Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מה אומרים האיורים?’ Category

כשהוזמנתי להרצות בכנס המאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני עומדת לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית. זהו חלקו הראשון של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.


סבתא שלי והסביבון של מאטיס, תזוזות וחילופים קסומים

מתוך "לסביבון" מאת זלמן שניאור, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין-מוסקבה-אודסה, תרפ"ג, המאייר המשוער: יעקב אפטר.

המזנון האדום, מאטיס

האיור של אפטר מבוסס בבירור על "המזנון האדום" של מאטיס – פה ושם יש תזוזות וחילופים קסומים, גדלים, זוויות, שמאל ימין, אבל שום דבר לא נשכח: המפה האדומה, המוטיבים הצמחיים, הדמות הישובה, הכסא, החלון (שהפך ללוח שנה), סל הפרחים של הטפט (שהפך לחנוכייה), קערת הפירות והפרחים (שהפכה לסביבון).

הארון שצבע וצייר סבא גדליה

סבתא ציפורה היקרה שלי  אהבה אדום מכל הצבעים. סבי שהיה טיפוס אמנותי צבע באדום את הקיר למראשות מיטתה, וגם את ארון הבגדים שלה צבע, וצייר עליו פרחים כאילו יצא מציור של מאטיס.

שנים אחר כך, כשגדלתי, נהגתי לתת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לאנשים שפגשתי בחוץ-לארץ, ושרצו לשמור על קשר. הייתי מסבירה שזה הכי בטוח, כי אני תמיד נוסעת, חוזרת, מחליפה דירות, ואילו היא נשארת באותו מקום ויודעת איפה אני. עד שמישהו העיר לי בתום-לב, ואולי באירוניה, שהיא עלולה יום אחד למות.
זה הרס אותי. זה פשוט לא עלה על דעתי. עליה חשבתי שתמיד תישאר: אישה ששערה אסוף לפקעת על קודקודה, לבושה בחלוק פרחוני, כף ידה מוטלת על מסעד הכורסה ומאחוריה מעקה המרפסת, וקיץ תמיד עם שזיפים סגולים ענקיים, ורקע אדום כמו בציור של מאטיס, וצפירות אוטובוסים עם ריחות ים, קרם-ידיים ותרופות נגד עצירות.

כך מסתיים ספרי "אסור לשבת על צמות". גם ברקע שלו נמצא "המזנון האדום" של מאטיס עם קצת תזוזות וחילופים שבשיאם הופכת הדמות ברכות ובטבעיות לסבתי.

גוטמן-רוסו (עוד תזוזות וחילופים)

נחום גוטמן, מתוך "לובנגולו מלך זולו"

אנרי רוסו, הצוענייה הנמה

את הציור הזה, כפי שמעיד גוטמן על עצמו, הוא צייר פעמים רבות

ואם לחזור אל נושא הפוסט – חשבתי להרצות על התנועה מאמנות לאיור. ממאטיס לאפטר או מאנרי רוסו לנחום גוטמן. האיור הזה של גוטמן מ"לובנגולו מלך זולו" הוא וריאציה על ה"צוענייה הנמה" של רוסו. גם כאן יש היפוך שמאל ימין, הירח הפך לענן, הפסים זזו מהצוענייה לנמר, המנדולינה, כלומר המוסיקה של הצוענייה, התגלגלה במחברת הציור של גוטמן (שימו לב איך הזרוע והמחברת בתמונה הצבעונית יוצרים ביחד מעין מנדולינה) והחיה התקרבה עוד צעד, כמו בחלום.

בין רוסו לגוטמן יש זיקה ששווה הרצאה, אבל לא שלי. ו"זהה את מקור האיור", זה משחק נחמד, אבל לא מספק. המשכתי הלאה.

בחירה היא יצירה – רמברנדט ושמעון צבר

אם מישהו מהוצאת ספרים קורא את זה – הגיע הזמן להוציא את הספר מחדש

הצירוף הזה של אפטר-מאטיס-סבתא גרם לי לחשוב על אמנות ומשפחה, מה שהזכיר לי באופן טבעי כמעט את "בוא הביתה, טיטוס!", הסיפור שטווה שמעון צבר על רמברנדט ומשפחתו על פי רישומים של הצייר. בילדותי הוקסמתי מהספר שלא דמה לשום ספר אחר, שלא לדבר על המסתורין של השם: טיטוס הרשע מהחגים, נולד מחדש כילד קטן ונלבב, בנו של הצייר. לא מצאתי את "בוא הביתה טיטוס" בספריית המוזאון. אבל גם לו הייתי מוצאת לא הייתי מרצה עליו. בחירה היא אמנם סוג של יצירה ושמעון צבר כאן הוא לפחות רבע מאייר, אבל זה חוסר טקט להרצות על רמברנדט בכנס על איור ישראלי…

ההמשך בפוסט הבא

עוד פוסטים על אמנות פלסטית כהשראה וכמודל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
 (הדיאלוג הפורה של קורסאווה עם ואן גוך, עם האימפרסיוניזם ועם הקונסטרוקטיביזם)

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
- הס פן תעיר -
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית -
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית -
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד -
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו -
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון :-) אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »

בגלל אורכה (הארוך) של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", אני מפרסמת קודם את החלק העוסק ב"עציץ פרחים" של ביאליק, שיכול לעמוד בפני עצמו. להרצאה המלאה, על שלושת האיורים של בתיה קולטון, לחצו כאן.

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו -
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ראשית כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
ונתחיל מהמובן מאליו: "עציץ פרחים" אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
אפשר לקרוא אותו כשיר געגועים של פרח-איש לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך: שרשרת זהב
דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לעציץ יש תווי פנים מרומזים, הוא משעין את פניו על כפות ידיו.  מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב; זו אותה תנוחה שבה קולטון מציירת את דני ("אינני בוכה אף פעם") משקיף על נורית ועל הילד האחר שאיתו היא משחקת. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

זה ג'וזף קורנל עצמו, בדיוקן שכל כך מתכתב עם השיר ועם כל מה שנאמר פה שלא יכולתי בלעדיו.

ראשי הפרחים הם ספק יופי ספק מום, מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

בהמשך לטקסט של ביאליק הדימוי שקולטון יצרה ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. עלגעגועים בלתי אפשריים לטבע. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון. כלומר לנו.
האיור של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא משמש לו גם תיבת תהודה נפלאה. הוא סודק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות, לניתוק מהטבע.

