Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ואן גוך’

זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.

.

1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך".

ואן גוך, ליל כוכבים

מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).

.

2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:

הלמוט ניוטון, אחרי תספורת

הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).

.

עוד על ואן גוך (וקורסאווה):

קורסאווה חולם על ואן גוך

אמנות פלאסטית ברשומון של קוראסווה

*

עוד על שיער (והפעם על צמות):

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

*

עוד על צילום:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

Read Full Post »

ידידי היקר שועי רז, כתב פוסט  לכבוד יום מותו המאה ועשרים של ואן גוך. ובין השאר הביא את שירו של שלמה אבַיוּ על אוזנו הכרותה של ואן גוך:

 

אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת

השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי

שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.

 

הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י

ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם

על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.

 

התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן

הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.

יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויות נִצּוֹת.

 

לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי  

אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.

בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,

 

ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,

מיֻתּמת של מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים

את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.  

 

יש קסם חגיגי בתהלוכת הלוויה, במנִיה השלווה והדקדקנית של האברכים (72), בכובד הראש הקצת קומי של השכפול, ושל הספרים הנישאים על כריות. הייתי יכולה ליהנות מהתמונה לולא צעד לו בעקבותיה המשורר עם האוזן הכרותה של ואן גוך. ואל תגידו שאין כרית, יש רק אוזן מרובבת בדם – השיר הוא הכרית, המשורר מניח עליו את האוזן וחולף על פנינו במין תהלוכה נידחת של איש אחד. משורר, אמן.  

אבַיוּ בוחר כביכול באובדן ובבדידות על פני התשובות הקיבוציות של התורה. אבל אם הוא היה נושא את עיניו לרגע הוא היה מגלה שהוא לא לבד; המוני יוצרים צועדים מלפניו ומאחוריו ומשני צדדיו וכל אחד מהם נושא על כרית את האוזן של ואן גוך, כלומר של עצמו. וגם האובדן אינו בדיוק אובדן, אלא מפתח קסם ליצירה. כמו בסיפור "שבעת העורבים" של האחים גרים, שבו חותכת הגיבורה את אצבעה ומשתמשת בה כמפתח להר הזכוכית שבו כלואים אחיה המכושפים. למה היא צריכה לחתוך את האצבע? בגלל הקורבנוּת, בגלל הזיקה בין הסבל לתמורה.

הזיקה הזאת אינה רשומה על שמו ואן גוך, היא קיימת במעשיות ובדתות מאז ומעולם. אבל ואן גוך, שלא ברצונו, מגלם את הוורסיה האמנותית רבת עוצמה; האוזן שלו היא המודל לעיסקה עם השטן שנערכת בחדרי החדרים של הלב: אתה תיתן לי הישג אמנותי ובתמורה אשלם בכאב, שיגעון ומוות. אני מכירה יותר מדי אנשים שמגַדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם, שצריך לגדל אותו בחממה.

לפני שמונה שנים בערך, במהלך טיפול בדמיון מודרך, היה רגע שבו התבקשתי לוותר על הכאב. המטפלת הביטה בי בהתרסה מסוימת של מי שכבר פגש כמה יוצרים ויודע במה מדובר. לא היססתי לרגע; האוזן שלי, הרגישה לאיומים, קלטה את האיום הסמוי: אם תחזירי את הכאב, ניקח לך את הכתיבה… זה הספיק. לא מוכנה לחיות תחת איום, לא מאמינה בקורבנוּת ובפיתוייה העקומים, לא סובלת את הפטישיזם של האוזן הכרותה (שאבַיוּ הוא כאמור, רק אחד מנושאיה הצלולים), לא משמרת כאב ולא מציגה אותו על כרית.

ובלי לבטל את האלכימיה שכורכת כאב ביצירה, הקשר אינו פשוט וישיר כל כך; לא לפום צערא אגרא וגם משמחה אפשר ליצור. ההכלאות בין רגשות לרגישויות לצורות, לצלילים, לצבעים, הן פחות צפויות מהקלישאות. וגם הוויתור אגב, אינו בדיוק מה שחושבים. לא שוכחים שום דבר. איך אפשר? אין קסם שיכול להעלים כאב. זו תנועה אחרת של הנפש, לא ויתור על הכאב כמו על התלות בו, על ההזדהות איתו.
(ואגב – שמונה שנים אחרי, זה מתגלה כאיום סרק. הוויתור לא פגע ביצירתיות, להפך, הוא שיחרר תקיעויות.)

