מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

פעם כשעוד החשבתי את עצמי לבובנאית, נסעתי לפסטיבל תיאטרון בובות שהתקיים באיזו עיירה בחוף המערבי של ארצות הברית. גרתי בחדר מחניק עם שתי בובנאיות; אחת מבוגרת ומכוערת להפליא, בסגנון הדוכסת מהרפתקאות אליס בארץ הפלאות, שעל פרצופה היתה נסוכה ארשת אירונית מרתקת, וחברתה, עקרת בית מרוטה שנמלטה מהמון ילדים שצורחים כל היום מאמי: 'מזל שכאן בפסטיבל אף אחד לא צורח מאמי', ככה היא היתה אומרת לפחות עשר פעמים ביום. לקח לי זמן להבין שהן מסתייגות ממני כי אני בהריון ולא נשואה (הייתי כל כך גאה באהבה החופשית שלי). הן היו רחוקות באותה מידה מהפנטזיות הרומנטיות שלי על בובנאים נודדים בימי הביניים ומהפנטזיות האבנגרדיות על משוררי בובות שממציאים שפה אמנותית חדשה.
הפסטיבל כולו היה סתמי, מהסוג – אם להשתמש בביטוי של אוסקר ווילד –  שמספיק לראות פעם אחת כדי לשכוח, ובאמת שכחתי הכל חוץ מבובנאי אחד, מפעיל של בובות כפפה שהרצה על עבודתו ביום האחרון לפסטיבל.  

הוא היה די צעיר והיה לו תיאטרון חלון קלאסי שהתלבש על גופו. הוא היה מופיע איתו ברחוב, בהפסקות צהריים של איזורי משרדים – הוא העדיף קהל בוגר – וההתמחות שלו היתה יצירות מופת בחמש דקות. הוא הרצה עליהן בלווי הדגמות: "מובי דיק" בחמש דקות, "רומיאו ויוליה" בחמש דקות, "מלחמה ושלום" בחמש דקות.
העיבודים שלו היו קצביים ומחורזים עם עדיפות למילים נדירות בסופי משפטים. היתה לו תיאוריה שלמה על הקֶשֶׁב של אנשים. הוא טען שהם מתעכבים כדי לדעת עם מה המילים יתחרזו, ולפני שהם מספיקים להתרחק הוא מתחיל משפט חדש, וככה, מחרוז מפתיע למשנהו, הם נשארים עד הסוף.

בסוף ההרצאה הוא נשאל איך הוא מצליח לעבד מאות עמודים להצגה של חמש דקות. הוא חייך ואמר במבוכה מסוימת, שזה מה שכולם שואלים, והוא בכלל לא מבין מה הבעיה. מה שהוא באמת לא מבין, הוא התלהט פתאום, זה איך מישהו לוקח רעיון קטנטן וכותב עליו ספר של מאות עמודים.

תיאטרון בובות כפפה סיני מן המאה השמונה עשרה

עוד זכרונות מאמריקה:  ידיים על גוף קשה,   הילדים שרצו לקרוא,    תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס,    אלביס פרסלי לנצח,    אבא של סופרמן מכוכב קריפטון,    אה, אה, אה, אה!