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת, היא כן, כן חד משמעי.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

להרצאה המלאה – האיור הלא מתאים

*

עוד על בדידות של ילדות

על שמוליקיפוד מאת כוש (ט. כרמי ושושנה הימן)

על האיורים של שמוליקיפוד 

*

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

הוא [אהרון קליינפלד גיבור ספר הדקדוק הפנימי] כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של אהרון ילד-העציץ בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

ובלי שום קשר – למי שרוצה – אני מזכירה שבשבת אחר הצהריים אפשר לבקר בספריית גן לוינסקי במסגרת בתים מבפנים. לא רק יואב יהיה שם, אלא גם הדס ואני.

ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל

Read Full Post »

כנס על איור ספרי ילדים בישראל    

"והמאייר הזה הוא אני!" הינו השני בסדרה של כנסים, ביוזמת המחלקה להיסטוריה ותיאוריה [של בצלאל], העוסקים בנקודות המפגש בין עולמות יצירה.

הוא יתקיים ביום רביעי ה-5 במאי החל מהשעה 10:00 ועד 18:30, בבצלאל, קמפוס הר הצופים, אודיטוריום 222 קומה 8

אם אתם מתעניינים באיור – זה המקום להיות בו – לא בשביל ההרצאה שלי שממילא תפורסם כאן בבלוג - אלא בגלל הרשימה המלהיבה של המשתתפים ונושאי ההרצאות.

תוכנית הכנס (נסרקה מן ההזמנה שקיבלתי, זה לא אני צבעתי)

ובאשר לי, הוזמנתי להצטרף בזכות כמה רשימות שפרסמתי כאן בבלוג, ובראשן 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

ומה אומרים האיורים? גורילה (חלק א)

איך נראית ילדות, על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון – חלק מהרצאתי בכנס והמאייר הזה הוא אני

ואל תשכחו, להרשם לקבלת עדכונים במייל!

Read Full Post »

גירוש תל אביב 1917, צילם בנו רותנברג אברהם סוסקין

מאז שראיתי את התמונה הזאת אצל גלית חתן, היא לא יוצאת לי מהראש. לכאורה תיעודיות של תמרות עשן ופליטוּת, ובעצם פורטרט קבוצתי שבו מוצבים המגורשים בקפידה, קבוצות קבוצות, בתוך תפאורה של צרורות ורהיטים הפוכים שכמה מהם משמשים כמנהג הימים ההם כעוגן לאיזו תנוחה. למשל הילדה הקדמית ביותר שמניחה יד על רגל הכסא, והאב השעון על מעין מזוודה. ובכלל – כמעט כולם יושבים.

הנוקשות של ההעמדה הזכירה לי את chamber of death של מונק, 1985

גיגלתי תמונות של "גירוש" לשם השוואה. קיבלתי המון גירושים מהשואה. המאפיין הכי בולט הוא התנועה. בשיירות או בגושים. וגם אם לא זזים - יש חוסר מנוחה. באף גירוש לא יושבים ככה, עם הפנים אל המצלמה.

זה לא תצלום שלוכד את התיאטרליות הסמויה של המציאות כמו אלה שכאן, הוא נקי מאירוניה, או מכל תחבולה מודעת אחרת הניזונה מסתירות וניגודים. זה דומה יותר לאופן שבו יוסף הירש (מורי הדגול), היה מגדיר מניירה, כחוסר קשר בין תוכן לצורה. זה מה שקרה כאן, מין רפלקס משובש של צילום סטודיו: קומפוזיה נוקשה, סימטרית, מלאכותית. אפילו הרקע הקצת אפוקליפטי נראה כמו בד מצויר של תפאורה. והתוצאה הזויה עד מטרידה.

ואל תגידו שהפנים מגלות הכל, את העצב ואת המצוקה, כי ככה הצטלמו פעם, ברצינות ובחומרה. זה היה הרבה לפני עידן האושר והגבינה (מה שגורם לי לתהות על איך ולמה זה התחיל, המנהג המשונה הזה של לחייך למצלמה.)

סתם פורטרט משפחתי מ1910 בערך (הילדה באמצע היא סבתא שלי). זה לא רק הקדרות – כל האלמנטים החזותיים של תמונת הגירוש מצויים בתמונת הסטודיו הזאת: הקומפוזיציה הממורכזת עם הילדה באמצע, הרקע עם הנוף המצויר, הרהיט הלא ברור באמצע שעליו מניחים את הידיים. רק שבתמונה המשפחתית הכל דחוס ומגובב. הקומפוזיציה בתמונת הגירוש הרבה יותר רהוטה ומשוכללת, אם לא מתייחסים לתוכן כמובן.

ולסיום, ובלי שום קשר –  שתי הודעות משמחות

כמה מיקירי האתר ובראשם שועי רז, יזמו מפגש (לא וירטואלי) לרגל סיום כתוב בגוף. אני מצטטת מן ההזמנה המצטברת שקיבלתי:

חברות וחברים יקרים, טו-טו-טו-טו (לא החלטתי אם זה אמור לבטא חצוצרה או שופר) יום חג ומועד אשר לנו ולמרית, ייערך (להוציא פלאפונים, יומנים, מחשבים ניידים, ומי שרוצה לכתוב על הגוף, זה לא מומלץ, אבל זה כן עוקב אחרי הסדרה) ביום שלישי 29.9.2009 מן השעה 19:00 בקפה קפה ברח' טשרניחובסקי 31 תל אביב, ליד גן מאיר. היו בטוב / צחקו לרוב / ונתראה בקרוב

ואני מוסיפה – מי מכם שרוצה לקחת חלק בשי[מ]חה מוזמן להופיע בקפה קפה בשעה היעודה(תוספת מאוחרת, בתשובה למיילים שקיבלתי – אני כאמור לא המארגנת, אבל לא ידוע לי על שום תכנית אמנותית/הרצאתית. זה רק מפגש בין בני אדם, שהתחברו לסדרה ודרך הסדרה, שהלכו איתה כברת דרך,  שמונה חודשים כמעט, ומרגישים רצון להיפגש זה עם זה ולחגוג את סיומה.)

