Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'וטו’

עצים הם בין השאר הדבר האהוב עלי בעולם (למעט כמה אנשים). הנה כמה תמונות להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם - רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar,Tree Pose 2011, התמונה נלקחה מכאן

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - פה.

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

איש יונק מעץ, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, בתצלום הזה שלקוח מפה יש מידה של פיוט והייקו

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של פיוט).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על המטמורפוזה של הנאהבים האומללים שהתאחדו בתוך עץ, כתבתי פה.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט, מן הפוסט הזה.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  1998, מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם. כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

וקול קורא לאמנים ועצים (האיור של בתיה קולטון):

trees

*
ועוד כמה לינקים מהחורשה של עיר האושר (בנוסף לאלה שמופיעים בכיתובים של התמונות).

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון). על החורש הפלאי והנפשי של מרי דה מורגן אפשר לכתוב ספר שלם.

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הלינק לפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…" כך נפתח הסיפור)

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם.

ובהמשך לכך (ובלי קשר) – שתי עובדות:

ההתנכלות הממשלתית וההסתה נגד הפליטים ומבקשי המקלט הגיעה לשיאים חדשים השנה.

"האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה.

תמר ורטה זהבי, אישה שאני מכירה (ממש קצת) ומוקירה מאד וליאת סיגל, שמו לב לצליל המכוער שנשמע כששתי העובדות האלה מתנגשות. הן כתבו מכתב לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות. "שגיאתיות" גמורה. אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. חשבתי על מלאך המוות כפי שהוא מתואר בתלמוד: כולו עיניים בצבע "זרקא", גוון שבין כחול לתכול לסגול "כעין החשמל". הכי טווסי שאפשר. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, לחצו להגדלה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.

ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.

*

כשאישה גרה לבד, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול*, כי זה מה שמשווה למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש לא סובלת בית של אישה כשברור שהיא התרוצצה בו בארשת ידענית, וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושהשער שלו תמיד נעול היטב.

מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)

* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.

*

את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture  מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.

מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)

ג'וטו די בונדונה

"נטוש" על פי ג'וטו

*

ואיך אפשר בלי ההילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת?

בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.

מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק

*

ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.

כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.

קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)

בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, תקריב. כמה עוצמה רגשית יש בפרט הזה.

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

     Insert into post


קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט (רק אני רואה פה גרפיטי של בריון?)

*

הכי קשור

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

עוד על צילום

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך

*

עוד על ארכיטקטורה ונפש

לפוצץ את בית הספר?

אה, אה, אה, אה!

*

Read Full Post »

זהו החלק הרביעי של "זרעי האהבה" מאת מרי דה מורגן, סיפור מוקדם שהוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.
מומלץ לקרוא קודם את החלקים הקודמים.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

*

קצת אחרי שנולד הנסיך התינוק חלה המלך הזקן ומת, והגיע הזמן להכתיר את בלנשליס ובעלה. ושוב הוארה כל הארץ והפעם לכבוד ההכתרה. בלנשליס ובעלה ישבו על כסאות מלכות מוזהבים, כתרים הונחו על ראשיהם ולמרגלותיהם שכב התינוק בעריסת זהב.

המלכה בלנשליס הולבשה באטלס צחור ובזהב וכמה מן השושנים היקרות שלה הוצמדו לשמלתה. היא חייכה ובכתה מרוב אושר בזמן שההמונים הריעו וצעקו. כשזאיר ראתה אותה יושבת על הכס המוזהב לא היה גבול לשנאתה ולקנאתה. היא בכתה מרוב זעם כשראתה שבלנשליס עולה עליה בכל מובן, אף שגם לה היו בגד אטלס מפואר ותכשיטים בשיער.

בלילה נערך בארמון נשף גדול, אבל זאיר לא רצתה לרקוד ורק עמדה בפינה ועקבה אחרי בלנשליס כששפתיה רועדות מחימה. ופתאום התחלחלה מרעיון שעלה במוחה ופרצה החוצה אל הגן החשוך כשהיא לופתת את נר השעווה הקטן שקבלה מסבתה לפני זמן כה רב. הלילה היה אפל וקר, לא היו ירח או כוכבים בשמיים. רוח צווחנית שרקה וזאיר הצטמררה ורעדה בשמלת האטלס הצהובה שלה. גשם החל לרדת אבל היא הפשילה את שולי השמלה ותמרנה בין השלוליות בנעליה הדקות והנוצצות עד שהגיעה למקום שבו עמד עץ השושן של בלנשליס.