וכל מה שכתבתי לא קשור כמובן לַציורים. ואן גוך הוא הצייר האהוב עלי ביותר מלבד ג'יוטו. אלזה לסקר שילר כתבה פעם: "הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן". ואצל ואן גוך זה משהו כזה, אבל קודם כל בצהוב. וגם בצבעים אחרים. בדרך כלל אני מעדיפה רפרודוקציות על הדבר האמיתי (הנוחות, הפרטיות, הקירבה, מפצים על הירידה באיכות, שאותה למדתי לתקן בדמיון). ואן גוך הוא בין החריגים הספורים. אי אפשר לנחש את הפער.

 

עוד באותו עניין –

על הקשר בין סבל לאמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

סבל על כרית, הגירסה הלאומית: צדיקים אינם מאמינים בדם

 והבמאי היפני קוראסווה אינו נמנה על נושאי האוזן, כפי שאפשר ללמוד מחלומותיו על ואן גוך –  קורסאווה חולם על ואן גוך

Read Full Post »

 

למי שכבר ראה ורק זקוק לתזכורת – זהו התסריט של "עורבים", החלום החמישי מתוך "חלומות" של קורסאווה (1990). 
(צייר יפני צעיר משוטט בתערוכה של ואן גוך. הוא נעמד מול תמונה של גשר על נהר עם כמה כובסות, חובש את כובעו ונכנס לתמונה שקמה לחיים. רחש מים וצלילי פסנתר.)  
צייר צעיר (צרפתית): שלום, אתן יודעות איפה גר מסייה ואן גוך?
כובסת (צרפתית): אם אתה מחפש אותו הוא חצה לא מזמן את הגשר והלך בכוון ההוא.
צייר צעיר (צרפתית): תודה. (פונה ללכת)
כובסת (קוראת אחריו בצרפתית): אדוני, היזהר, הוא רק יצא מבית המשוגעים. (צוחקות. הצייר ממהר בנופים אמיתיים עם נגיעות צבעוניות נוסח ואן גוך. הוא מוצא את ואן גוך מצייר באמצע שדה שנקצר. ואן גוך מגולם על ידי הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, אוזנו חבושה.)
צייר צעיר (צרפתית): אתה וינסנט ואן גוך, לא כן? (ואן גוך מהנהן. הצייר הצעיר מסיר את כובעו דרך כבוד.)
ואן גוך (באנגלית – מכאן ואילך שפת החלום היא אנגלית): למה אינך מצייר? בשבילי הנוף הזה הוא לא יאמן. נוף שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם, אני מאבד את עצמי בתוכו, ואז כמו בחלום, המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה בפנים.
צייר צעיר: ואז, מה אתה עושה?
ואן גוך: אני עובד בפרך, אני מניע את עצמי כמו קטר. (רושם, תולש, זז בקדחתנות, תקריבים שחורים של גלגלי רכבת, ארובה פולטת עשן). עלי למהר, הזמן אוזל, נותר לי כל כך מעט זמן לצייר! (מכתף את הציוד שלו ופונה ללכת)
צייר צעיר: אתה בסדר? נדמה לי שאתה פצוע.
ואן גוך (מצביע על אזנו החבושה): זה?
צייר צעיר: כן.
ואן גוך: אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי, האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. (הולך) השמש. מכריחה אותי לצייר. איני יכול להשאר כאן ולבזבז את זמני בשיחה איתך.
(הצייר מתבונן בשמש. כשהוא חוזר ומביט סביבו הוא לבד בשדה. נשמעת מעין שריקה של ספק רוח ספק רכבת. הוא חובש את כובעו ורץ בתוך הנוף שמתחלף בציורים ענקיים של ואן גוך. השחקן הקטן והנטורליסטי נראה זר בתוכם. מתישהו הנופים המצוירים חוזרים ומתחלפים בנופים מצולמים. הצייר רואה את גבו של ואן גוך מתרחק לתוך שדה חיטה. הצללית המשולבת של כובעו ושל המכחולים המזדקרים מצדי תרמילו מזכירה עורב ענקי. פתאום מגיחים לתוך הפריים המון עורבים. הם מעופפים וצורחים עד שהתמונה קופאת והופכת לתמונת העורבים מעל שדה חיטה של ואן גוך. תמונת העורבים תלויה בתערוכה שפתחה את החלום. הצייר מביט בה ומסיר את כובעו.) 