וגם – מחר, בשבת 26.9.2009 נקיים הדרכה למתנדבים שיפעילו את הספרייה הבינלאומית בגן לווינסקי. הספרייה תפעל בימי שבת וראשון בין השעות 15-19. מי שמוכן להתחייב לפחות לפעם בחודש, מוזמן לבוא לספרייה מחר ב16:00, גם אם לא הספיק להרשם באופן רשמי (אנחנו טיפה איטיים).

הספרייה נמצאת בגן לווינסקי בתל אביב, בין המקלט למתקני המשחקים.

לפרטים: ליאור ווטרמן lior.waterman@gmail.com טלפון  0545997542

הספרים כבר בתוך הספרייה! (חלקם הגדול)

להתראות!

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על עבודה שבה הזמינה יוקו אונו את הקהל לחתוך את בגדיה. ואחד המגיבים כתב:

"הבגדים זה לנון, שיוקו תאלץ כל הזמן בכוח להסיר כדי להיות עצמה, אבל להסיר בידיה אין ידיה נענות לה, ולכן תחפש את הציבור שיסיר ממנה בדרכו שלו את לנון שלו ושלה.
ואין זה פלא שבזקנתה תבקש כאילו בפעם האחרונה: תנו לי להיות אני, עצמי, עירומה, ללא שום כסות סינתטית."

בתשובה חשבתי על תמונת הזוגיות הזאת.

ג'ון ויוקו 1980, אנני ליבוביץ (זו גם תמונה של מדונה עם תינוק, אבל נתרכז בזוגיות הפעם.)

ובזמן שהסתכלתי איך לנון נאחז בשערה של אונו, ואיך פניה משובצים בזרועו כמו אבן יקרה, נזכרתי בכל מיני ציורים של גוסטב קלימט, שבהשראתם מן הסתם היא נוצרה. למשל בנשיקה של הזוג העטוף שלמטה.

גם בתמונה של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם כאן הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון, אבל עיניה הן שעצומות בהתמכרות. הוא רוכן אליה ואוסף אותה בזרועותיו.
"שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים.

וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק. והשאירה את קצה הג'ינס שפשט לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הנשיקה, גוסטב קלימט, 1908

וכך זה נראה מקרוב.

 או ברישום אחר של קלימט מאותה תקופה:

אחר כך נזכרתי בנשיקה הזאת שמונק צייר וצייר בעשרות וריאציות. גם עירומות לגמרי:

הנשיקה, אדוורד מונק, 1892

וגם לבושות.

הנאהבים של מונק תמיד חסרי פנים.
פרצופו של הגבר מספח את פניה של האישה המתרפקת כמו ב"תפוח זהב אהב את אוכלהו" (רביקוביץ).

וישנה גם האופציה המלבבת בקצה הפוסט הזה על הפמיניזם המפתיע של האחים גרים.

ואם נחזור ליוקו אונו. זה הפורטרט שלה שצילמה אנני ליבוביץ ב1981. התמונה קצת קטנה, אני יודעת, אבל אם תסתכלו תראו אותה, אישה עץ.

מה שמחזיר אותנו לקופיף העירום שתלוי עליה בפורטרט הזוגי.

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

Read Full Post »

כריכת הספר מלאה הפתעות כמו חידה מצוירת

ספרו של אנתוני בראון "גורילה" עוסק ביחסים בין אב לבתו. הספר שיצא בעברית ב-1986 היה ונותר השלם מכל ספריו. הוא פחות ידוע אולי מן "העץ הנדיב" (העוסק ביחסים בין אם לבנה), אבל לא פחות משוכלל מבחינת השפה החזותית. בראון מפלרטט בו עם דיסיפלינות שונות, מתולדות האמנות ועד פסיכואנליזה, אבל מעל מכל "גורילה" הוא ספר קולנועי: "התאורה", ה"ארט" ו"זוויות הצילום" טוענים את הפרטים הריאליסטיים בעוצמה רגשית וסמלית.

ונתחיל בטקסט:

חנה אהבה גורילות. היא היתה קוראת ספרים על גורילות, היתה מסתכלת על גורילות כשהיו בטלויזיה, וגם היתה מציירת תמונות של גורילות. אבל אף פעם היא לא ראתה גורילה אמיתי. לאבא שלה לא היה זמן לקחת אותה לראות גורילה בגן החיות. לא היה לו זמן לשום דבר. כל בוקר הוא היה הולך לעבודה לפני שחנה הלכה לבית הספר, ובערב הוא היה עובד בבית. כשחנה היתה שואלת אותו משהו, הוא היה אומר: "לא עכשיו. אני עסוק. אולי מחר." אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק. "לא עכשיו. אולי בסוף השבוע." כך הוא היה אומר. אבל בסוף השבוע הוא היה תמיד יותר מדי עייף. אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד.
בלילה שלפני יום ההולדת שלה, חנה הלכה לישון נורא-נורא נרגשת – היא בקשה מאבא שלה שיביא לה גורילה! באמצע הלילה, חנה התעוררה פתאום וראתה חבילה קטנה-קטנה מונחת לה בקצה המיטה. זה באמת היה גורילה, אבל רק גורילה-צעצוע.
חנה זרקה את הגורילה לפינה שבה היו מונחים שאר הצעצועים שלה, וחזרה לישון. בלילה קרה משהו מדהים. [באיורים אפשר לראות איך הגורילה-צעצוע גדֵל והופך לגורילה ענקי שניגש אל מיטתה של חנה.]
חנה נבהלה. "אל תפחדי, חנה," אמר הגורילה, "אני לא אפגע בך. פשוט רציתי לשאול, אולי מתחשק לך ללכת לגן החיות." לגורילה היה כזה מין חיוך יפה, שחנה כבר לא פחדה. "מתחשק לי מאד," היא אמרה.
הם ירדו במדרגות בשקט, על קצות האצבעות, וחנה לבשה את המעיל שלה. הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו. "זה מתאים נהדר," הוא לחש. הם פתחו את דלת הבית ויצאו להם החוצה. "בואי, חנה," אמר הגורילה, והוא הרים אותה בעדינות. והנה הם כבר למעלה, מתנדנדים מעץ לעץ לעבר גן החיות.
כשהגיעו אל גן החיות, הגן היה סגור, והיתה שם חומה גבוהה סביב-סביב. "זה שום דבר," אמר הגורילה, "הופ – אנחנו בפנים!" הם הלכו ישר אל בני משפחתו של הגורילה. חנה היתה ממש נסערת. כל כך הרבה גורילות!
הגורילה לקח את חנה לראות את האורנג-אוטנג, וגם שימפנזה. חנה חשבה: כמה שהם יפים. אבל עצובים.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל הגורילה.  "מתחשק לי ללכת לקולנוע," אמרה חנה. והם הלכו לראות סרט.
אחר כך הם טיילו להם יחד ברחוב. "זה היה נהדר," אמרה חנה, "אבל עכשיו אני רעבה."  "בסדר," אמר הגורילה, "נלך לאכול."  "הגיע הזמן ללכת הביתה?" שאל הגורילה. חנה עשתה "כן" עם הראש, וקצת פיהקה. הם רקדו על הדשא בגינה. אף פעם חנה לא היתה כל כך מאושרת.
"כדאי שתכנסי עכשיו הביתה, חנה," אמר הגורילה. "אנחנו נתראה מחר." "באמת?" שאלה חנה. הגורילה עשה "כן" עם הראש וחייך. למחרת בבוקר חנה התעוררה וראתה את הגורילה צעצוע. היא חייכה. חנה ירדה במדרגות בטיסה לספר לאבא שלה כל מה שקרה. "מזל טוב ליום ההולדת, חמודה שלי," הוא אמר. "את רוצה שנלך לגן החיות?" חנה הביטה אליו. היא היתה מאושרת נורא. 

