מיצגניות וגיבורים

"יומרניים", "סתומים", "חובבניים", "משעממים", אלה הם כמה משמות התואר הנקשרים בדרך כלל למֵיצָגים. מיתוסים, לעומת זאת, הם סיפורים פלאיים מלהיבים ונוגעים ללב על אלים וגיבורים. אבל מעבר לכל ההבדלים חבויה קרבה עצומה, משמעותית, שעליה אני רוצה לדבר.

*

א. מיצגים
המיצג הוא סוגה סובלנית וחמקמקה שמתנערת מכללים והגדרות, ובכל זאת אפשר לומר שהוא נוצר תמיד בשולי אמנויות אחרות (ציור ופיסול, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה וכולי), שהוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בִּשׂר את שבירתם.
מתי נוצר המיצג הראשון? יש מי שמרחיק עד טקסים שבטיים, ויש מי שמתחיל מלאונרדו דה וינצ'י למשל: ואסארי, היסטוריון האמנות הרנסאנסי, מספר שלאונרדו נהג לרוקן ולנקות את מעיה של בהמה מסורסת עד שאפשר היה להחזיק אותם בכף היד, ואז היה מחבר למעיים זוג מפוחי חרס ומנפח אותם עד שמילאו את החדר ודחקו את הנוכחים אל הקירות. ויש מי שמתחיל מן האירועים של הפוטוריסטים (התנועה נוסדה ב-1909 והאירועים התחילו קצת יותר מאוחר) והדאדאיסטים (מ-1916 ואילך) בתחילת המאה העשרים, וממחלקת התיאטרון המהוללת של הבאואהאוס (מ-1919). הרצף המיצגי שהתניעה השלישייה הזאת נמשך עד היום.
אבל אני רוצה להיות אפילו יותר ספציפית, ולהתייחס אל הולדתו מחדש של המיצג מתוך האמנות המושגית. הגלגול הזה של המיצג נולד בסוף שנות הששים, מתוך התנגדות לסטגנציה רעיונית ולמסחור האמנות; "פס הייצור של חפצי האמנות" הוחלף באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. בהמשך לתפיסה הזאת כונה המיצג "אמנות חיה", וגם "רעיונות חיים", על שום ההנפשה של אמנות פלסטית ושל רעיונות מופשטים.
הסיבוב הזה הוליד בין השאר, את המיצג האקספרסיוניסטי שכולל סבל ופגיעה עצמית. אמנה כאן בקצרה כמה ממאפייניו הבולטים:

*

1. פעולה יומיומית, מונוטונית, שעברה איזו מוטאציה
ב- (sand is better,(2002 למשל, משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוףמבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב הכרוך בחשיפה, בוויתור על שכבות הגנה. המוטאציה מתבטאת בהחלפת מושא השיוף, מעץ לעור אנושי. וגם בתוצאה הסופית: השיוף אינו מחליק את העור, אלא להפך, פוצע ומצלק אותו.
הולה הופ עם חוט תייל (2000) של סיגלית לנדאו מתעד את האמנית – עירומה, חסרת פנים ורגליים שנחתכו מן הפריים. רק טורסו מענטז במשחק הולה הופ מחוט תייל.
המוצצת הנוצצת (1999-1994) הוא מקבץ מיצגֵי וידאו של הילה לולו לין. במשך שש דקות ברציפות היא בולעת פנינים שמושחלות על חוט, שפתיה משוחות באדום ופניה נוטפים מים, במין פורנו רך של פרסומות.
ב-נוגעת בקירות בשתי ידיים במקביל (1974) לובשת רבקה הורן הגרמניה, "כפפות אצבע" שהן למעשה צפרניים ארוכות להפליא מעץ בלזה. היא צועדת הלוך ושוב בתוך חדר קטן כשידיה שורטות את הקירות לימינה ולשמאלה. המיצג הזה הוא כמדומה, הרהור חי על מרחב, שמטפל בבת אחת בקשת שלמה של אפשרויות – מסימון טריטוריה (השתלטות וכיבוש) ועד קלסטרופביה (כליאה), ופנטזיה על חלל אישי "על פי מידה".

