מחווה לפינה באוש

לפעמים נדמה לי שזה בלוג פינה באוש.

קבלו את הסרטון-מחווה העדין והקסום הזה,

כהפוגה ונחמה מכל מה שמבעת אותי וזולג גם אליכם.

לרשומה המלאה «

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

לרשומה המלאה «

על "פינה" של וים ונדרס

פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מביטה למטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו.

לרשומה המלאה «

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

אוהבים אש, סיבוב שני: "יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה. במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בוויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי". (יסמין גודר)

לרשומה המלאה «

חוג ריקודי פינה באוש

פעם, כשעוד הלכתי למופעים בפסטיבל ישראל וכיו"ב, היו שואלים אותי איך היה, והייתי מושכת בכתפי ואומרת, "זה לא שינה את חיי," מה שהרגיז את השואלים, כי איזה מין קריטריון זה ודרישה מופלגת, אבל עובדה; פינה באוש שינתה את חיי.

לרשומה המלאה «

על דגי זהב, המופע החדש של ענבל פינטו ואבשלום פולק

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים. [...]

לרשומה המלאה «

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה [...]

לרשומה המלאה «

ארבע הודעות (אמא שלי, הפנקס, חפץ לב, פינה באוש)

1. אמא שלי,  רות בן ישראל לפני כחצי שנה סיפרתי כאן איך אמא שלי, רות בן ישראל בת ה-78 התחילה לרקוד. אבל זה היה רק קצה הקרחון. מהרגע שפרשה מהאוניברסיטה (כפרופסור למשפטים) היא לא מפסיקה להפתיע. בין השאר היא למדה לצייר על מחשב כדי לאייר את סיפורי התנ"ך, ובימים האלה יוצא ספר גדול (לא אוהבת את המלה [...]

לרשומה המלאה «

עונג צרוף (בין המלך ואני לאשכבה של חנוך לוין)

"המלך ואני" כך נקראים המחזמר והסרט (1956)  שנכתבו על ידי רוג'רס והמרשטיין על בסיס סיפורה האוטוביוגרפי של אנה ליאונואנס, ששימשה אומנת לילדיו של מונגקוט מלך סיאם בשנות הששים של המאה התשע עשרה. הסרט כולל סצנה שבה מגיע שליח מיוחד של המלכה ויקטוריה לביקור בסיאם (תאילנד). נשות המלך ופילגשיו מעלות לכבודו הצגה, גירסא סיאמית של "אוהל הדוד [...]

לרשומה המלאה «

קרקס קוביות, וגם אוסקר שלמר והתיאטרון של הבאוהאוס

לפני כשבועיים כתבתי כאן על כובעי האחר, כיועצת אמנותית לתיאטרון. ב"השולחן: עבודת כיתה", ההצגה החדשה של נעמי יואלי שימשתי "עין שלישית". ב"קרקס קוביות" הצגת הילדים החדשה של גליה לוי גרד הייתי אפילו יותר מעורבת. (זו ההצגה מהאודישן ההוא). גליה לוי גרד היא ארכיטקטית נפלאה של בובות ותלבושות (הגדרה מוזרה אבל מדויקת). הצילומים אינם טובים, כך אומרים לי. אבל זה [...]

לרשומה המלאה «