המיצג שלא תראו בPerformance 0:1 של בית הספר לתיאטרון חזותי

כל כך התרגשתי מהכנס הבינלאומי לפרפורמנס של בית הספר לתיאטרון חזותי שנפתח הערב, שהחלטתי לתרום מיצג קטן משלי. הוא מוקדש באהבה לכל תלמידי החזותי ומוריו, לדורותיהם. חמש הערות: 1. בית הספר לתיאטרון חזותי הוקם על ידי הדס עפרת וקבוצת אמנים שאליהם פנה, ולא כפי שנכתב בתכנייה. 2. "מציאות רבה מדי", ספרו של הדס עפרת על [...]

לרשומה המלאה «

גברים במיצג

"העולם של אמני האקספרסיוניזם המופשט היה מאד מאצ'ו," אמר אנדי וורהול. "הציירים… היו טיפוסים פעלתנים, חסרי מעצורים שלופתים אחד את השני ואומרים דברים כמו אני אפצפץ את השיניים המזורגגות שלך, ואני אגנוב לך את הבחורה… הקשיחות היתה חלק ממסורת, הצד האחר של אמנותם המיוסרת והמעונה."

לרשומה המלאה «

מציאוּת רבה מדי – יום עיון על מיצג

להדס עפרת, חבר יקר ושותף לדרכים רבות, יש ספר חדש על פרפורמנס ארט – אמנות המיצג, או המופע, כפי שהוא מעדיף לקרוא לו. וזאת סיבה למסיבה, כלומר ליום עיון מלא כל טוב: מיצגים חיים, הרצאות (קצרות, כל אחת רבע שעה), ורב שיח בהשתתפות אמני מיצג מרכזיים. זו ההשקה הרביעית שבה הדס ואני נפגשים. בהשקת ספרו [...]

לרשומה המלאה «

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (2)

מהצפייה הראשונה ב-Sex: The Annabel Chong Story בכלל לא זכרתי שהיא אוהבת סקס (או לפחות מצהירה על כך השכם והערב). זכרתי רק את הכרזת העוצמה: אני זאת שיוזמת, שמזיינת, ואיך ההכרזה הולכת ונסדקת במהלך הצפייה ומתחתיה נפערת תהום של כאב. זה החלק השני של הרשומה על אנבל צ'ונג. התראת הכאב, פורנוגרפיה וקצה בעינה עומדת. מי שקשה לו מוטב שיפרוש.

לרשומה המלאה «

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (1)

בעצם, מעולם לא הרגשתי בחדות כזאת את פיצול האישיות של הבלוג; על השולחן ממתינה לי ערימת איורים יפהפיים של אורה איתן לשמלת השבת של חנה'לה (פרשנות שונה לגמרי מן הקודמת), ואני כאן עם הפוסט השלישי של הכאב הגדול. הכי גדול עבורי. יותר מן השניים הקודמים. אז ראשית, התראת כאב ופורנוגרפיה וקצה. מי שקשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.

לרשומה המלאה «

שמלות של כאב (4) – הקולקציה של נלי אגסי

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.
(דליה רביקוביץ')
נלי אגסי היא העדינה והלירית מבין תופרות הכאב. "ארמון הדמעות" שלה מלא שמלות.

לרשומה המלאה «

שמלות של כאב (3) – בנות לילית

יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע.

לרשומה המלאה «

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

לרשומה המלאה «

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

לא מפתיע אותי שלי מאיר זכתה בגוונים במחול*. "תרגום בגוף הטקסט" שלה הוא עבודה בוטחת וצלולה, מבדרת ומודעת במידה. כן מפתיע אותי ש"בן" של יוני סוטחי זכה. אמנם הרקדנית האדמונית עם הקוקו קטן (איני יודעת את שמה לצערי) ריתקה אותי באיכות תנועה גיאומטרית שהזכירה צילומים של מייפלתורפ, והיה גם רגע קסום שבו התקבצו כל הדמויות [...]

לרשומה המלאה «

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הערה מקדימה: זוהי רשימה על מיצג. לרשימות על ספרים וטקסטים * מה רואים? אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה [...]

לרשומה המלאה «