתי בשבועות האחרונים, כשקראתי את הספר.
ועכשו אני מתפנה להבין את מאמריך בעקבות "חיי אהרון".
וברוכה הבאה לסדרה