Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בובה מתנפחת’

חלק שני של "פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה".

"בובה מתנפחת" (זה היה שמו של הסרט היפני) היה שונה מכל האפשרויות שדמיינתי. זה היה סרט בסגנון המשל הקיומי הפיוטי מזן "הנסיך הקטן", ואפילו יותר ממנו "יונתן משהו" ספר שעשה עלי רושם עז בילדותי: יונתן נפל מהירח. לא היה לו מושג על הדברים הכי מובנים מאליהם. הוא לא ידע למשל מה זאת משפחה. לא היה לו אפילו שם משפחה (לכן קראו לו "יונתן משהו"). אני זוכרת שהוא צייר לעצמו אבא ואמא וסבא וסבתא על החול שעל שפת הים. בסוף הוא התאהב בנערת קרקס מהלכת על חבל (עכשיו שאני כותבת, זה נשמע לי בדיוק התסריט של "מלאכים בשמי ברלין", אבל זה יחכה לפעם אחרת).

מתוך "בובה מתנפחת". רוב הסרט היא מסתובבת בתלבושת הבובתית של המשרתת הצרפתייה, עם חצאית קצת מתנפחת, מטריה סגורה ותיק קטן אדום

אזהרת ספוילרים בפסקה הבאה
העלילה של "בובה מתנפחת" פשוטה ודרמטית כאחד. הבובה אמנם קמה לחיים, היא זוכה בלב וביכולת לנוע ולדבר, אבל נותרת יישות פיוטית מתנפחת עם צל שקוף למחצה. היא מוצאת עבודה בחנות וידאו, מתאהבת בבחור שעובד איתה, נסחטת מינית על ידי הבוס שלה, מבקרת בבית החרושת שבו נוצרה ומשוחחת עם בוראה ("האם כל מה שראית היה עצוב? האם היה גם יופי?" הוא שואל). כשהיא חוזרת הביתה היא מגלה שהוחלפה בבובה חדשה. לבסוף היא מתעלסת עם אהובה ומגשימה את הפנטזיה שלו, לרוקן אותה מאוויר ולנשוף לתוכה. אחרי שהוא נרדם היא מחליטה לרוקן גם אותו מאוויר ולמלא אותו בנשיפתה. היא נועצת סכין בבטנו אבל לא מצליחה להחיות אותו מחדש. היא צוררת אותו בשקית זבל ונשכבת לידו. מן החלון משקיפה עליהם מחליפתה שקמה זה עתה לתחייה.

"בובה מתנפחת" לא היה טוב ו/או מהנה. הקימה לתחייה קרתה בחטף בקטע שלפני הכותרות. ההמשך, כמקובל בז'אנר המשל הפיוטי, היה איטי להחריד וניטרל את הפוטנציאל הקומי-טראשי של החומרים. שלא לדבר על המשפטים הסימבוליים: "אעשה כל מה שתרצה," – אומרת הבובה החיה לאהובה – "הלא לשם כך נוצרתי." וכשהיא עומדת עם יוצרהּ מול ערימה של בובות משומשות-מתות הוא אומר: "לפי פניהן אפשר לזהות את אלה שזכו לאהבה, ומה זה אם לא סימן שיש להן לב. במותן הן הופכות לזבל, כמו בני האדם, ההבדל היחיד הוא שאנשים הם זבל מתכלה" (בחיי, ובסוף העלילה, היא אמנם מכניסה את גופת אהובה לשקית של זבל מתכלה!). והתובנה החוזרת לכל אורך הסרט: "כולנו תחליפים ריקים למשהו" …

ובכל זאת היה בו משהו, בסרט הגרוע הזה, בשילוב בין מקוריות לבוסריות, בין מיניות לנאיביות, בכובד הראש המצמית כמו בגיל ההתבגרות (הוי הכובד הזה שהייתי בטוחה שנשר וחלף עד שמישהו שפגשתי לאחרונה נגע בכפתור הנכון והוא צף והציף בשלמותו כאילו חיכה להזדמנות. מסתבר שהנפש לא מאבדת כלום, היא רק מורידה למחסנים).