*

2. עיסוק בגוף
כל העבודות שהזכרתי עד כה קשורות לגוף: העור המשוייף בנייר זכוכית, הגו הפצוע מהולה הופ גדוקרני, הגרון שבולע פנינים והצפרניים הארוכות.
ה"בודי ארט" הוא התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שהביאו להוולדו: מן הרתיעה ממסחור האמנות – גוף האמן אינו עומד למכירה, ועד הרתיעה מחיפצון האדם – אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת. הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. הוא מוסיף ממשות למיצגים ומפצה על המימד המנותק, הקונספטואלי. (זה קרוב מאד להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להחזיר לעצמם את תחושת חיים.)
לעיסוק בגוף יש כמובן צד אסתטי, ארס פואטי, של אמנות-על-אמנות: כשנלי אגסי משייפת את עורה, היא הופכת את הגוף לחומר, סיגלית לנדאו הופכת אותו לבד ציור שעליו היא "רושמת"/מתעדת את המשחק בחוד של תייל. הילה לולו לין הופכת את גרונה לחלל.

*

3. ערכים פלסטיים
רבים מאמני המיצג הם אמנים פלסטיים. מֵיצגים הם בין השאר, אמנות חזותית בזמן ובמרחב. רבקה הורן היא דוגמא מובהקת: לתוספות הגוף שהיא יוצרת, יש קיום נוסף, עצמאי, כאובייקטים פיסוליים. מֵיצג הציפורניים מיַצג את הקו הפיסולי העדין והאוורירי שלה, וגם את תשוקת הסימטריה המתגלמת בעיצוב, בתנועה ואפילו בחלל המצוייד בזוג חלונות תאומים. גם למיצגים האחרים שתיארתי יש סגנון פלסטי מובהק: הגרפיות הפופ-ארטית של הילה לולו לין, או המינימליזם הלירי שמבדיל את השיוף של נלי אגסי מפציעות עצמיות אחרות.
ועוד דוגמא: ב-סלמון (2000) שכבה נטלי דביר (באותה עת תלמידה בבית הספר לתיאטרון חזותי) על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת. סלמון, כמו sand is better, עסק בחשיפה, אבל לפן הלירי של העבודה נוסף מימד חברתי שנבע משיתוף הקהל; גופה של דביר היה מושא לקניבליות, למציצנות ולניבולי הפה שלחשו לה כמה מן הגברים כשגחנו לקלף את הסלמון. ובכל מקרה – הבחירה בסלמון מעושן כעור שֵני, היא בחירה פלסטית טהורה.

