הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (1)

בעצם, מעולם לא הרגשתי בחדות כזאת את פיצול האישיות של הבלוג; על השולחן ממתינה לי ערימת איורים יפהפיים של אורה איתן לשמלת השבת של חנה'לה (פרשנות שונה לגמרי מן הקודמת), ואני כאן עם הפוסט השלישי של הכאב הגדול. הכי גדול עבורי. יותר מן השניים הקודמים. אז ראשית, התראת כאב ופורנוגרפיה וקצה. מי שקשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.

לרשומה המלאה «

על "פינה" של וים ונדרס

פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מביטה למטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו.

לרשומה המלאה «

מכתב לאורי קליין

מעבר לכל הניתוחים והפרשנויות "הערת שוליים" הוא גם מכתב לאורי קליין. סידר סמך על הנמען שיפענח את המסר. אחרי הכל, קליין, כמו פרופסור שקולניק האב, הוא "פילולוג" של קולנוע. אבל קליין – אולי בגלל המצוקה, המבוכה, ההפתעה – לא הבין. להלן התרגום.

לרשומה המלאה «

הפוסט השני של הכאב הגדול, על בוב פלנגן

התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist – כלומר, חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על.

לרשומה המלאה «

מנה של ורוד ישר לווריד

כיוון שההטמעה הושבתה לחצו כאן לקליפ הפותח את הקומדיה הרומנטית "החתונה של החבר שלי" (1997 ג'וליה רוברטס, קמרון דיאז). הסרט שהוא מחווה מקורית למיוזיקל ולתיאטרון שווה פוסט שאולי ייכתב יום אחד; שווה לבחון את העקשנות היצירתיות האלגנטיות וההנאה הקרירה שבה הוא שב ומציב את הגיבורים שלו מול קהל. אולי הוא מעין מבשר של עידן הריאליטי. [...]

לרשומה המלאה «

כולנו תחליפים ריקים למשהו (או פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק)

חלק שני של "פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה". "בובה מתנפחת" (זה היה שמו של הסרט היפני) היה שונה מכל האפשרויות שדמיינתי. זה היה סרט בסגנון המשל הקיומי הפיוטי מזן "הנסיך הקטן", ואפילו יותר ממנו "יונתן משהו" ספר שעשה עלי רושם עז בילדותי: יונתן נפל מהירח. לא היה לו מושג על הדברים הכי מובנים מאליהם. [...]

לרשומה המלאה «

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים. דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני [...]

לרשומה המלאה «

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

רקע: "גרון עמוק" הוא סרט פורנו שכתב וביים ג'ררד דמיאנו ב-1972 בכיכובה של לינדה לאבלייס. גיבורת הסרט היא אישה שהדגדגן שלה מצוי בגרונה (הברקה בעלת מעוף אינפנטילי מסוים). זהו סרט הפורנו הראשון שזכה להצלחה מסחרית והפך בהמשך גם לקאלט. הפעם הראשונה: כשהסרט יצא הוא הוקרן במשך שבועות ארוכים בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי [...]

לרשומה המלאה «

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

מעולם לא אהבתי את "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן. לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי. לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש. "משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מ"סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות", ואשר הוצאתו מתעכבת מסיבות טכניות מרגיזות. המסה (שקוראים נאמנים של האתר יזהו מן הסתם [...]

לרשומה המלאה «

לִבנת התפוז – על תפוז מכני של סטנלי קובריק

… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם". מובי דיק, מתוך הפרק "לבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר      התפוז [...]

לרשומה המלאה «