מעין הערת אזהרה – זה פוסט שעוסק לכאורה בקולנוע ובציור, אבל למעשה זהו פוסט על חלומות. רק שמי שחלם אותם היה צייר ובמאי וזה קשור לנושא החלום (וגם לעובדה שהם מתועדים בסרט).   

הקומפוזיציה זהה לקומפוזיציה של התמונה. אבל זו לא חזרה לאחור אל הנוף המקורי. נגיעות הצבע באבני הגשר מסגירות את עברו התמונתי.
קורסאווה, ואן גוך, סקורסזה
צייר צעיר עוזב את הסביבה המציאותית של הגלריה ונכנס לתוך תמונה. כלומר לא בדיוק לתוך תמונה אלא לתוך מציאות חילופית שהיא ספק תמונה חיה, ספק סרט קולנוע: מצד אחד נגיעות צבע וקומפוזיה ציורית, ומנגד דמויות מדברות וצלילי שופן המלווים את הסצנה; הנגינה אינה חלק מהמציאות המיוצגת בסרט אלא פסקול קולנועי.
הצייר היפני הוא החולם, כלומר קורסאווה הצעיר שהתחיל את הקריירה שלו כצייר. את דמותו של ואן גוך לעומת זאת, מגלם הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה. זקנו הג'ינג'י של סקורסזה נצבע לכתום העז של הפורטרטים העצמיים של ואן גוך, ועם זאת הוא אינו מתמזג בדמותו או בייצוגיה המצוירים. סקורסזה מגלם את ואן גוך אבל ממשיך להיות גם הוא עצמו. הוא מדקלם את הטקסטים של ואן גוך באנגלית האמריקאית שלו, המודגשת על רקע הצרפתית של אַרל שבה נפתח החלום.
סקורסזה מייצג את המימוש האמנותי בציור ובקולנוע, כלומר את הפנים הכפולים של קורסאווה כצייר וכבמאי. ושימו לב גם לדמיון בשמות: קורסאווה וסקורסזה – כמעט אותו שם בשיכול קל של צלילים.
גם הדרך שואן גוך (סקורסזה) והצייר הצעיר (קוראסווה) עושים בחלום היא זהה: שניהם חוצים את הגשר, מביטים בשמש, עומדים לבד בלב שדה שנקצר, הולכים לאיבוד בתמונות ומסיימים בשדה העורבים והמוות. ואן גוך נבלע בתמונה וקורסאווה הצעיר צופה בה מבחוץ. 
  

מרטין סקורסזה הצעיר. שרידי הג'ינג'יות ניכרים ועוד יותר מהם הדמיון הכללי לואן גוך (השוו לפורטרטים העצמיים מתחת). בזכות הדמיון הזה הוא זומן מן הסתם לחלום, כמו גם בזכות הדמיון הצלילי בשמות – סקורסזה-קורסאווה.



הגבול בין פנים לחוץ

בזמן האחרון כתבתי על הבחירה בשגעון ועל נצחון הפנטסיה על פני המציאות. אבל מן החלום עולה דווקא החרדה מטשטוש הגבולות. מהערבוביה המכאיבה וההרסנית בין פנים לחוץ: ואן גוך נושא נאום קטן ומלא סתירות על יצירה: כל דבר הוא נושא לציור. צריך ללכת לאיבוד, לוותר על שליטה, צריך לעבוד בפרך, צריך לטרוף את הנוף, ואז התמונה מופיעה בחוץ גמורה, אבל קשה להכיל אותה בפנים.
ואן גוך חתך את אוזנו לפי הסברה המקובלת, ושלח אותה לזונה. אבל בחלום הוא טוען שחתך את האוזן כי היא לא יצאה טוב בדיוקן; במקום לתקן את הציור על פי המציאות, הוא מתקן את המציאות על פי הציור. כלומר הוא מתבלבל בכיוונים, והבלבול הזה מתממש גם בעצם הכניסה לתמונה, בהתרוצצות בין הנופים המצויירים כאילו היו אמיתיים.