*
4. פעולה ממשית שגורמת סבל גופני או נפשי
הפעולה יכולה להיות אקטיבית כמו משחק בתייל, או הפגנה של סיבולת ויכולת ספיגה כמו ב-סלמון.
העבודה הידועה ביותר ואולי הקיצונית ביותר בצד הפסיבי, היא (rhythm 0 (1974 של מרינה אברמוביץ, שבה הניחה האמנית על שולחן מכשירים "של עונג וכאב", והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה פסיבית לגמרי, מה שלא יעשו לה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח ואנשים התחילו לחתוך גם אותה. אחרים ניסו להגן עליה. בשלב מסוים הניח מישהו אקדח טעון (אחד מ"מכשירי הכאב" שהיו על השולחן) בידה, כיוון את הקנה אליה והניח את אצבעה על ההדק.  0 rhythm של מרינה אברמוביץ' היא אולי העבודה המטרידה מכולן שבּה משמשת האמנית שפן נסיונות וראי לקהל שלה.
לסבל יש צד רטורי; הסכנה מושכת ומרתקת קהל. מבחינה זו המיצג הוא קרוב מנוכר וסנסציוני של מסורות קרקסיות כמו בליעת חרבות או הטלת סכינים סביב נערה.
ויש לוגםצד אתי שמופנה אל האמנות ואל החיים כאחת. בהקשר האמנותי הוא מוחה על הקלות הבלתי נסבלת שביצירת דימויים. כשיהודה עמיחי כותב: "בכל יום של חיינו יחדיו, קוהלת מוחק שורה מספרו", הוא משתמש (בהינף קולמוס ובלי רשות) בסבל של קוהלת כדי להדגים את אהבתו. כשנלי אגסי משפשפת את עורה בנייר זכוכית היא "לוקחת אחריות" על הדימוי. היא "מתכוונת" לזה. היא הולכת עם הרעיון שלה עד הסוף. בהקשר החוץ אמנותי מתקרבים מיצגי הסבל לפעולות סימבוליות של נזירים ששרפו את עצמם כדי לעורר מודעות, או אם נרחיק לכת בזמן – של נביא כמו ירמיהו שמניח עול בהמות על צווארו כקריאה לקבלת עול בבל. הגוף כאן מגלם את המוסר והמצפון. ואגב – במאה העשרים על כל זוועותיה, העיסוק בגוף כחומר אינו יכול להיות רק תוך-אמנותי וארס פואטי. הוא נדבר עם אירועים היסטוריים ומתייחס אליהם באופן ישיר או עקיף.
תוך כדי כתיבה אני שמה לב שכל העבודות שבחרתי נוצרו על ידי נשים. זה קצת מפתיע אותי; כמה מן הנציגים הבולטים של המיצג האקספרסיוניסטי הם גברים, ואחד מהם, ויטו אקונצ'י, אפילו חביב עלי במיוחד. האם ניתן להצביע על הבדל מגדרי מובהק? אני לא בטוחה. מיצגים שכרוכים בסבל עונים על צרכים רגשיים, מיניים ורוחניים, חופפים ומצטלבים של שני המינים. ובכל זאת – המציאות ההסטורית-מגדרית מסיטה את מרכז הכובד. המעללים הגבריים (עם כל ההסתייגויות והחריגים), מצטיירים לי יותר כמוטאציה של ספורט אתגרי או כעין נַסיינוּת מדעית. ואני הלא רוצה לדבר על מיתולוגיה.
ולפני כן אני רוצה לעצור רגע בעולם האגדות.

*

ב. אגדות
מה בין סיפורים מוּכּרים, עלילתיים, ילדותיים וקסומים כמו שלגייה או בת הים הקטנה, למיצגים? כדי להשיב על כך אנסה להחיל על כמה אגדות (גרים ואנדרסן) את מאפייני המיצגים שמניתי.

*
1. פעולה יומיומית, מונוטונית, שעברה איזו מוטאציה
רבות מגיבורות האגדות הן עקרות בית בעידן קדם טכנולוגי. ההתעללות שממנה הן סובלות היא בדרך כלל הפרזה או עיוות של מלאכות היומיום: החל מבירור עדשים ואפונים – האם החורגת של לכלוכית שופכת אותם שוב ושוב לאפר כדי להקשות עליה, או שאיבת מים – הילדה בסיפור נמפת המים, צריכה לשאת מים בחבית מחוררת. שלא לדבר על מצוקת הטוויה שמניעה אגדות רבות – משלוש הטוות שבו צריכה נערה לטוות שלושה חדרים מלאים בפשתן כדי לזכות בנסיך, ועד רומפלשטילצקין שבו נדרשת הגיבורה לטוות זהב מקש.

