סופי קאל היא אמנית מושגית שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות.
פול אוסטר ביסס על דמותה את מריה טרנר גיבורת "לוויתן", והוא אף מודה לה בפתח ספרו על הרשות לערבב עובדות בבדיון.
ב-1996 הציגה קאל תערוכה של חפצים אישיים. לכל חפץ נלווה סיפור קצרצר.
הפעם תרגמתי שני סיפורים על מוות.
התמונות מתוך קטלוג התערוכה.
טֶלֶסְטָר (שם של מדריך טלוויזיה)
מאת סופי קאל
היא חיה עם הטלוויזיה שלה. יום אחד חלתה והועברה לבית חולים, שם נשארה עד שמתה כעבור מספר חודשים בעשרים וששי לדצמבר 1986. כשהלכתי לביתה לקחת מזכרת, בחרתי במדריך הטלוויזיה שהיה מונח עדיין על שולחן ליד המרקע. הטלסטר האחרון שלה. בשביל סבתי ובֵיתה, החיים נפסקו בשבוע שבין הששה עשר לעשרים ושניים באוגוסט 1986.
הסדין
מאת סופי קאל
לדודתי הגדולה קראו ולנטין. היא נולדה ברביעי לפברואר 1888. בגיל 96 התעייפה מן החיים, אבל החליטה לחיות עד מאה. ממש לפני יום הולדתה המאה, כששכבה במיטתה גוססת וחסרת הכרה, עדיין התעוררה מדי פעם ושאלה: "עוד כמה ימים?" "ששה." "אני אחזיק מעמד," לחשה. היא נפטרה ברביעי לפברואר 1988. למודעת הפטירה שלה בחרה פסוק מן התנ"ך: "היא עשתה מה שיכלה." לפני מותה הספיקה לרקום את ראשי התיבות שלי על סדין. נתתי אותו לידידי אֶרוֶה, שהיה חולה מאד באותם הימים, לזכר אותו לילה לפני שנים, שבו סירב להכנס למיטתי. זו היתה דרכי להזמין אותו לשכב איתי קצת. ואולי גם סמכתי על הסדין שנרקם בידי אישה שהגיעה לגיל מאה בכוח רצונה, שבהיותו ספוג באמונתה, יעניק לו גם מכוחה.
את המחשבות אני שומרת לאחר כך כדי לא להשפיע על הקריאה. אבל אני סקרנית לדעת איזה מהשניים אתם מעדיפים.
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי), חלומה של נערה (הקינוח), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית) הנעל האדומה
וכמו כן – המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)
אוף, תמיד הסיפורים האלה משאירים אותי בטעם של עוד. למה שלא תתרגמי אותם לספר? הוצאת בבל היא הוצאה פרנקופילית, הם בטח ימותו על הרעיון.
לשאלתך – אני אוהבת את שניהם. השני יותר סנטימנטלי, בראשון יש קצת ציניקניות לדעתי.
כשבוע לפני שאבא שלי נפטר, הוא כבר לא היה מסוגל ללעוס מזון מוצק והלכתי לסופרמרקט לקנות כל מיני מעדני חלב בשבילו. אני זוכרת את התחושה המוזרה, להתבונן במקרר המעדנים הארוך, על תאריכי התפוגה, ולהתפלץ מהמחשבה שתאריך התפוגה של אבא שלי קרוב יותר מתאריך התפוגה של המילקי.
אני מניחה ש'דודתי הגדולה' הכוונה לדודה-רבא?
הסיפור הראשון קל להבנה, השני קצת יותר מסולסל, ומה שמצא חן בעיניי בו הוא האופטימיות המשונה, אופטימיות של הפוך על הפוך – הרי הסדין הוא סדין של אישה מתה, אך סופי קל בחרה לראות מבעד למותה של הדודה דווקא את חייה הארוכים, וזו בחירה אופטימית מרתקת.
שוב תודה לך מרית על מפעל התרגום הזה. לדעתי פיתחתי התמכרות.
פשוט יוצא מן הכלל.
ולשאלתך – כמו מירי גם בעיני שניהם מצויינים. אישית יש בי נטיה לשני כי הוא יותר סגור. הראשון משאיר יותר מדי לדמיונו של הקורא, לטעמי, וגם רבים מדי סימני השאלה בשבילי. אני אוהבת שהסופר סוגר לי קצוות ופחות משאיר את הסיפור לידיים שלי.
1. למה לבחור?
