פוסט שמתחיל בהצגת ילדים ומסתיים בסיפור למבוגרים מאת נעמי יואלי

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה: היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן [...]

לרשומה המלאה «

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

העניבה סיפור מאת סופי קאל תורגם בעקבות הפוסט הזה של מירי שחם (הסדרה כולה מומלצת והיא עדיין בעיצומה) ראיתי אותו לראשונה בדצמבר 1985, בזמן שהִרצה. רק דבר אחד פגם בהופעתו המושכת: העניבה שלו היתה מכוערת. למחרת שלחתי לו בעילום שם, עניבה חומה צרה. מאוחר יותר ראיתי אותו במסעדה; הוא ענד אותה. לרוע המזל היא לא [...]

לרשומה המלאה «

עוד סיפור איסלנדי נפלא מן המאה השלוש עשרה

לשועי, סיפורו של אִיבָר אדם ושמו אִיבָר שהה בחצרו של המלך אייסטיין. אִיבָר היה איסלנדי ממוצא טוב, אדם נבון ומשורר מחונן. המלך הוקיר אותו מאד, כפי שיתברר עוד מעט. לאִיבָר היה אח בשם ת'ורפין שאף הוא נסע לנורווגיה והגיע לחצרו של המלך אייסטיין. ת'ורפין נהנה מן הפופולריות של אחיו, אבל עד מהרה התעייף מלהיות אחיו של, [...]

לרשומה המלאה «

הנעל האדומה מאת סופי קאל

בעקבות הפוסט שלי על פצפונת (של אנטון) כסופי קאל של היְלדוֹת אני מתרגמת עוד סיפור קצרצר, הפעם סיפור ילדות של סופי קאל. הנעל האדומה מאת סופי קאל אַמֶלי ואני היינו בנות שתים עשרה. בימי חמישי אחר הצהרים היו גונבות מחנויות כלבו. כך נהגנו במשך שנה, עד שאמה התחילה לחשוד. כדי להפחיד אותנו היא טענה ששוטר אחד גילה אותנו [...]

לרשומה המלאה «

אלביס פרסלי לנצח – הפוסט המאה בבלוג

באוגוסט 1997 מלאו 20 שנה למותו של אלביס פרסלי. כיוון שממילא גרנו באמריקה החלטנו לנסוע לממפיס-גרייסלנד.  בעיקר בגלל תופעת החקיינים שתמיד ריתקה אותי. מכרינו האמריקאים עיקמו את אפם ושאלו בזהירות אם אנחנו מעריצים של אלביס. כשהגענו לשם הבנו למה: מלבדנו ומלבד צוותי טלוויזיה היו שם רק מעריצים, והם היו שונים לגמרי מהאמריקאים שהכרנו.  אלביס הלך לעולמו ב16 לאוגוסט. [...]

לרשומה המלאה «

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

זוהי מעין וריאציה על פרוייקט הבלוגרים שהתחיל אורי קציר מאפלטון. קבלתי אותו ממירי שחם, ואני נענית בשינוי קל (?) של כללי המשחק. לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה. שלושה אירועים מכוננים במיתולוגיה הפרטית שלי; לא אירועים על-טבעיים (היו גם כאלה, אבל זה כבר שייך לפוסט אחר) אלא לגמרי ריאליסטיים. כולם התרחשו בסביבות גיל ארבע, באותו גן ילדים. [...]

לרשומה המלאה «

דיוקן עצמי עם פרפר

1. בטרפליי זה פרפר האופרה "מדאם בטרפליי" מסתיימת בחרקירי. הגיבורה הצעירה והנבגדת קושרת מטפחת סביב עיניו של בנה הקטן, נותנת לו את דגל ארצות הברית, ונועצת סכין בבטנה. מדאם בטרפליי היתה אחת האופרות האהובות על סבי. כשהיה באיטליה, סיפר, ראה בצוע נפלא. הוא כתב עליו לסבתי מכתב של עשרה עמודים. היא לא שמרה את המכתב. לפעמים, [...]

לרשומה המלאה «

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

3 סיפורים אמיתיים 1. גרנו באמצע יער ליד סנטה קרוז. מהבית שלנו ראו רק עצים. בלילה היה חושך מוחלט ושקט מוחלט חוץ מרשרוש אקראי של צבי או רקון. כשלושה שבועות אחרי שעברנו לשם מישהו דפק בדלת. פתחתי. שתי הגברות שעמדו שם נרתעו בבהלה: "חשבנו שיש לך כלב". הן באו לדבר על אלוהים. "שיחת נשים," הן [...]

לרשומה המלאה «

בנאלי, רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

עוד שני סיפורים של סופי קאל בתרגומי שמלת הכלולות מאת סופי קאל   תמיד הערצתי אותו. בדממה, עוד כילדה. פעם, בשמיני לנובמבר – הייתי אז בת שלושים – הוא הִרשה לי לבקר בביתו. הוא גר במרחק כמה מאות קלומטרים מפריס. הבאתי בתיקי שמלת כלולות, משי לבן עם שובל קצר. לבשתי אותה בלילה הראשון שלנו ביחד. [...]

לרשומה המלאה «

שני סיפורים על מוות (סופי קאל)

סופי קאל היא אמנית מושגית שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות. פול אוסטר ביסס על דמותה את מריה טרנר גיבורת "לוויתן", והוא אף מודה לה בפתח ספרו על הרשות לערבב עובדות בבדיון.  ב-1996 הציגה קאל תערוכה של חפצים אישיים. לכל חפץ נלווה סיפור קצרצר. הפעם תרגמתי שני סיפורים על מוות. התמונות מתוך קטלוג התערוכה.  [...]

לרשומה המלאה «