ולפני שנתבונן באיורים כמה מילים על התוכן:
 
שני נושאים

הנושא הראשי ברור: לאביה של חנה אין זמן אליה והיא מתגעגעת לחברתו. שגעון הגורילות שלה הוא ביטוי לחסך. הקופים הדימיוניים והממשיים הגודשים את הטקסט ועוד יותר מזה את האיורים, הם תחליף לאב החסר. פעם, כשהרציתי על הספר לקבוצת חיילות, קמה אחת מהן ושאלה "למה בחרו דווקא גורילה לייצג את האבא, הרי גורילה זאת חיה קצת מפחידה," אמרה החיילת הנחמדה. ועל כך עניתי שגם אבא זו חיה קצת מפחידה. ובכלל, הגורילה הגדול והגברי, החזק, החם הוא ליהוק טבעי לתפקיד האב (גם כשלא מדובר בבראון שהראש שלו מלא קופים). וכך או אחרת – הגורילה מסמל את האבא; והמעיל והמגבעת שמתאימים לו בדיוק – כמו חותמים את הזיהוי.

ויש עוד נושא, משני יותר, שכמעט לא עולה בטקסט, אבל מוטמע בעדינות באיורים לכל אורך הספר – והוא הכמיהה לחופש. חנה מתגוררת כנראה בעיר גדולה. אסור לה לצאת לבדה. כיוון שאביה עסוק היא סגורה בבית, עד שמגיע הגורילה האגדי ומוציא אותה: לגן החיות ולקולנוע, לאכול בחוץ ולרקוד על הדשא בגינה.
הקופים המאוירים מבטאים גם את הצד הזה: חלקם מזוהה עם הילדה המושווה לקופיפה עצובה בכלוב, ומנגד זרוע הספר בקינג-קונגים ולוחמי חירות שמעקמים ועוקרים את סורגיהם, ומסמלים דווקא את הפריצה לחופש. כלומר הקופים מייצגים בו בזמן את האב הנעדר, את צער הכליאה ואת הפריצה אל החופש.

מטפורה
ולמה זה כל כך חשוב? כי לא מדובר בפטנט שחוזר על עצמו לעייפה, אלא במטפורה חיה. הסתירות הן מקור למתח, אירוניה, דו-משמעות – שילוש שבו מצטיינת כידוע, כל מטאפורה טובה.  

נקודת מבט
ועוד הערה אחרונה לפני האיורים: הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה. משפטים כמו "אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד," אינם מתארים את העובדות אלא את תסכולה של הילדה. וגם האיורים אינם משקיפים על חייה מבחוץ; העולם שהם מתעדים ספוג בפחדיה ובחלומותיה (ואני לא מתכוונת רק לכמות הדמיונית של הקופים, יש עשרות דוגמאות מסוגים שונים ומשונים).
בשביל מה זה טוב? זה מגדיל את ההזדהות: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ההזרה מחיה את הסיטואציה השחוקה. ולעתים, כשבראון מותח את נקודת המבט עד אבסורד – כשעל הקיר תלויה למשל, רפרודוקציה של המונה-ליזה עם פני גורילה – הצחוק מאזן את הרגשנות.

חנה אהבה גורילות…

"חנה אהבה גורילות…" כך נפתח הסיפור: יש רישום של קוף על הקיר, וקופים על כריכת הספר. זהו הצד הגלוי "המודע" של האיור. אבל גם צלה של הילדה נראה כמו קוף שיושב מאחוריה, כשהצל הצר של קצה הספר מתפקד כזנב. והפוני הג'ינג'י המבהיק שלה "מתחרז" עם מצחו של הקוף המצויר על כריכתו. ואלה דווקא הפרטים הסמויים למחצה שמטעינים את המציאות ברגש.

 
 
 

 

 

