פעם כשעוד החשבתי את עצמי לבובנאית, נסעתי לפסטיבל תיאטרון בובות שהתקיים באיזו עיירה בחוף המערבי של ארצות הברית. גרתי בחדר מחניק עם שתי בובנאיות; אחת מבוגרת ומכוערת להפליא, בסגנון הדוכסת מהרפתקאות אליס בארץ הפלאות, שעל פרצופה היתה נסוכה ארשת אירונית מרתקת, וחברתה, עקרת בית מרוטה שנמלטה מהמון ילדים שצורחים כל היום מאמי: 'מזל שכאן בפסטיבל אף אחד לא צורח מאמי', ככה היא היתה אומרת לפחות עשר פעמים ביום. לקח לי זמן להבין שהן מסתייגות ממני כי אני בהריון ולא נשואה (הייתי כל כך גאה באהבה החופשית שלי). הן היו רחוקות באותה מידה מהפנטזיות הרומנטיות שלי על בובנאים נודדים בימי הביניים ומהפנטזיות האבנגרדיות על משוררי בובות שממציאים שפה אמנותית חדשה.
הפסטיבל כולו היה סתמי, מהסוג – אם להשתמש בביטוי של אוסקר ווילד – שמספיק לראות פעם אחת כדי לשכוח, ובאמת שכחתי הכל חוץ מבובנאי אחד, מפעיל של בובות כפפה שהרצה על עבודתו ביום האחרון לפסטיבל.
הוא היה די צעיר והיה לו תיאטרון חלון קלאסי שהתלבש על גופו. הוא היה מופיע איתו ברחוב, בהפסקות צהריים של איזורי משרדים – הוא העדיף קהל בוגר – וההתמחות שלו היתה יצירות מופת בחמש דקות. הוא הרצה עליהן בלווי הדגמות: "מובי דיק" בחמש דקות, "רומיאו ויוליה" בחמש דקות, "מלחמה ושלום" בחמש דקות.
העיבודים שלו היו קצביים ומחורזים עם עדיפות למילים נדירות בסופי משפטים. היתה לו תיאוריה שלמה על הקֶשֶׁב של אנשים. הוא טען שהם מתעכבים כדי לדעת עם מה המילים יתחרזו, ולפני שהם מספיקים להתרחק הוא מתחיל משפט חדש, וככה, מחרוז מפתיע למשנהו, הם נשארים עד הסוף.
בסוף ההרצאה הוא נשאל איך הוא מצליח לעבד מאות עמודים להצגה של חמש דקות. הוא חייך ואמר במבוכה מסוימת, שזה מה שכולם שואלים, והוא בכלל לא מבין מה הבעיה. מה שהוא באמת לא מבין, הוא התלהט פתאום, זה איך מישהו לוקח רעיון קטנטן וכותב עליו ספר של מאות עמודים.
עוד זכרונות מאמריקה: ידיים על גוף קשה, הילדים שרצו לקרוא, תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס, אלביס פרסלי לנצח, אבא של סופרמן מכוכב קריפטון, אה, אה, אה, אה!
יפה לאללה…
השאלה של מפעיל הכפפות מצוינת ומעוררת מחשבה. וגם אם היא יכולה להיקרא כשאלה פרובוקטיווית, מהדרך שבה תיארת את זה נראה שהיא אינה כזו ומביעה תמיהה כנה לגמרי.
where he now,can you remember his name?
תודה לשלושתכם
רון – זו היתה אכן תמיהה כנה לגמרי, ובמידה מסוימת אני מזדהה איתה.
ונחום – הלוואי שהייתי זוכרת. גם אני תוהה מה קרה לו מאז. הוא היה מאותם אנשים נדירים שהם מקוריים באמת, בלי לדעת אפילו שהם כאלה ובלי לעשות מזה עניין
ומזכיר לי מופע (מחו"ל) שראיתי לפני כמה שנים בפסטיבל עכו- המלט שכולו בובות פלסטיק זעירות צבעוניות ופשוטות- כאלה שמקבלים מביצי הפתעה ודומיהן.
ולמרות שהתיאור שלך באמת מקסים, אני מרגישה צורך גם לסייג ולומר שעיבודי קלאסיקות בחמש דקות הם דבר נפלא רק כל עוד הם בשוליים, כלומר כל עוד הם לא באים במקום היצירה המלאה…
ההערה הקטנה שלך בסוף (את תמיד כה קשובה ודייקנית) היא בעצם נושא לפוסט בפני עצמו שיום אחד אכתוב אותו, אבל בקיצור רב – אני לא חושבת שהן בשוליים וגם לא שהן תחליף לדבר עצמו, אני חושבת שהן צורה מפתיעה של אמנות קונספטואלית וההמשך יבוא (מתישהו)
"איך מישהו לוקח רעיון קטנטן וכותב עליו ספר של מאות עמודים"
פשוט ענק!
וזה גם מה שאני שואלת את עצמי הרבה פעמים כשאני קוראת ספרים: בשביל מה היה צריך כל כך הרבה דפים.
תודה (-:
(ואסתי – זה עתה עניתי לך בבלוג של שועי)
וחני, במחשבה נוספת, אני לא בטוחה שהתכוונתי בדיוק לאותו דבר. כשאמרתי שאני מזדהה איתו, לא התכוונתי לאורך הספרים של אחרים. יש הרבה ספרים עתירי דפים שכך בדיוק הם צריכים להיות. דיברתי על עצמי. יש אנשים שצריכים לקצץ את הטיוטה הראשונה של ספר שלהם ואני תמיד צריכה להרחיב כדי לא להפוך לקצרנית. הרבה פעמים כשיש לי רעיון הוא נראה לי מספיק ואומר כל ומובן לכל וכל תוספת היא בגדר הכברה וטרחנות, אנשים שכותבים ספרים עבי כרס שכך הם צריכים להיות מעוררים גם בי סוג של פליאה
אני מבינה למה את מתכוונת. גם לי יש נטייה תמיד לקצר.כאן באמת התייחסתי למשהו קצת שונה: לספרים ארוכים שלא מצדיקים את ארכם. יצא לי לקרוא די הרבה ספרים כאלה שלא הצלחתי לסיים.
עשיתי פעם נסיון להציג לבִּתִי לפני שנים אחדות תיאטרון בובות קצר (בובות אצבע) על ספר יונה
קצת יותר מחמש דקות
עד היום היא זוכרת את זה
ואפילו הייתי צריך לשחזר זאת שוב כעבור מספר שנים
על מובי דיק לא חשבתי
אבל פתאום הולכת ומבשילה בי ההכרה המהותית
צריך להשתמש בשיטה הזאת לגבי פילוסופיה
להציג כך את הלוויתן של הובס יכול להיות אתגר ממשי
גדול, תזמין אותי לבכורה