*

עורבים ופיח
הכניסה לעולם האמנות מתחילה בתמונה פסטורלית כחולה וקרירה מלווה בקולות צחוק, רחש מים וצלילי פסנתר, וממשיכה אל תוך שדה יבש ושמש קופחת. הדחיפות, הבּעֵרה הפנימית, מיוצגת על ידי קטרי פחמים ושמשות ואן גוכיות ענקיות רוטטות. מבחינה ויזואלית – שחור העורבים הפורחים הוא לא רק שחור המוות אלא שחור הפיח המתעופף.
"
עורבים" הוא החמישי בשמונת החלומות של קורסאווה. כמה מהחלומות מסתיימים במעין פיוס. גם ב"עורבים" מצליח החולם להחלץ מן התמונה ולהחזיר אותה לפרופורציות הבטוחות של התערוכה. אבל ככלל מדובר בחלומות עצובים עד סיוטיים מכל הסוגים – חרדות וכאבי יצירה, מלחמה, פצצה אטומית ואסון אקולוגי מאיים. כולם חוץ מחלום "כפר טחנות המים" השמיני והאחרון.
*
כפר טחנות המים
בחלום זה מגיע החולם לכפר פורח שתול על פלגי מים. הוא פוגש בזקן המתקן גלגל של טחנת מים. הזקן מסביר לו שתושבי הכפר החליטו לוותר על נוחות הטכנולוגיה ולשוב לחיים בריאים ושמחים. בסוף השיחה חולפת על פני המשוחחים תהלוכת לוויה. המתה היתה חברתו הראשונה של הזקן, אבל הלוויה נחגגת בשירה ובריקוד בשל גילה של האישה ובשל החיים הארוכים והטובים שחייתה. הזקן מצטרף לתהלוכת הלוויה כאחד המנגנים.
לצערי לא הצלחתי למצוא סרטון באיכות טובה מלבד זה המדובב לספרדית. אז פשוט תשתיקו את הסאונד ותביטו בזקן של קורסאווה, ואחר כך בציור למטה, של ון גוך.

 

הזקן של ואן גוך. אפילו השרוכים האדומים של כובעו חלחלו לתוך הסרט, כפי שרואים בהמשך החלום.

 
לכאורה אין כל קשר בין המוות של "כפר טחנות המים" למוות של "עורבים". בין השמחה, השלווה וההשלמה של "כפר טחנות המים" לבין הביוגרפיה הטרופה של ואן גוך. אלא שהזקן מהחלום נראה לי מוכר משום מה. והסיבה בציור שלמעלה; הזקן הצרפתי שואן גוך צייר בארל ב-1888 התגלגל והפך לזקן היפני של "כפר טחנות המים". והנוכחות הטבעית הזאת של ואן גוך בלב הפיוס והשמחה, גורמת לי לחשוב שקורסאווה אולי מצא בסופו של דבר בזיקנתו, את השלווה שחיפש ואת ההרמוניה בין חייו ליצירתו.

 

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

ועוד

Read Full Post »

קורסאווה החל את דרכו כצייר, והוא נותר כזה גם כשהפך לבמאי. זה ניכר במיחברים, במרקמים ובשימוש בצבעים, כמו גם בשיחה עם תולדות האמנות; שניים מתוך שמונת החלומות של "חלומות" למשל, מתכתבים עם ציוריו של ואן גוך. וכל אחד מהסיפורים של "דודס-קאדן" – סרט מופלא שמקדים ומבשר מבחינות רבות את "תמונות קצרות" של אלטמן – מעוצב בהשראת מודל ציורי אחר (ועוד אכתוב על זה יום אחד). אבל הפעם כמה הערות על אמנות פלסטית ב"רשומון".

"רשומון" (1950) מתרחש במאה האחת-עשרה: שלושה אנשים – חוטב עצים, נזיר ונווד, מוצאים מחסה מגשם שוטף בשער החרב של קיוטו העתיקה. בזמן שהם ממתינים להתבהרות הם מדברים על פרשיית אונס ורצח שאירעה ביער הסמוך: אישה נאנסה על ידי שודד ובעלה הסמוראי מצא את מותו. אבל מה בעצם קרה שם בין השלושה? קורסאווה מציג ארבע גירסאות בזו אחר זו: גרסת השודד, גרסת האישה, גרסת הבעל המת (שדובר מפיהָ של מדיום) וגרסת חוטב העצים שנקלע למקום.

"בני האדם," כותב קורסאווה בספרו "מעין אוטוביוגרפיה", "אינם מסוגלים להיות ישרים עם עצמם. הם אינם מסוגלים לדבר על עצמם מבלי לייפייף … ["רשומון"] מציג אנשים כאלה – שאינם מסוגלים לחיות בלי שקרים שיגרמו להם להרגיש שהם טובים ממה שהם באמת … אפילו הדמות שמתה אינה יכולה לוותר על שקריה … הסרט הוא כמו מגילת תמונות מוזרה הנפרשת על ידי האגו."