ארוחת בוקר במטבח. ספירת מלאי של קופים: על הקורנפלייקס מצוייר קוף, ובעיתון של האב יש תצלום של קינג קונג.
ומשהו על חלל (או על "ארט"); מטבחים הם דבר משובץ, זה ידוע, אבל האיור מקצין את האיפיון הזה: הקיר המשובץ, המשבצות השחורות-לבנות של הרצפה, דוגמת המשבצות של המגבת ואפילו של הכלים המעוגלים (הצלחת והצנצנת המונחות על השיש). ואם נוסיף עליהם את הפסים המעטרים את כלי האוכל ומתחרזים עם הפסים של גב הכסא, נבין למה נוצרת תחושה לא נעימה של כלוב.
בעולם התיאטרון נהוג להדגיש את הפער בין ה"טקסט" של הדמות, כלומר המילים שהיא אומרת, ל"סַבְּטקסט", כלומר הרגשות שמזינים את המילים, הכוונה האמיתית, הנסתרת של הדמות שיכולה להיות גם הפוכה ממה שהיא אומרת בגלוי (הלא אפשר גם לומר "אני שונא" כדי להסתיר "אני אוהב"). משחק טוב מתבסס על המתח בין שני המישורים. בראון מתרגם את ההבנה הזאת לאיור: האיור הגלוי אומר מטבח, זה ה"טקסט". אבל איזה מין מטבח זה מבחינה רגשית? באיזה תחושות הוא טעון? הוא מסורג כמו כלא או כלוב. זהו ה"סַבּ-איור". המתח הלא-לגמרי-מודע בין האיור הגלוי והמובלע מעניק לתמונה היומיומית עומק פסיכולוגי, רגשי.
ועוד מילה על מטבחים: שימו לב למקרר הזה שממוקם באמצע האיור, במקום שבו נמצאים בדרך כלל הכיור והחלון. ועוד תהייה: למה בחר המאייר לצייר את פני האב? הרי ילדה שיושבת מול אביה שקורא עיתון, אינה רואה את פרצופו. וכרגע טענתי שהספר מאוייר מתוך עיני הילדה. אז למה בכל זאת רואים את פני האב?
כי בראון רצה לצייר אותו באמצע המקרר; המקרר ממסגר את האב ומגדיר אותו: הוא קר ומרובע. וכפי שהעיר לי פעם מישהו בהרצאה: הוא עובד בשביל האוכל… וגם זו יכולה להיות סיבה. כשחנה מתלוננת שהוא עובד יותר מדי ייתכן שהוא עונה בקלישאה: "אני מוכרח לעבוד, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול." וחילופי הדברים הללו, שחוזרים על עצמם מן הסתם יותר מפעם אחת, קושרים בין האבא למקרר. הוא צריך לעבוד כדי למלא אותו. וגם זה מתואר באיור.

 
 
 

 

כל בוקר הוא היה הולך לעבודה…

(לאיור הזה אתייחס בהמשך.)

 

 

ובערב הוא היה עובד בבית.

על הקיר בצד שולחן העבודה תלויה דיפלומה, עם לוגו מסולסל וחותמת שעווה. אחת החיות המרכיבות את הלוגו היא קוף. גם על שולחן העבודה יש תמונה, עומדת. וכולנו יודעים מהנסיון, שתמונה המוצבת על שולחן עבודה היא בדרך כלל תצלום של בני המשפחה. וראו זה פלא – בעוד שתמונת הדיפלומה היא ברורה ומפורטת, התצלום המשפחתי הוא רק כתם מטושטש ומין בוהַק לבן מאור המנורה; וגם זה פרט ריאליסטי שמשמעותו הסמלית משקפת את תודעת הילדה: רק את העבודה שלו הוא רואה, היא חושבת. גם כשאני נמצאת מול הפרצוף שלו הוא לא רואה שום דבר.
ובאשר לחלל – הילדה עומדת בתוך מַלבּן האור שנשפך כנראה מדלתו הפתוחה של החדר הסמוך. וגם פיסת המציאות הזאת מוטענת בסמליות. הילדה והאב נמצאים לכאורה באותו חדר, אבל בעצם הם מתקיימים בשתי טריטוריות נפרדות (וכל זה נמסר באמצעות האור).

אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק.

אותה סצנה מן האיור הקודם, רק "זווית הצילום" משתנה: הפעם האב מצוייר מן הצד, כך שהדיפלומה מקיפה את ראשו כמו הילה מרובעת. לא די שצוייר על רקע המקרר, הוא מצוייר גם על רקע הדיפלומה. האיור כאילו אומר: רק עבודה יש לו בראש. הילדה עדיין מאחוריו, קרובה אך לא נוגעת. סורגי הכסא חוצצים ביניהם. אביה מפנה לה את גבו. באיור הזה כמו בקודם יש לטאפט דוגמת פסים סורגית. תחושת הכלוב נוכחת ברקע.

אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד

על הקיר תלויה מפת אפריקה, מולדת הגורילות וּוריאציה על נושא הקופים. כמו בכל מפה יש בה קווי אורך ורוחב, אבל כאן הם מעוּבּים ומקבלים מעמד סימלי. זאת לא סתם אפריקה, אלא אפריקה בסורגים.
גם בחדר הזה יש נייר קיר מפוספס, אבל שימו לב לקיר השני: בחלק המואר על ידי הטלוויזיה יש פרפרים, חמניות ופטריות. בחלק החשוך יותר מצוירים זאבים, עטלפים וקוצים. במציאות האוביקטיבית הדוגמא אינה משתנה לפי כמות האור, אבל האיור מתאר את פחדיה של הילדה היושבת מול הטלוויזיה בחושך, לבד. וכל מי שהיה פעם ילד (וגם כמה מבוגרים) יודעים שהדברים התמימים ביותר משתנים בחשיכה והופכים למפלצות.
וישנו כמובן גם צל של הילדה. מעין קוף של צל יושב מאחורי גבה. הספר זרוע ביְצורי צל כאלה, בעלי צורה קופית ומרקם פרוותי.

בלילה שלפני יום ההולדת שלה חנה הלכה לישון נורא נורא נרגשת.

מונה-ליזה גורילה, וגם כרכוב המעקה (קצת קשה לראות בסריקה, אבל תאמינו לי) הוא ראש מגולף של גורילה.

אם המטבח היה כלא, מה נגיד על חדר השינה? זוהי תמונה של ילדה במיטה, אבל לא פחות מזה של ילדה בכלוב. יש סורגים מלפנים, וסורגים מאחור, שמוכפלים על ידי צלם המוטל על הקיר. אפילו שמיכת הטלאים נראית כמו חומת לבֵנים. רק הגורילות המרקדות על האהיל הצהוב חורגות מן הקדרות הכללית.

בלילה קרה משהו מדהים.

הרצף הזה מתאר את השתנותו של הצעצוע לגורילה גדול וחזק. אבל זה לא הדבר היחיד שקורה באיור. אור נדלק בבית הבובות. הבובה הישנה מתעוררת וצורחת, שערותיה סומרות. כל הפרטים השוליים הללו מוסיפים ממשות לחלום.

[כבר כתבתי במקום אחר על הגדרת הריאליזם של רומאן יאקובסון (מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון: ציפור יוצאת מהקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור. היה ברור שהכל רק משל כדי ללמוד חשבון. צבע הקן הוא פרט טפל שלא משפיע על התרגיל. אבל אם יש לו צבע לקן, אולי בכל זאת ישן קן. אולי באמת יש יער וציפור.]