ובסופו של דבר התעניינתי יותר בבעליה של הבובה: מלצר מחוק בגיל העמידה שלא משתמש בה רק למין, אלא חי איתה חיים מלאים: אופה לה עוגה, מושיב אותה מולו בארוחה, לוקח אותה לטיול בכיסא גלגלים (ותוקע לה פחית משקה ביד), מתחבק איתה על ספסל וכן הלאה. כמו שמירי כתבה בתגובה לפוסט הקודם: "כן! גם אני ראיתי איזה קריפי שכזה בערוץ שמונה … אני זוכרת בבירור איך הוא רחץ את אחת מהן באמבטיה והלביש אותה והכין אותה למפגש איתו. טקס שלם. הייתי מבועתת ומוקסמת ממנו. גבר שמשחק בבובות ברצינות גמורה, כמו איזו השלכה מטורפת של משחקי ילדות".

זה הזכיר לי סרט אחר שראיתי בערוץ שמונה (ערוץ לגמרי הזוי, בייחוד כשצופים כמוני, רק בחלקי סרטים אקראיים) על נשים בריטיות ש"מאמצות" בובות תינוק. הסרט עקב אחרי כמה מהנשים; אחת מהן פרפקציוניסטית שיש לה כבר כמה "תינוקות" והיא טסה עם אמא שלה לארצות הברית לקבל "תינוק" חדש. השתיים סוחבות איתן ארסנל שלם של בגדי תינוק ואביזרים, ואחרי שלושה ימים של התרגשות ו"בונדינג" במלון, האם הטרייה מגלה פגם זעיר בראשו של התינוק ומחזירה אותו ליצרן בכעס ובאכזבה ובשברון לב.
ולעומתה – סבתא חביבה (באמת חביבה) שגידלה את נכדה כשבִּתה חלתה, ועכשיו כשבִּתה הבריאה ולקחה את בנה ונסעה לגור במרחקים, היא מרגישה ריקנות בלתי נסבלת ומחליטה לאמץ לה תחליף. היא מקווה שהטיפול היומיומי בבובה ימלא קצת את החור שפערו הגעגועים.

למעלה: פרסומת לבובת תינוק. היפריאליזם מטריד

זה מאד הפתיע אותי וגם הכאיב לי בדרך משונה, הנחת היסוד המטריאליסטית, כאילו די בפעולות, במכניקה של ההלבשה, רחצה, טיול, ערסול – כדי לעורר את הרגש, לא חשוב מי או מה נמצא בצד השני. בשלב מסוים הסבתא הנחמדה אומרת: "כשאת מטיילת עם עגלת תינוק, אנשים תמיד מחייכים אלייך ופותחים בשיחה, את פחות בודדה." עד עכשיו לא ברור אם זאת אמת שנפלטה, או ניסיון לתת הצדקה יותר קלילה וארצית לאימוץ הבובה.

כל הנשים בסרט נשואות. אף אחת מהן לא ממש משוגעת. כלומר כולן מבדילות בין מציאות לדמיון, הן יודעות שמדובר בבובה ומודעות לחור הפיסיולוגי-פסיכולוגי שהיא ממלאת. הבעלים משתדלים להכיל ולתמוך ומצטמררים בשקט, מביטים הצדה באי-נוחות. לאחת הנשים יש המון תינוקות, משפחתון דומם שהזכיר לי את הסלון ההוא הזרוע בבובות מתנפחות). האם זה נראה להם יותר "נורמלי" להחזיק בובות מין? כי הביזאריות היא אותה ביזאריות, מעין תקיעוּת ב"כאילו" של הילדות. וזו גם אותה בדידות: זו לא הבדידות ה"חיצונית" שמעיקה עלי; ריק יכול להתמלא. והתחליף סותם ומקבע אותו. אחותי היתה משחקת שעות עם "הוא" בילדותה, ככה היא היתה קוראת לשותף הנעלם שלה. אבל במשחקי ילדות יש קפיצת דמיון שנעדרת ממשחקי הבוגרים ומוחלפת במין מכניות עבה ועצלנית וממכרת. זה די מפחיד, ככה פחדתי בילדות כש"פינוקיו" התמכר לחיי שעשועים והפך לחמור.

 

ועוד שתי הערות:
* באמת אני לא יודעת למה קיטלגתי את זה תחת מיצג. ובעצם כן, זה איכשהו יותר נסבל אם חושבים על זה ככה.
* בינתיים התברר לי שבמאי הסרט קורה אדה יצר עוד כמה וכמה סרטים, ביניהם "החיים שאחרי" רב הקסם, ו"איש אינו יודע" (שלא ראיתי). אני כל כך שמחה שלא ידעתי את זה בזמן הצפייה. זה היה מחסל את חופש ההתבוננות. ידע זה לא רק כוח אלא גם תבניות וכבלים.

 

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 666 שכבר עוקבים אחריו