Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 20th ב-ינואר, 2009

פוסט זה נכתב בעקבות המאמרים הרבים שהתפרסמו כאן ב"רשימות" נגד המלחמה. ומתוך דאגה לאלה שאולי ייכתבו ואולי לא, למען שלום ופיוס. כמה מילות הקדמה ואחריהן – מכתב שכתבה נתיבה בן יהודה לאביה ב-1948.

אני לא בן אדם פוליטי. אני לא מדברת בשפה הפוליטית, בשום ניב שלה – לא בשפת הרוח של דרור בורשטיין ולא בשפת המעשה של שוקי גלילי שמתביית על משהו ולא מניח לו עד שהוא קורה.
אני אסירת תודה לאֲנָשוֹת כמו אסתי סגל, טלי כוכבי ורבות אחרות (בלי לייגע ברשימה הארוכה של השמות) על המעורבות האנושית ועל הנסיון לעורר, לארגן ולהציע.

זה טוב להתנגד למלחמה, אבל גם מאוחר מדי. ולכל מי שמשלה את עצמו – המלחמה הבאה כבר בדרך, והיא תהיה אלימה ורעה מן המלחמה הזאת, בגלל השחיקה האנושית ובגלל חוסר המוצא.
הדבר היחיד שימנע אותה הוא מוצא ברור ומוחשי. כלומר פיוס ושלום, והשיקום הרגשי והכלכלי שיבואו בעקבותיהם. כל מי שמתנגד למלחמה הבאה צריך לפעול כבר עכשיו כדי ליצור את המוצא הזה, במקום לבכות ולכעוס כשהיא תבוא, או לחרוק שיניים ולתמוך בה כי אין ברירה. ובניגוד למה שנכתב פה בכמה מן הרשומות – לא כל מי שתמך במלחמה הוא חסר לב או שׂכל או שניהם.

לפוליטיקאים אין אומץ ואין חזון. צריך לשכנע אותם, ולא פחות חשוב – ליצור אוירה ציבורית שתאפשר להם לפעול.

וכך כותבת נתיבה בן יהודה לאביה:

שלום אבא,
מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון, ותוך כדי ארוחת הבוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותינו, בגליל העליון וכאשר תמשיך לקרוא תיווכח שמקום המעשה אינו אלא במקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא: אל תרוץ אל אמא, ואל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 30 ערבים!
כי אמנם נכון, פעולתנו הצליחה, אוטובוס אויב הושמד, 30 ערבים נהרגו, אבל אתה, אבא, אל תתגאה בי, אל תשמח בלבך, קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, ובצעתי את המוטל עלי. אך בזאת – אין להתפאר, ואים בכך כל דבר העשוי לגרום לגאווה, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! במו ידי גרמתי למותם ולפציעתם של אנשים חיים! האם אתה תוכל אי פעם לתפוש זאת?
אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי. "אויב" נעשתה בשבילי מילה מגוחכת מאד. כשעוסקים ברצח, האוייבים נהיים פתאום בני אדם. כאשר הורגים – נעשים קרובים. קרבה שאין גדולה ממנה. ובכלל, מניין נדע שכל אחד מהם אכן היה ה"אויב", אולי היה מן הראוי לשאול כל אחד, ולפני שפוסקים לו את גזר דין המוות: האם אויב אתה, כן או לא. אבל מצד שני, גם הם, ה"אויב", הורגים בנו בלא הבחנה. החברים שלי הכי טובים – כבר אינם. ולפחות לגבי אחד מהם, אני בטוחה באלפי אחוזים, שהוא בעצמו לא היה "אויב" של אף אחד בעולם. אני חושבת שגם אני עצמי לא הייתי אויב. עד היום. מהיום והלאה – גם אני אויב.
אלה הם רק חלק מהמחשבות שחולפות במוחי. לסיכום – קבלתי פקודה – ובצעתי. לעת-עתה זה הסיכום. אחרי כן יהיה צריך לחשוב מחדש על הכל. אני כבר בכלל איני בטוחה אם נכונה הסיסמא "טוב למות בעד ארצנו". אבל בדבר אחד אני בטוחה, וזה: "לא טוב להרוג בעד ארצנו". אני בטוחה שיש פה משהו רע, רע מאד, עוול נורא. אי-צדק. לנו ולהם. לכולם.
אתה – אל תדאג לי, אני לא אפול ברוחי, ואני אמשיך לבצע את אשר יוטל עלי, כמו כולנו פה, אנחנו הנוער המגשים. רק דבר אחד אני רוצה להגיד: אם ידעתם שככה זה, למה לא אמרתם לנו? ואם לא ידעתם – אז תדעו עכשיו. ואז – תחשבו על הכל מחדש. זה עוד לא מאוחר. אתם מוכרחים לעשות את זה בשבילנו. אחרת נהיה כולנו אבודים.
העיקר – בינתיים אל תתפארו, אל תתגאו בנו, אין מקום לשמחה. אני חושבת שאסור לשמוח כשאלה שכדורינו פוגעים בהם – מתים.
בזה גמרתי. סליחה אם המכתב מבולבל, אני מקוה שתבין. הייתי מוכרחה לכתוב את זה, ועכשיו הוקל לי. עכשיו אני מרגישה שאני את שלי עשיתי. אצלנו אי אפשר לדבר על הדברים האלה.
שלום, שלום
בתך תִיבה

נתיבה בן יהודה, מתוך ספרה האוטוביוגרפי 1948: בין הספירות, הוצ' כתר, 1981

ומתוך "בין הספירות", הצגתה החדשה של נעמי יואלי (המדהימה בתפקיד נתיבה) בשיתוף עם קבוצת רות קנר

ראו גם: כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

וגם ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי

Read Full Post »