כאן עצרה ונטעה את הנר שלה היטב באדמה והדליקה אותו. הרוח נשבה והגשם ירד אבל הנר הקטן בער ללא הפרעה. ופתאום נשמעה מעין שריקה דומה ללחישת נחש וכבר צצה מולה דמותה המתועבת של ישישה נוראה לבושה שחורים. על ראשה היה כתר מלופף מנחשים חיים שטלטלו את ראשיהם וירקו ארס לכל העברים. אצבעותיה שהזכירו טפרים של חיה יותר מאשר מאשר יד אנושית, נלפתו אל מטה שסביבו התפתל נחש עם שבעה ראשים: הראשון של צפע, השני של קוף, השלישי של קרפדה, הרביעי של פרס, החמישי של טיגריס, והשישי והשביעי של גבר ואישה; וכל הראשים לחשו ופטפטו וירקו וצווחו בחימה. לרגלי הישישה שרצו צפרדעים וקרפדות וזוחלים מכל הסוגים, אבל נוראים מכל היו פניה, כה מצולקים ומכורכמים מעברה וזעם, שדמו לפני שד יותר מלפני אישה.

"מה רצונך ממני?" ליחששה בקול שגרם לזאיר לרעוד. "דַּברי, מה משאלתך?"

וזאיר הצביעה על עץ השושן ואמרה "אמרי לי איך להרוג את העץ הזה."

המכשפה צחקקה, שלפה מחזהּ צפעוני קטן והושיטה אותו לזאיר שרעדה אפילו יותר, ובכל זאת לקחה את השרץ הרירי והקר כמו אבן.

"קחי אותו," קרקרה המכשפה, "וחיפרי עד שתגיעי לשורשי השושן. הניחי אותו ביניהם והוא ייכרך עליהם ויהדק את אחיזתו עד שהעץ ימות."

"מי את ומה שמך?" נאנקה זאיר.

"אני קנאה," ענתה המכשפה; ושוב נשמעה שריקה ארוכה ונמוכה, הישישה נעלמה, וזאיר נותרה לבדה עם הצפעוני הקר והחלקלק שאחזה בידה. היא מיהרה אל הארמון ובחנה אותו באור כשאיש לא ראה. צבעו הירוק זוהֵר התנצנץ בזמן שזז. עיני השָּׁני שלו בערו ומפיו השתרבבה לשון מזלגית ארוכה. הוא שרק בארסיות אבל לא ניסה לפגוע בזאיר, והיא נישקה וליטפה אותו וטמנה אותו בחזהּ וחזרה לרקוד בנשף.

ג'וטו די בונדונה, יום הדין (פרט). גיהנום של שדים ושרצים (לחצו להגדלה)

למחרת בבוקר, כהרגלה, ירדה המלכה בלנשליס אל עץ השושן שלה ותינוקה בזרועותיה. זאיר ארבה מאחורי העץ וצפתה בה כמו תמיד.

"אה, עץ מתוק שלי, כל יום אתה יפה יותר ואני מאושרת יותר," אמרה המלכה בלנשליס, והיא כרכה את זרועותיה הלבנות סביב גזע העץ והניחה עליו את לחיה ולטפה אותו כמו תמיד.

"עץ המחמד שלך נראה טוב, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר והגיחה מהמקום בו עמדה.

"האומנם זו את, הדודנית זאיר?" אמרה בלנשליס וניתקה מהעץ.

"הביטי, גם לי יש יצור מחמד עכשיו," אמרה זאיר בזמן ששלפה את הנחש הקר והארוך מחזה והניחה לו להיכרך על זרועותיה ועל צווארה.

"איזה יצור מחריד יש לך שם, הדודנית זאיר?" קראה בלנשליס, כשהיא רועדת ומסתירה את עיניה מפני הנחש.

"לך יש עץ טיפוחים, למה שלי לא יהיה משהו משלי?" אמרה זאיר ונשקה את ראשו הירוק והמנצנץ של הנחש.