*

2. עיסוק בגוף
למשל רפונצל. (תזכורת עלילתית: איש גונב חסה מגנה של מכשפה למען אישתו ההרה. המכשפה מגלה את הגניבה ומקבלת את התינוקת כפיצוי. היא קוראת לה "רפונצל" על שם החסה וכולאת אותה במגדל בלי דלת. כדי לבקר אותה צריך לטפס על צמתה.) ובחזרה לאמנות הגוף – צמתה של רפונצל משמשת כחבל טיפוס.
או בת הים הקטנה והניתוח הכפול שהיא עוברת; כדי שיהיה לה סיכוי לזכות בלבו של הנסיך, היא צריכה להפריד את זנב הדג שלה לזוג רגליים, "ניתוח" שעבורו מקבלת המכשפה את קולה היפה, כלומר את לשונה. (ואגב – גם בעולם המיצג יש דוגמאות ישירות של "פיסול גוף", כמו למשל "אמנית הבשר" אורלאן, שמעצבת את דיוקנה מחדש בסדרת ניתוחים פלסטיים על פי יצירות אמנות.)

*

3. ערכים פלאסטיים
המגדל ללא דלת שבו כלואה רפונצל אינו סתם מתקן כליאה. מבחינה חזותית הוא "מתחרז" עם צמתה הארוכה, ומשמש לה מעין הד ו"כלי": אגרטל מארך לצמה ארוכה. הסיפור יוצר הקבלה ברורה בין הילדה לחסה שעל שמה היא נקראת. המכשפה פשוט ממשיכה ומגדלת את התחליף באגרטל/מגדל על פי מידה.
ודוגמא אחרת מסיפור לכלוכית: האחיות הרעות באות להתחנף אליה ביום חתונתה. הן מתייצבות לימינה ולשמאלה בדרך לכנסייה, ושתי היונים שיושבות על כתפי לכלוכית מנקרות לכל אחת מהן את העין הסמוכה. ביציאה מהכנסייה הן מתחלפות במקומות והיונים מנקרות לכל אחת את העין השנייה. הסימטריה המכנית של הסצנה הזאת מזכירה את רבקה הורן בהגיון הפלסטי-כוריאוגרפי שלה.

*

4. פעולה ממשית שגורמת סבל
רבות מגיבורות האגדות הן ידועות סבל. מן הטובות נדרשות מטלות בלתי אפשריות: הגיבורה של גברת הולה נאלצת לטוות עד שאצבעותיה זבות דם, והנסיכה הקטנה מברבורי הבר של אנדרסן צריכה להכין מעילים מעלי סרפד בידיים חשופות, בלי להוציא הגה.
והרעות, כמובן, נענשות ללא חמלה: הציפורים מנקרות את עיני אחיותיה של לכלוכית. אמה החורגת של שלגייה נאלצת לרקוד בנעלי ברזל מלובנות. המכשפה מרולנד האהוב מורקדת בתוך קוצים לצלילי כינור מכושף.
גם מקומה של הפסיביות הקרבנית לא נשכח: מהנערה ללא הידיים שמניחה לאביה לכרות את ידיה, ועד היפיפיה הנרדמת, שאינה מתעוררת, לפי הגירסה המקורית, גם כשהנסיך אונס אותה. היא יולדת לו תאומים מתוך שינה.