כתבתי על הסרט בהרחבה, בסיפורים יכולים להציל אבל יש דברים שנשארו בחוץ. הפוסט הזה הוא מעין הערה חזותית על שלושת האתרים שביניהם נע הסרט: השער החרב של סיפור המסגרת המתרחש תחת גשם שוטף, חצר המשפט שבה נגבו העדויות בעבר הקרוב מאד, והיער שבו התרחשו האירועים בעבר הקצת יותר רחוק. לכל אחד מן המקומות זהות אמנותית מובהקת. ונתחיל מן הסוף, כלומר מן ההתחלה:

*

אימפרסיוניזם

היער שבו מתרחשים האירועים מהבהב בכתמי אור וצל אימפרסיוניסטיים.

הזרם האימפרסיוניסטי שנולד בצרפת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, העדיף את הרשמים האישיים של הציירים על פני "האמת האובייקטיבית". בין השאר גילו האימפרסיוניסטים עניין רב באור; הם חזרו וציירו אותם נופים שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנותו.

האימפרסיוניזם הוא ההשראה הכמעט מתבקשת לסיפור הרב-גרסתי של רשומון (גם המוסיקה המלווה את הסרט היא בהשראת הבולרו של רוול האימפרסיוניסט); במישור הרעיוני אפשר לומר שקורסאווה "מצייר" אותה סצנה שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנות האור הפנימי, אור הלב. אבל גם במישור הישיר והמיידי האור הוא ללא ספק הנושא; "רשומון" הוא בין השאר, הסרט הראשון בקולנוע שבו כוונה מצלמה אל השמש. המרקם המנומר, המרצד והמתעתע של סצנות היער, מטשטש את האוריינטאציה ומממש את אובדן הדרך של הדמויות.

קלוד מונה, ארמון וסטמינסטר, 1870. למטה – פריימים מסצנות היער ברשומון

ואצלאב ניז'ינסקי כפאון (המלא תשוקה) ב"אחר הצהריים של פאון" – L'après-midi d'un faune, 1912, הבלט הרוסי של דיאגילב, למוסיקה אימפרסיוניסטית של דביוסי. התלבושת היא הפשטה של חברבורות האור והצל. והשוו לדמות השודד.

*

מופשט גיאומטרי, קונסטרוקטיביזם

חצר המשפט היא מחווה למופשט הגיאומטרי ולקונסטרוקטיביזם, ניקיון ומשטחים גיאומטריים, קווים מקבילים (כמו הגירסאות), גבולות ברורים.

פול קליי, בית על מים, 1930

קזימיר מאלביץ' – ריבוע שחור

למטה: השודד, הבעל (כלומר המדיום שדרכה הוא דובר), והאישה בחצר המשפט:

*

אקספרסיוניזם, ואן גוך

השער החרב של סיפור המסגרת מצולם כל הזמן על רקע ומבעד לגשם הניתך בקווקווים ישרים ואלכסוניים, בהתפוצצויות של מים כשהוא מגיע לקרקע, בפיתולים של זרמי מרזבים ומים נבחשים ברוח. השער נדבר עם הציור האקספרסיוניסטי. ואם להיות אפילו יותר מדויקים – הגשם של "רשומון" גודש ומחיה את האוויר כמו משיכות המכחול של ואן גוך, צייר שהוא כאמור, משורש נשמתו של קורסאווה.

ואן גוך, ליל כוכבים, 1889. אצל ואן גוך התנועה היא בציור. התנועה בסרט כמעט נמחקת כשהיא קופאת. ובכל זאת ניסיתי להביא כמה ממרקמי הגשם.

גשם בכותרות הסרט

מרקמים של גשם ושל בוץ

גשם מן המרזבים

לכל אחד מן האתרים שבהם מתרחש הסרט יש איכות מובהקת, אינטנסיבית, סמלית, של נופים בשירה או בחלום. כל אחד מהם מתייחס למקור אמנותי נבדל ומגלם צבע נפשי אחר: היער מייצג את החושים, חצר המשפט את היכולת השכלית, האנליטית, והשער החרב הוא הרגש הבוכה. האקלקטיות של ההשראות והתלת-מימד הזה של הנפש, הם שמקנים לסרט מין תוקף אגדתי על-זמני.

*

עוד רשימות על אמנות פלסטית במדיומים אחרים:

בספרות, למשל: חבל טבור מזהב – על חלום המלך הצעיר של אוסקר ויילד

במחול, על אוהבים אש של יסמין גודר

עוד רשימות על קולנוע

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

קורסאווה חולם על ון גוך

ועוד

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 714 שכבר עוקבים אחריו