"אבל הרי לא ייתכן שתהפכי את היצור האיום הזה לחיית מחמד?" אמרה בלנשליס. "זאיר דודניתי היקרה, השליכי אותו, ואני אתן לך חיית מחמד יפהפייה – יונה, או צבי, או עץ שושן."

"לא אחליף את הנחש שלי בשום דבר על פני האדמה," אמרה זאיר ועיניה ברקו כמעט כמו עיני הנחש. היא פנתה ללכת בעודה מתרפקת עליו, והמלכה בלנשליס נרעדה והתעצבה אל לבה, אף שלא ידעה למה.

זאיר המתינה כל היום, וכשירד הלילה לקחה אֵת וירדה לגן לחפור בין שורשי השושן. איש לא ראה אותה והיא חפרה וחפרה בחשיכה עד שהגיעה אל השורשים הארוכים והעמוקים ביותר, הרחק בתוך בטן האדמה. אז נעמדה על שפת הבור ושלפה את הנחש מחזהּ ונשקה לו.

"נחש יפה," אמרה ברוך, "הדק את עצמך סביב שורשי העץ וחנוק אותו במהירות הגדולה ביותר שתוכל, כך שימות והדודנית בלנשליס לא תמצא נחמה."

והיא לקחה את הנחש בידה הקטנה והלבנה והניחה אותו בין שורשי העץ. לרגע שכב ללא נוע, ואז החל להתפתל באיטיות ולהיכרך סביבם טבעות-טבעות.

זאיר צחקה בזמן שצפתה בו. "היה שלום, נחש מתוק," אמרה; "עשה את עבודתך נאמנה." ואחר כך מילאה את הבור בעפר והחליקה עליו שאיש לא יידע.

*

וכמה הערות

טוטם, צמח
בדתות האנימיסטיות יש לכל אדם חיית טוטם המסמלת משמעות פנימית עמוקה ורבת עוצמה. אצל זאיר זה הצפעוני הירוק ואצל בלנשליס זה עץ השושן שזאיר מכנה אותו בלעג – your pet, כלומר חיית המחמד/בן הטיפוחים שלך. בסיפורים אחרים של דה מורגן זה יכול להיות גם חפץ (למשל המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) או אפילו חלק גוף (שערה של המלכה מעץ השיער).
ובחזרה לזרעי האהבה: על הנחש אין צורך להכביר מילים; הוא מגלם מעין תרכיז של קנאתה הרצחנית של זאיר. העץ מייצג את בלנשליס ואת אהבתה הפורחת (כמו שהפרגים סמלו את תמצית הנסיכה מברבורי הבר), וגם את הצד הפחות מלבב של אישיותה: אישה-צמח במובן הקליני כמעט, פסיבית וחסרת הכרה ובחירה.

צרפת, המאה ה14

*

מריה, חוה
ל"זרעי האהבה" הזה יש גם תיבת תהודה נוצרית; בלנשליס פירושו שושן צחור או בשמו העממי, חבצלת, שמסמלת טוהר ונחשבת לפיכך לפרח של הבתולה הקדושה. היונה שמסמלת את רוח הקודש מככבת בסצנת הנר שלה. ובשורה התחתונה – בלנשליס היא בת דמותה של מריה.
וזאיר לעומת זאת, עם הנחש הממית את עץ האהבה והחיים – היא גלגול של חווה, אם כל חטא.

בתמונות למטה – חבצלות בבשורה למריה:

הבשורה למריה, סימונה מרטיני, המאה ה 14 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור יפהפה במיוחד)

הבשורה למריה, הורציו ג'נטילסקי, 1563-1639 (לחצו פעמיים להגדלה)

הבשורה למריה, בוטיצ'לי, (לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, ויטורה קרפצ'ו (והנה גם יונים. לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, קריבלי, 1486 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור קסום במיוחד עם חבצלת ויונה)

.

אהבה וקנאה הן דמויות אלגוריות ממחזות מוסר מימי-הביניים. דה מורגן ניזונה מהתשתית הזאת וגם חותרת תחתיה.
ההשוואה בין הבתולה הקדושה לבלנשליס מבליטה את המוזרות והנרקיסיסטיות של האחרונה, שמוחקת את הגבר שמולה.
הסצנה של זאיר עם הנחש נפלאה במיוחד; דה מורגן לא שופטת את זאיר שנוהגת בנחש שלה ברוך חלומי ובאהבה, ממש כמו שבלנשליס נוהגת בעץ שלה.