כאן הילדה עדיין במיטה, בדיוק כמו קודם, אבל הסורגים שחלשו על העולם התכווצו פתאום ביחס לגורילה. צִלם מתעקם על גופו. חזהו של הגורילה אינו משטח חלק, טבעי שהצללים יתעקמו עליו. אבל גם הפרט המציאותי הזה מתפקד באופן סמלי. הגורילה מזכיר לי את הפרקליט המפורסם מן הסיפור "השטן ודניאל וובסטר": כשהוא היה עובר ליד נהר, הדגים היו קופצים לו לכיסים, כי הם ידעו שאין להם סיכוי נגדו… וכך גם הגורילה החלומי. הוא רק מתקרב לסורגים והם כבר מתעקמים על גופו, ורומזים בצורה קצת מצחיקה על מה שהוא עומד לעשות: לעקם את הכלוב הסמלי של הילדה ולהוציא אותה לחופשי. בדיוק כמו בכרזה התלויה על הקיר, שבה מנופף קינג קונג בשרידי כלובו.

ומה באשר לפוסטר השני? הלא ילדה שאוהבת קופים מקשטת את חדרה מן הסתם, בתמונות של קופים. אבל דווקא כאן, בחדר השינה שלה, נשבר לו רצף הקופים: על הקיר שממול לילדה תלוי פוסטר של כבשים…
אכן, אלה הכבשים שספרה כדי להרדם. בגלל זה הן ערוכות שורות-שורות במקום בתפזורת הרגילה. הדובי והארנב כבר ישנים וגם הילדה הנרגשת נרדמה ועכשיו היא חולמת שהמתנה הקטנה שלה צומחת והופכת לגורילה גדול וחזק.

ולבסוף – שימו לב גם לתלולית הקטנה המעוררת חמלה של כפות הרגליים המכוסות בשמיכה. היא מבליטה את מימדיו העצומים של הגורילה ורומזת על בהלתה של הילדה. ואחרון חביב: המיקום המוזר של מנורת התקרה שפותח את מוטיב הירח המלא המקושר לגורילה, אשר יגיע לשיאו בהמשך, בסצנת הריקוד בגינה שבה יקיף הירח את ראשו של הגורילה כמו הילה.

אל תפחדי חנה, אמר הגורילה.

הילדה עדיין מבוהלת, אבל הקופים שרקדו על האהיל עצרו והם מניפים את ידיהם בשמחה.

הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו.

וויסלר, דיוקן אמו של הצייר. הווילונות בגרסה של בראון הרבה יותר מסורגים.

על הקיר משמאל יש גירסה קופית לציור של וויסלר (ראו תמונה משמאל). הנוף שנשקף מהמלבן הימני של האשנב מעוצב אף הוא בדמות ראש של גורילה. העלווה והעשב מחקים את הטקסטורה הפרוותית. (הנוף הגורילי מבעד לסורג הוא מין פרומו לגן החיות.)
מול הילדה ניצב הגורילה החלומי בדמות האב המלא, המושלם. מאחוריה יוצרים המעיל המגבעת והמגפיים את דמותו של האב הריק, הישֵׁן. לדלת יש שתי ידיות: ידית רגילה של יום, וידית של לילה שדומה לירח המלא הזורח מבעד לאשנב, ואפילו המפסק מחייך.
מצטערת להפסיק בשיא המתח, אבל גם זה יצא קצת ארוך, וגם התעייפתי מהסריקות. ההמשך בשבוע הבא?
עוד בסדרת מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

Read Full Post »

מוקדש לשועי רז, ספינה קטנה ששולחת אורותיה

אני תמיד קוראת את שמות היצירות בתערוכות.

זה מין ריקוד כזה: משקיפים ממרחק, מתקרבים אל הקיר, מתכופפים, מזדקפים, מתרחקים, וחוזר חלילה.

בדרך כלל זה לא מוסיף ולא גורע: "אשת הצייר", או אפילו פחות מזה: "אישה שוכבת", "שמן על בד", "ללא כותרת". יופי.

אבל לפעמים, רק לפעמים, קורה נס - כמו אצל פול קלה למשל, המשורר שבין הציירים – והתמונה משתנה לנגד עיניך בזמן הקריאה.

לפעמים השם ממקד את המבט בפרט מסוים. לפעמים הוא מחדד את המראה כמו משקפיים. ומפעם לפעם התמונה משתנה מן הקצה.

מה קדם למה, השם או התמונה?

אם אני צריכה לנחש (בעזרת הנסיון שצברתי בשטחי ההפקר בין מילים לתמונות) – לפעמים כך ולפעמים כך.

לפעמים התממש לו רעיון פיוטי בתמונה, ולפעמים נגאל איזה תרגיל פורמליסטי בצבע, בקו או בצורה – על ידי עין המשורר של קלה. הוא התבונן בתוצאה וגילה אותה מחדש.

ויש גם סדרות, וריאציות על אותה תמונה הנקראת כל פעם בשם שונה.

*

להלן מבחר קטן ומייצג:

"הענף שעליו צומח החיוך"

פיסיולוגיה פיוטית. כאן השם קדם, זה ברור.

*

"הספינה הקטנה שולחת אורותיה"

השם ממקד את המבט במִרקם הקווי של האור. הספינות כולן הופכות לספינות של אור.

*

"בית על המים"

מופשט גיאומטרי אשר פול קלה קרא מחדש כהשתקפות של מבנה. השם מוסיף תנועה לציור. (אני די משוכנעת שהשם ניתן בדיעבד. אטיודים דומים מאותה סדרה נקראים בשמות לגמרי מופשטים וניטרליים).

*

"מוצב באופן נועז"

הרהור קטן על תעוזה בחיים ובאמנות.

*

"ארכיטקטורה של יער"

היער כמרחב ארכיטקטוני. הפשטה של סבך (בצרפתית אגב, קוראים "יער" גם לסבך קורות העץ של התקרה בעליית גג).

*

"גינה לאורפאוס" (הסריקה נוראה במיוחד, אני מקווה שמשהו עובר בכל זאת)

אותו עיקרון רישומי כמו בתמונה הקודמת, עם פרשנות שונה, מיתולוגית.