2. השני לא מדבר לדעתי על מוות. משתמש בו, אבל מכוון למשהו אחר
רקומים על הסדין
לרמוז על שמה וחייה
הספור הסדין מציג ארוֹס, תשוקה וסירוב אנושיים מאוד, צדדים חיים מאוד ואקטיביים
הספור טלסטר מציג את ההתמסרות שמא ההתמכרות למה שחולף ועובר, נקודתי ואינפורמטיבי גריידא, ועל כן פסיביים
אבל החיים אינם מדריך טלויזיה
והדברים אשר עולים בהכרה רחוקים מלהיות תכניות ריאליטי
תודה מירי, אסתי, מיכל, שועי
ועוד כמה מחשבות בהמשך:
מיכל – לא התכוונתי "לבחור" במובן של מצעד הפזמונים. אלה שני סיפורים שונים במינון וביחס בין רגש לצורה, ומעניין אותי איך זה פועל על קוראים.
"טלסטר" הוא סיפור לגמרי מושגי, בצמצום ובריחוק הרגשי. מה שנקרא אצלך, אסתי, "משאיר יותר מדי לדמיונו של הקורא", הוא המורשת של האמנות המושגית, שמצמצמת את עצמה לפעולות ורעיונות, שבוחרת חפצים בזכות הדיוק התיעודי שהם מספקים, במין יובש מדעי כמעט (שיכול להתפרש גם כציניות, מירי, אבל איכשהו ציניות מלמדת על יותר מעורבות רגשית מזו שאני מזהה אצל קאל).
אני אוהבת אותו כי הוא גרם לי לחשוב על לוחות השנה הפרטיים של אנשים, על השיטות השונות שמפַסקות את חייהם. (מפסקות במובן של סימני פיסוק, של מחזוריות). אפשר לחיות לפי הלוח העברי, הלועזי, לפי לוח משדרי הטלוויזיה וגם לפי לוחות אחרים, הרבה יותר פרטיים.
החסרון שלו הוא שהוא "חושף" את הפואנטה שלו מוקדם מדי והיא מגיעה קצת בקול ענות חלושה. בסיפור כל כך מינימליסטי הטיימינג הוא קריטי, והוא קצת מפוספס.
"הסדין", לעומת זאת, הוא ממש "טלנובלה" במושגים של קאל. גם ריבוי הדמויות (שלוש!) ובעיקר מערכת היחסים המורכבת ביניהן, שלא לדבר על הפואנטה הדו-ראשית. הראשונה – "זו היתה דרכי להזמין אותו לשכב איתי קצת" – היא לגמרי טיפוסית לקאל, מי שיזמה את צילום טקס ההשתנה כדי להניח את ידה על אבר המין של גרג בפעם האחרונה. (אותו גרג אגב, שאת מסעם המשותף מחוף לחוף היא תיעדה בסרט בשם No Sex Last Night). זו אותה מיניות אפלה ומעוקרת כאחת עם טוויסט קטן ואפקטיבי.
זו הפואנטה השנייה שחורגת – התקווה המאגית שהשליטה של הדודה במותה תעבור לחולה. יש כאן רגש אמיתי, מין הפי-אנד של חיוב החיים, ואולי זה מה שגרם לך, מיכל, להגיד שזה לא על מוות, למרות שגם הסיפור הראשון הוא לא על מוות. המוות הוא רק דרך לדבר על החיים. וכן, הפעם אני מסכימה איתך מירי, גם עם המסולסל וגם עם הסנטימנטלי. "הסדין" הוא בעיקר – לטוב ולרע – הרבה יותר ספרותי.
ואגב – בסיפור שלך על אביך קיימים כל המרכיבים לסיפור חפצים של קאל.
(וכן, הכוונה לדודה רבא, אבל הצירוף הזה פשוט נתקע לי בגרון. הרגשתי כמו נחש בריח שבלע קובייה.)
הלוואי שהיה קובץ כזה, מלא באוצרות קטנים שכאלה.
תודה.
תודה גם לך
ואהבתי את שניהם, אבל מעדיפה את השני (אמנם זו "לא חוכמה", כי לדברייך הוא יותר ספרותי, אבל זו האמת, עוד מלפני שהצצתי בתגובות…).
מבחינתי ההעדפה שלי דוקא לא קשורה למבנה אלא לנימה. בסיפור השני יש יותר תקוה, יותר אופטימיות, הוא עשה לי (קצת) יותר טוב, ולכן אני נוטה אליו.
ומעניין מה עצם השאלה שלך עושה- הרי אלמלא היית שואלת, אני מניחה שלא אני ולא האחרים לא היינו מפצלים את המחשבה בכיוון הזה של לבחור מבין השניים…
יש דבר כזה "שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות”?
מה, לא? 🙂
הייתי אצלך. היה מעניין באופן קריר ומבעית.
(וברוכה הבאה לכאן)