והסימטריה שזאיר מנסחת בישירות כזאת – לכל אחת מאיתנו יש בן טיפוחים משלה – מהפנטת ומעוררת מחשבה.

*

ולבסוף – האהבה כנער חתיך, הקנאה כזקנה מכוערת. אם זה לא מציף את הבעייתיות המגדרית, אז מה כן?

*

עוד באותם עניינים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

מה זאת אהבה? על נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה מאת מרי דה מורגן

רשימת הפייטות

פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה (נחשים ונשים)

*

ובשולי הדברים: נותר עוד חלק אחד אחרון ואני לא בטוחה שאשלים את התרגום. אם לא – אני מבטיחה להוסיף פה עדכון, של מה היה בסוף ואיזה אור (וחושך) זה שופך על הסיפור.

*

  Your Majesty and honorable guests, I'll now tell you end of story, it is sad ending, with sacrifice

כמו שאומרת המספרת בעיבוד המקסים הזה לאוהל הדוד תום. ובקיצור חזרתי לקיים את ההבטחה. ובכן:

הנחש אמנם ממית את העץ. וככל שהעץ נובל קטנה אהבתו של המלך לבלנשליס. הוא יוצא עם זאיר לציד ורוקד איתה בלילות. בלנשליס יוצאת לחפש את אהבה. וכפי שהזהיר אותה מראש – הוא אינו נמצא במקומות הצפויים – הוא לא צועד בתהלוכת חתונה מפוארת או מצחקק בחברת זוג נאהבים. לבסוף מגיעה בלנשליס לערבה צחיחה ושוממה, כמה בקתות רעועות וכנסייה על שפת ים פראי (כמו בחלום). היא מצטרפת ללוויה של בעל מתעלל. ודווקא שם, לצד האלמנה, היא מזהה את אהבה לבוש כאחד האבלים. הוא מספר לה מה קרה לעץ. יש רק תרופה אחת כמסתבר, שיכולה להשיב אותו לחיים: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי העץ. דמה יזרום אל הנחש שבין שורשיו. הנחש יצטמק וימות והעץ יפרח מחדש. כשבלנשליס חוזרת היא מגלה שהיא נחשבת למתה וכל הארץ מקושטת לקראת חתונת המלך עם זאיר. היא מבררת בזהירות מה שלום בנה הקטן; המלך אוהב אותו אהבת נפש, אומרים שזאיר מקנאה, לו היתה מעזה היתה שולחת אותו למרחקים. בלנשליס שוטחת את סיפורה במכתב, וכשמגיע הלילה היא מתגנבת לארמון. ראשית היא ניגשת למיטתה של זאיר:

"הה, דודנית זאיר האכזרית," אמרה, "מעולם לא פגעתי בך. למה שנאת אותי כל כך? אבל את לעולם לא תהיי מלכה במקומי, אף שאת חולמת על כך עכשיו."

ואז היא ניגשת למיטתו של בנה הקטן ונושקת לו ומתרפקת עליו מבלי שיתעורר.

"אה, בן קטן," אמרה, "אם לא הייתי חוזרת הלילה, הייתה לך מחר אם חורגת אכזרית. אבל עכשיו לא תהיה לך אם חורגת לעולם ואביך תמיד יאהב אותך."

לבסוף היא ניגשת למיטתו של בעלה ומניחה את מכתבה ליד ראשו.

"אבוי! בעל יקר," אמרה, "הלילה אני מביטה בך ואתה אינך רואה אותי, ואילו מחר בבוקר אתה זה שתביט בי ואני לא אוכל לראותך."

היא נשקה לו ברוך שלוש פעמים ונפרדה ממנו לשלום ויצאה מן הארמון אל הגן שבו צמח העץ היקר שלה. כמה מעט נותר ממנו מלבד גדם שחור חשוף. המלכה בלנשליס השתרעה על האדמה וכרכה את זרועותיה סביבו ותלשה חוח ארוך וחלק מענף יבש ונעצה אותו בלבה, וברגע שטיפות הדם חלחלו אל שורשי העץ הצטמק הנחש בין השורשים ומת, והעץ התלבלב כולו.