*

אפשר לטעון לפחות שתי טענות כנגד האנלוגיה שאני מציעה בין אגדות למיצגים:
אפשר לטעון שבאגדות יש מימד מהותי, קסום, על טבעי, שאינו קיים במיצגים.
ואפשר להתלונן על ההפרדה בין הסצנות להקשרן הסיפורי; הרי יש סיבה למצב המוזר-מפרך-פסיבי-מכאיב  שבו נמצאות הגיבורות.
שתי הטענות כמעט מקזזות זו את זו: ההֶקשר הסיפורי פשוט מסווה ומכשיר את המיצג הטמון באגדה. אני לא רואה הבדל מהותי בין ענטוז בהולה הופ מחוט תיל לריקוד בתוך משוכת קוצים, או בין טיפוס על סולם ששלביו מושחזים בידיים ורגליים חשופות, (כפי שעשתה ג'ינה פאן הצרפתייה ב-  escalade sanglante (1971)) לריקוד בנעלי ברזל מלובנות.
וגם להפך: העדרו של הֶקשר סיפורי במיצגים, מבליט את הצד הסמלי של הפעולות ומקרב אותן מאד אל המאגיה.
ראָיה נוספת לקרבה הגדולה בין הפעולות המיצגיות לאגדתיות, היא הקלות שבה יכולה סצנה אגדתית להתאזרח בעולם המיצג: קל לדמיין אמנית מיצג שטווה מעילים מסירפדים ולהטעין את הפעולה במשמעויות אקולוגיות ופמיניסטיות. וגם ההפך נכון: קל מאד להמציא הֶקשר סיפורי שיצדיק ויכשיר מוזרות של מיצג; להמציא למשל, אגדה על מישהי שנגזר עליה לטפס על סולם ששלביו חדים כסכינים כדי לגאול אהוב מכושף.

*

ג. מיתולוגיה
הסיפורים המיתולוגיים, בניגוד לאגדות, אינם מסתיימים בהכרח בכי טוב. גם גיבורים טובים באים על ענשם: הסובל המפורסם ביותר הוא אולי סיזיפוס שנגזר עליו לגלגל אבן אדירה במעלה גבעה. בכל פעם שהוא עומד להשלים את המשימה היא נשמטת ומתגלגלת במדרון. וישנו גם טנטלוס, שנידון לעמוד רעב וצמא בתוך אגם, כשמעל לראשו תלויים ענפים עמוסי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות מן המים הם נסוגים ובכל פעם שהוא מושיט יד לפרי, משב רוח מרחיק אותו מידיו. או פרומתאוס שנכבל אל סלע שומם ועיט נשלח לכרסם את כבדו. כל לילה היה הכבד מגליד וביום היה נאכל מחדש. העינוי נמשך דורות רבים עד שהרקולס הרג את העיט ושיחרר את פרומתאוס מכבליו.
ועכשיו, אחרי כל הבירורים וההקדמות, לא נותר אלא להניח את המיתוס העתיק על המיצג העכשווי ולראות כיצד הם מתלכדים. מיתוס, כפי שמציין אהרן שבתאי באחרית הדבר של ספרו על המתולוגיה היוונית, הוא סיפור שחוזרים ומספרים אותו שוב ושוב מהזיכרון משום שהוא מופתי וראוי לתהילה, כלומר להשמעה מתמדת. והעונשים המיצגיים הללו, החוזרים על עצמם במין לוּפּ של סרט וידאו – אכן הפכו למושגים, ל"רעיונות חיים" על פי האידאל המיצגי.
וגם ההפך נכון: מיצגי הסבל הם אירועים מיתולוגיים במובן הפשוט והישיר ביותר. האמניות חותכות ישר לשיא, לגורל. סיפורים והצדקות מושמטים בהתאם לרוח הזמן. ועם זאת, המיתולוגיה המקוטעת והנידחת שהן יוצרות היא גלגול עכשווי של מיתוסים עתיקים, הלוכדים בצורה מדוייקת ונוגעת ללב את מצבם של בני האדם.

*

טקסט זה מבוסס על הרצאה שנתתי בכנס "פנטזיה ומציאות: ייצוגים של עבר, הווה ועתיד" שנערך במרץ 2008 באוניברסיטת חיפה.

*

אני מתעניינת בצד האמנותי-מיתי-שירי של מיצגי הכאב, אבל זה (כמעט) אף פעם לא נטו אמנותי (אם יש בכלל דבר כזה). יש עוד צדדים.

על פציעה עצמית (לא במסגרת אמנותית) באתר מקום. זו הזוית הפסיכולוגית

והזווית השמאנית-רוחנית – ורד בר און מראיינת את פאקיר מוספר מייסד תנועת הפרימיטיבים המודרניים

*