אוֹרפֶאוּס היה גדול המשוררים והמנגנים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזיר אותה.

הסבך ברישום הזה הוא גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. הארכיטקטורה של הגן מוסיקלית ומלאה תנועה שיורדת אל תחתית הדף.

Read Full Post »

"העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין הוא ספר ילדים מאוייר בקו צנוע ומחוייך, משל קטן על אהבה שהתחבב גם על מבוגרים ומתבגרים והפך לספר מתנה. פה ושם הוא מעורר גם אי נוחות ואפילו כעס על הבלבול בין ניצול לאהבה.
קריאה חוזרת של הסיפור מחזקת כמדומה את המתנגדים. הוא נמסר במין תמימות מרגיזה, במין חוסר בקורתיות. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, אני מצרפת את הטקסט:

פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב.  "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.

אלא ש"העץ הנדיב" אינו רק טקטס. לפני שחורצים את דינו כדאי להציץ באיורים.

פעם אחת היה עץ…
כך נפתח הספר. האיור מראה עץ – או ליתר דיוק – עץ חתוך. מרבית הצמרת נמצאת מחוץ לתמונה. הסיפור רק התחיל, שני עמודים שלמים מוקצים לעץ אחד, והמאייר עדיין "לא הצליח" להכניס אותו בשלמותו? ומי שזוכר יודע שהעץ ממשיך להיות חתוך לכל אורכו. ונשאלת השאלה למה, מה הסיבה לבחירה המוזרה. אז ככה: העץ בספר הוא אמו של הילד. איך אני יודעת?
ראשית לפי הטקסט. הילד מכונה "הילד" במשך כל הסיפור, גם כשהוא גדל – על פי העלילה והאיורים כאחת – והופך לנער ולגבר ולישיש מצומק. וזאת משום שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של האם, ובשבילה הילד נשאר תמיד "הילד", לא משנה באיזה גיל.
שנית – המקור האנגלי מכנה את העץ she, ולגמרי במקרה נודע לי, שהסופר התעקש לשמור על לשון נקבה גם בעברית ורק כשהובהר לו כמה זה מאולץ – ויתר.
ושלישית – להוכחה השלישית המשכנעת מכולן, נגיע עוד מעט בהמשך.

לעת עתה אנו חוזרים לאיור החתוך; הסיפור אינו רק מסופר מנקודת מבטה של האם, אלא גם מאוייר מתוכהּ. והעץ בספר הזה הינו אם מסורתית, עקרת בית שהילד הוא כל עולמה. לאם הזאת אין "ציפורים" בראש. היא לא מתעניינת בשמיים, בדברים ש"ברומו של עולם". היא מרוכזת בטריטוריה הקטנה לרגליה שבה הילד מופיע ונעלם. וזה מה שרואים באיור.
ויש עוד סיבה, מסוג אחר: העלילה מתארת את החיתוך הזוחל של העץ. כשהמאייר מצייר אותו חתוך מלכתחילה, הוא רומז על הבאות ומשתעשע תוך כדי כך בחיתוכים משל עצמו. זוהי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין. מציאות האיור נִדבּרת עם מציאות הסיפור.

אנחנו הופכים דף וקוראים:
והוא אהב ילד קטן אחד.

איפה הילד? אחרי חיפוש קצר מתגלה רגל זעירה בתחתית הדף. המפגש עם הסיפור עבר לאיור, שהפך למין חידה מצוירת כמו ב"ידיעות אחרונות". (ובכלל – לאורך כל הספר הטקסט ממוקם בתוךהאיור.)
זה מצחיק בגלל ההזרה, וגם מעורר סקרנות, כי באמנות כמו בחיים, מה שמוסתר תמיד יותר מעניין ממה שגלוי.
הרגל הקטנה מבליטה את הפרשי הגדלים בין הילד לעץ. היא נמצאת הרחק למטה בתחתית הדף, לעומת העץ הענקי החורג מקצהו העליון. אבל זה לא הכל. גם הבחירה ברגליים תתגלה כעקבית; כשם שהעץ ייחתך לכל אורך כל הספר, כך גם הילד ימשיך להיות מיוצג על ידי הרגליים.
הסיבה לכך היא קודם כל "כוראוגרפית"; אם מתבוננים בעלילה ממעוף ציפור – הילד והעץ הם שני הפכים: הילד נמצא כל הזמן בתנועה – הוא מופיע ונעלם, נוסע וחוזר. העץ הנדיב לא זז ממקומו (ועצים מדברים יכולים גם ללכת, כמו במשל יותם). הרגליים שבעזרתן נעים במרחב מייצגות את הדינמיות של הילד, כשם שהחיתוך מבליט את הסטאטיות של העץ: הצמרת שהיא החלק היותר חופשי ודינמי נחתכה מן האיור. העץ הזה הוא היציבות בהתגלמותה. כל כולו גזע ושורשים וטיפת עלווה ש"מודבקת" כמו גגון לקצה הדף. וזו כבר סיבה שלישית לאיור החתוך.

אבל העץ אינו רק חתוך. גם לו כמו לילד יש חלק גוף "מוביל": העץ מאופיין על ידי הידיים. הסיבה לכך נעוצה בפער הרגשי בין הגיבורים: העץ הרבה יותר אוהב מן הילד וגם הרבה יותר נדיב. The giving tree, העץ הנותן, כך הוא נקרא במקור. כשהמאייר מאפיין את הילד כ"דמות הרגליים" ואת העץ כ"דמות הידיים", הוא לא רק מדגיש את הפער המוטורי, אלא מביע את דעתו – שלא לומר את הביקורת הגלויה שלו – על הפער הרגשי: ידיים, ביחוד בהקשר של יחסי אם-ילד, הוא חלק גוף שמביע אהבה: מחבקים, מלטפים, לוקחים "על הידיים", וכמובן מעניקים. ברגליים בועטים. או מסתלקים.

וכדי שלא תצטרכו להאמין לי, אני מצרפת כמה דוגמאות – שאינן ערוכות אגב ברצף סיפורי, אלא ממוינות לפי נושאים.

ראשית העץ-האם כ"דמות הידיים":

על הכריכה – זרוע-ענף משליכה תפוח לתוך ידיו של הילד.

שני ענפים-זרועות מתקמרים בתנועת הזמנה.