ולמחרת, כשהמלך מתעורר הוא קובר את בלנשליס מתחת לעץ השושן ולא חדל להתאבל עליה. זאיר מולבשת בבגדיה הישנים ומגורשת לקבץ נדבות למחייתה. כשפרחי השושן החדשים נפתחים מתברר שהם כבר לא לבנים. הם נצבעו בדם לבה של בלנשליס.

*

והערות אחרונות

דה מורגן לא קונה את אידאל האהבה הטוטלית, את הכישוף המתוק (עד לזרא) הגדוש שושנים ולבבות וכנפי יונים שגורמים לך להשלים עם כל התעללות עד מוות. אהבה לא נמצא בחתונה אלא בבית הקברות! וגם היא עצמה נקברת מתחת לעץ אהבתה, אחרי שנדקרה באחד מחוחיו. האהבה הרומנטית על פי דה מורגן היא זמר שלוש התשובות של אלתרמן, והיא לא ממליצה על הנתיב הזה:

.

.

וגם הגאווה אינה הפתרון. רדיפת הכבוד והכוח של זאיר מתגלה כאובססיה עקרה. דה מורגן נדה בראשה אבל חסה עליה; האחים גרים כבר היו מגלגלים את זאיר בחבית מסומרת או מכריחים אותה לרקוד בסנדלים מלובנים (או אפילו לתוך שיח קוצים, יש מעשיות כאלה!). דה מורגן לא שמחה לאידה, היא רק מנשלת אותה מכל כוח ושולחת אותה לקבץ את לחמה.

הסיום עם השושנים הלבנות שהפכו לאדומות הוא סיום של מיתוס או של בלדה (ובאמת יש ברבות מהמעשיות של דה מורגן עוצמה טרגית של מיתוס) ובכלל – איך כתב פנחס שדה בפתיחת ספרו מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו? "סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון נפש."

לא, לא רק. כשזה מגיע לילד הקטן מתפוגגים הזעם והאמביוולנטיות של מרי דה מורגן. כי ככה זה אצלה; ילדים מעוררים בה רוך וחמלה ונחישות להגן עליהם. בכל זאת יש קצת אור בקצה "זרעי האהבה".

*

Read Full Post »

1. אלכס ליבק

אלכס ליבק, ירושלים (לחצו להגדלה)

את התצלום הנושן הזה של אלכס ליבק גזרתי פעם מעיתון. הרגע שבו שתי נזירות מפתות ילד חרדי קטן, כמו בקע מתודעתם הקודחת של אנשי "יד לאחים". בסוכריות המהפנטות מהדהדים בית המכשפה של הנזל וגרטל ומסורות פדופיליות (בילדותי חזרו והזהירו את הילדים לא לקבל סוכריות מידי זרים) ודתיות (ראו למשל הטיציאן בהמשך הפוסט). המתיקות מתעצמת בגלל החשאיות, הפיתוי מתרחש ללא קול; עוברי האורח – הנער במעלה המדרגות והאישה בלבן – מפנים את גבם ואינם מודעים למתרחש. הארכיטקטורה היא מעין תפאורה המשרתת את המסלול הפיתוי, מסלול שקצהו מאונקל מעט כמו אצבע שמתעקלת בהזמנה. מסלול שתחילתו ירידה (נפילה) במורד המדרגות וסופו אובדן. הנזירה הימנית כבר חבויה למחצה מאחורי העמוד ולשם ייעלם בסופו של דבר, גם הילד המוקסם.

טיציאן (1570) "נפילתו של אדם". וריאציה על פיתוי ואובדן. כוריאוגרפיה של פיתול ונפילה. תפוח במקום סוכריה, והנחש כמו הנזירה בתצלום של אלכס ליבק - חבוי למחצה (לחצו להגדלה).

 .

2. ג'וטו

ובאופן טבעי (?) נזכרתי בג'וטו. בציור המתאר את יהודה איש קריות מקבל את שלושים שקלי הכסף  כדי לבגוד בישו.

ג'וטו (1267-1337) יהודה איש קריות מקבל תשלום מן הכוהנים כדי לבגוד בישו (לחצו להגדלה)

התנועה בציור של ג'וטו מצטברת ומתעצמת: הכהן הראשון מימין רק מביט ביהודה מרחוק וידיו חבויות בגלימתו. השני לא מביט, רק מצביע לאחור לעבר הבוגד. השלישי גם מביט וגם נוגע בו, והשטן האחרון בשורה, כבר לופת את כתפו של יהודה כדי לשאתו לגיהנום.

מורי ורבי יוסף הירש הרבה לדבר על הולכת העין של הצופה בתמונה. "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום," הוא היה אומר, "והיא במסלול שלי חצי קוף חצי ציפור." כפות הידיים הן חלוקי הנחל שעליהם מדלג הצופה בזמן שהוא חוצה את הציור.

ג'וטו, הקצב נוצר דרך כפות הידיים (פרט).

יש משהו מתמטי בקומפוזיציה, סוג של סדרה הנדסית. ג'וטו אינו "מצלם" רגע מסוים אלא דוחס לשורה אחת את שלושת חלקי הסיפור: המזימה, הביצוע, ועונשו של הבוגד. הציור הוא מעין דיאגרמה של החטא ועונשו, הגירסא הדתית של עקומת רווח והפסד במוסף כלכלי. פשיטת רגל מוסרית שסופה גיהנום.

הפרופיל של יהודה איש קריות והשטן כל כך דומים שנוצרת מעין זהות-אחדות ואפילו היררכיה חדשה, שבה יהודה איש קריות הוא השטן, והשטן הוא מעין צל שלו (פרט)

וכמו תמיד אצל ג'וטו – הגיאומטריה יותר מורכבת ממה שנקלט במבט ראשון. מתחת לתנע של החטא, יש גם שכבות נוספות, חלוקות שונות של התמונה:

למשל: שתי הקשתות הסימטריות והמנוגדות שיוצרות גלימתו האדומה של הכוהן וגלימתו של יהודה איש קריות, כמו קורעות את הציור לשניים, ומדגישות את האופן שבו השטן קורע את יהודה מהעולם הזה אל הגיהנום.

ג'וטו, קשתות, קריעות וסימטריות הפוכות.

ולעומתן, הקשתות ההפוכות של המבנה המוזר מימין מאחורי שני הכוהנים, יוצרות מעין סימטריה אלכסונית.
גוני המבנה קרובים לצבעיו של יהודה, והמבנה כולו הוא מעין משקולת חזותית ענקית כנגד שקיק הכסף שהוא אוחז בידו.
הפתח האפל הנפער מאחורי הכוהן הסגול הוא מעין הפשטה של שחור השטן הניצב מאחורי יהודה איש קריות.
הקומפוזיציה אצל ג'וטו, כמו מצלול בשירה, יוצרת זיקה בין דברים שאינם שייכים לכאורה. כלומר, מקבילה בין הכוהן שתכנן את כל העסק ליהודה איש קריות, ורומזת על פתח הגיהנום האורב לו מאחור.

*

עוד באותו עניין

כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי

על יוסף הירש (שלימד אותי לחשוב דרך העיניים)

פוסטים על צילום

פוסטים בנושא מה אומרים האיורים?

*

Read Full Post »

1. המאה הארבע עשרה

יותר מכל הציירים אני אוהבת את ג'וטו (1266-1336).
בהתחלה חשבתי שאני אוהבת אותו בגלל הצבעים. ג'יוטו – כמו ואן גוך אחריו, רק באופן אחר – חושף את העוצמה הרגשית שלהם.
אחר כך חשבתי שזה בגלל קסם התיאטרון; בגלל הסצנות המצוירות שמתרחשות על מין במה עם תפאורה ואביזרים: הדמויות ניצבות בתוך מבנים ונופים מוקטנים, מעין בתי בובות ענקיים. המלאכותיות הגלויה והצבעים הנפלאים מעכבים את התגובה הרגשית שמחלחלת לה אט-אט לתוך הנשמה.
לא תיאטרון בעצם, אלא תיאטרון מחול.
וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי, מתפעל מן "החן המדהים" של משרתו המצויר של איוב, המגרש במניפת-ענפים את הזבובים המציקים לאדונו:

"מופלאה במיוחד תנועתו" [כותב וסארי] "ביד אחת הוא מגרש את הזבובים מאדוניו המצורע והמצחין, ובשנייה הוא אוטם את אפו בשאט נפש, כדי שריח הצחנה לא יבוא בו."