כעבור שנים. הענפים-זרועות עדיין מתקמרים באותה תנועת הזמנה.

העלווה מתקמרת כמו זרוע אימהית "בהיכון" למקרה שהילד ייפול.

זרוע ארוכה יוצאת מן העץ ו"מגלה" את הילד. העלים בקצה הענף מסודרים בצורת כף יד מצביעה.

עץ עומד ב"חיבוק ידיים".

והנה היא, ההוכחה המכרעת שהבטחתי בהתחלה. כאן מתגלה העץ בצורה הברורה ביותר כאם אנושית שרוכנת לחבק את בנה הקטן: הזרועות הנכרכות סביבו, השַׁד המפוסל, הפרופיל העשוי העלים המציץ למעלה מימין. ושימו לב: הדף הזה, שבו כתוב במפורש שהילד אהב את העץ, הוא הדף היחיד שבו חלק הגוף הדומיננטי של הילד הוא יד ולא רגליים. באהבה – גם הילד הוא ידיים.

ועכשיו לילד כ"דמות הרגליים":

אמנם רואים גם את קצות הידיים, אבל מתחת לעץ מצויירות הנעליים שהילד חלץ. הן בולטות במיוחד בעולם המינימאליסטי של האיור, וכאילו מכפילות את נוכחותן של הרגליים – 2:1 לטובת הרגליים.

רק רגליים ונעליים – 2:0 לטובת הרגליים.

כאן הילד הוא אפילו יותר מרומז, אנחנו מסיקים את קיומו מן התפוחים המכורסמים הנושרים מן העץ, ומן הנעליים שמונחות מתחתיו, כנציגות של הרגליים.

גם כאן הרגליים מוכפלות על ידי הנעליים.

רק רגליים. ארבע רגליים – של הילד המתבגר ושל הנערה. (איך יודעים שזו נערה? לפי החצאית ולפי הלבבות החרוטים על הגזע: על הלב התחתון, הנמוך יותר, כתוב י. ק./ע. כלומר ילד קטן/עץ. ועל הלב הגבוה יותר: י. ק./נ. צ. כלומר ילד קטן/נערה צעירה.) רגליים בלבד, אפילו במחיר עיוות מסויים של המציאות; כי ייתכן כמובן שהשניים זוקפים את גוום מאחורי הגזע, אבל זה קצת דחוק ומלאכותי. ואם הם שוכבים למרגלותיו – הם היו אמורים לבצבץ לשמאלו של הגזע.
(ואם אנחנו כבר כאן, כדאי לשים לב שהאיור גם מוסיף אינפורמציה על הכתוב: הטקסט אומר רק שהילד גדל ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו, והאיור מוסיף את הסיבה – לילד יש "דייט".)

שוב דרך הרגליים.

כאן מתגלה אישיות הרגליים במלוא כיעורה. וגם העיוות של המציאות קופץ לעין. המאייר כאילו ביטל את החלק העליון של הגוף.

ויש עוד משהו ראוי לציון בתמונה: כשהילד כורת את הגזע נכרת איתו גם הלב העליון (ילד קטן/נערה צעירה), ויוצא מן הספר. ובעצם יש כאן רמז פיוטי, "פליטת מכחול" שמבשרת-מסגירה את הסוף: לכאורה הילד מפליג למרחקים ואולי לעולם לא יחזור. העץ הרי נתן הכל. כבר אין לו מה להציע. אבל האיור רומז שזו טעות; עוד מעט ייעלמו כל הבלי העולם והמעגל ייסגר. הילד והעץ יחזרו לנקודת ההתחלה. הם ישובו ויתאחדו – בצורה קצת שונה, הרבה יותר עצובה ומפוכחת – כמו אז בילדות.

ואפשר להוסיף לסיום, שסילברסטיין המחבר והמאייר של "העץ הנדיב", היה כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "הקריקטוריסט הנודע של 'פלייבוי'". ואולי בגלל זה (בגלל הקריקטוריסט, לא בגלל הפלייבוי) הוא רגיל לדבר בתמונות. הוא שולח אותן לחתור תחת הטקסט, להפוך את המשל הפשוט להרהור קצת יותר מורכב על אהבה ונתינה.

ומשהו אישי
היתה לי סבתא כזאת בדיוק. היא נתנה ואני לקחתי. בכל פעם שהתקשרתי אליה היא היתה אומרת: "בדיוק חשבתי עלייך!" אהבתי אותה אהבה גדולה. היא מתה לפני עשרים ושש שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה. כתבתי עליה את הספר הראשון שלי. קראתי לה שָׁם יקרנדה. זה שֵׁם של עץ. בעברית הוא נקרא סיגלון. אחרי מותה נתן לי סבי את טבעת הנישואין שלה.

"לא הפסקתי לחלום שיקרנדה חוזרת מן המתים, ופעם אחת חלמתי שהיא חוזרת לתמיד, ומבקשת לכן שאחזיר לה את הטבעת; ולמרות שהמשכתי להתרפק עליה, ולא הרפיתי מכפות ידיה שהיו קרירות ויבשות והדיפו ריח נעים של קרם ידיים "יד-חן" או "ענוגה" (היא השתמשה לסירוגין בשניהם) פרצתי בצחוק. כי המתחזה שחדרה לחלום שלי, והצליחה לחקות במדויק את ריחה של יקרנדה, את קולה, את מגעה – אותה מתחזה כמעט מושלמת שגתה בחיקוי ההיגיון המיוחד של יקרנדה בכל הנוגע למתנות. הרעיון שיקרנדה תבקש ממני אי-פעם דבר שהיה שלה, ולו חפץ אישי וחד-פעמי כטבעת נישואין, היה מופרך כל כך שמיד ידעתי שזה חלום."

(מתוך אסור לשבת על צמות, עם עובד, 1996)

*

תמונות של עצים באמנות ובתיאטרון

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד על איורים באתר זה:

האיור הלא מתאים - על שלושה איורים של בתיה קולטון (הרצאה שנתתי בכנס "המאייר הזה הוא אני")

על גורילה מאת אנתוני בראון

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

יש לי משהו עם אוטיסטים

ועוד ועוד

הקטגוריה מה אומרים האיורים? מתייחסת לכל פוסט שיש בו מדרש תמונה

Read Full Post »

« Newer Posts

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 660 שכבר עוקבים אחריו