החן, התנועה הקצובה האצורה במניפה, עיקום האף הקטן והקומי, שאינו מבטל את העצב רק מחיה את המעמד, מעגן אותו במציאות.
ג'וטו הוא פשוט כוראוגרף עכשווי שנולד במאה הארבע-עשרה.

אחד מציוריו הנפלאים מתאר את הקינה על ישו אחרי ההורדה מהצלב. למטה על פני האדמה מתכנסים האנשים האבלים, ולמעלה בשמיים מקוננים המלאכים. הרגש מתבטא בתנועה של כל דמות, ובאופן שבו הקומפוזיציה כולה זורמת כלפי מטה, אל ראשו של המת.  (וסליחה על הצבעים, זה מה שמצאתי באינטרנט.)

ג'וטו, הקינה על ישו (לחצו להגדלה)

אחד הדברים המסתוריים בתמונה הוא ההבדל המנטלי בין האנשים למלאכים. האנשים מבטאים את יגונם במחוות אציליות רבות חן, בעוד שהמלאכים מאבדים את העשתונות. הם תולשים את שערם וגועים בבכי ומשתוללים כמו ילדים קטנים. האם המלאכים פשוט מבינים יותר את גודל האבידה, או שאולי יש כאן טיפת אירוניה עצמית, ארס-פואטית, על דמותם של המלאכים כתינוקות שמנמנים? או גם וגם. ג'וטו שהיה בן גילו וידידו הקרוב של דנטה אליגיירי כפי שואסארי חוזר ומזכיר, נודע בין השאר בשנינותו ובחשיבתו העצמאית.

 

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

2. כאן ועכשיו

בגלל העניין האמנותי שלי בקשר בין רגש לתנועה, התחלתי לפני כמה שנים לגזור צילומי הלוויות מעתונים. לא באופן שיטתי או מתוך כוונה מסוימת. הצילומים פשוט הזכירו לי את הפייטות של ג'וטו ושל אחרים. האופן שבו אנשים נאחזים זה בזה, פוכרים ידיים, מוחים דמעה. כמה מעט השתנה מאז ימי הביניים. הסיבות לעצב, המחוות המבטאות אותו.

.

3. 1948, 2008

כל אחד תופש איבר אחר.
אחד שם על האוזן חזק חזק
אחד על הפה
אחרים שמים על המצח
עוזי שם על הגרון
כמעט חונק את עצמו

נתיבה בן-יהודה (מתארת את האבל, הכאב)
מתוך מתוך 1948: בין הספירות הוצאת כתר 1981

*
בין הספירות מאת נעמי יואלי בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר – היא הצגה חדשה, יצירה בימתית רב תחומית על פי ספרה של בן-יהודה. "זה סיפור מסויים מאד של אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948" כותבת בן-יהודה. ההצגה עוסקת בהלם הקרב שחוותה כמפקדת צעירה במלחמת השחרור, במתח בין האימה המערערת לבין האידאולוגיה המחברת של הטקסים הלאומיים: המסכת החגיגית, מדורת השבט (שאותה ישחזר האמן הדס עפרת על הבמה) ושירה בציבור (בהשתתפות הקהל).

יואלי – שהיא למען הגילוי הנאות חברתי היקרה – היא גם יוצרת מוערכת, ומומחית לעניני "מסכת" לאחר שכתבה עליה דוקטורט. עבודותיה הקודמות התאפיינו גם הן במתח בין ההסטורי לפרטי ובין התיעודי לנסיוני. לפי הבְּדל-חזרה שראיתי – יהיה מרגש ומצחיק ומעורר מחשבה.

בכורה חגיגית בשבת כ"ט בנובמבר – הצגות ראשונות ביום ה'- 27 בנובמבר, ב- 21:00; יום ו' 28 בנובמבר, ב- 13:00 וב- 20:30 בתיאטרון תמונע.

*

עוד באותם עניינים:

מתוך "בין הספירות" (הספר וההצגה): מכתב לאבא

עוד על ג'וטו -אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי  (על פי טקסטים של אידה פינק)

***

ותוספת מאוחרת: הנה תצלום השנה של 2011: אשה מחזיקה קרוב משפחה פצוע במהלך ההפגנות נגד נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח בצנעא. צילם סמואל ארנדה מספרד, לניו יורק טיימס, ב-15 באוקטובר 2011.

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 697 שכבר עוקבים אחריו