פרה אנג'ליקו פירושו האח המלאכי. זה היה כינויו של הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דה פיאסולה, צייר מתחילת הרנסאנס (1395-1455).
לפחות שבע פעמים הוא צייר את הרגע שבו מבשר המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא הרה לרוח הקודש. הגרסה הראשונה צויירה ב-1432 והאחרונה כעבור עשרים שנה, שלוש שנים לפני מותו. כאילו ניסה כל חייו להבין ולבטא את הבשורה ורק בפעם האחרונה זה סוף סוף עלה בידו.
שש הבשורות הראשונות מצורפות כמין נספח בקצה הפוסט: אחת, שתיים וארבע קצת עמוסות ומצועצעות ומלאות הדר סימלי, כולל קרן האור הזהובה שממחישה את רוח הקודש, או הטקסט שבוקע כמו בקומיקס מפיו של המלאך גבריאל. ברקע מצוייר הגירוש מגן עדן (עונש על החטא הקדמון, שעליו עתיד הרך הנולד לכַפֵּר ביסורי הצליבה). שלוש היא בעיקרה שיבוט של שתיים, הגירסה החמישית היא ניסיון נועז שעוד לא הבשיל והשישית – גירסה צלולה ובוגרת של ארבע הראשונות.
והשביעית, הו השביעית. היא ריגשה אותי מיד בפשטותה המסתורית. והיא עדיין מרגשת גם עכשיו, כשאני מבינה איך ולמה.
על הקושי המובלע בציורי הבשורה בכלל כבר כתבתי בפוסט הקודם: הנושא המוצהר והעמוק של הסצנה הוא הטוהר – של המלאך ושל הבתולה ושל ה- immaculate conception ההריון שאין בו רבב של בשר ודם וחטא. ועם זאת, הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. גם פרה אנג'ליקו עצמו נדרש בהתחלה לנוסחה הסמלית המקובלת: בארבע מתוך שש הבשורות הראשונות מופיע מעין חדר צנוע בירכתי התמונה עם חלון קטן ובתולי, כלומר מסורג מפני חדירה, או שהחדר כולו אפלולי ומוגף למחצה במסך אדום כשמלת הבתולה.
והנה השביעית, לחצו להגדלה:
.
הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה כנפי המלאך. לא רק בגלל יופיין, אלא בגלל חריגותן בתמונה ובתקופה. השטיחות הגרפית שלהן קרובה יותר למאה העשרים מאשר לרנסנס של האח המלאכי.
או לחילופין לשטיח אינדיאני (כפי שהציעה איריסיה בתגובות):
.
במבט שני ושלישי הבנתי שהארכיטקטורה, כלומר המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שיכפול של דמות המלאך. הפתח המוארך במרכז התמונה הוא הד של הסינר המלבני שהוא לובש על שלמתו. שלושת חלקי הסבכה הזהובה-עמומה בעומק הפתח (הצהבתי אותם לשם הדגשה) הם שיכפול של שלושת שטחי רקמת הזהב על בגדו של המלאך. ושתי האכסדרות הקצרות והסימטריות משכפלות את כנפיו; העמודים מייצגים את הפסים, קווי המתאר של העצים הצומחים מעבר לחומה מעגלים את הארכיטקטורה הזוויתית והקשתות בשני הקצוות מספקות את הסיומת הקעורה.
.
הארכיטקטורה כהד לגוף אינה זרה, בלשון המעטה, לעיצוב כנסיות. כבר הזכרתי בפעם אחרת שחלונות הוויטראז' מסמלים את ההריון הטהור, כי כמו שהאור חודר דרך הזכוכית מבלי לנפץ אותה, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של הבתולה מבלי לפגוע בבתוליה.
והנה שתי דוגמאות נוספות ששבו את לבי (המרותק לכל מה שקשור לגוף):
בברית החדשה כתוב: "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: 'נִשְׁלַם', וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ: (יוחנן יט 30). בכנסיית סנט אנה בירושלים יש חלון קישוטי גבוה הסוטה מעט ימינה מקו הסימטריה של החזית כדי לסמל את נטיית ראשו ברגע מותו.
או כנסיית האדון בכה בהר הזיתים שמעוצבת כולה בצורת דמעה.
אבל מה שנפלא בבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו, הוא שמרכזה הוא בו בזמן לבו של המלאך ורחמה הסגור-פתוח של הבתולה. החדר האפלולי המכוסה בווילון מוסט למחצה המופיע בירכתי תמונות רבות של הבשורה, מומר במעין מסדרון מסתורי אפל וחסום (או אולי זה שביל חסום ומגודר משני צדדיו). ובכל מקרה זה לא חדר רגיל שנקלע ל"פריים" באקראי. זה אלמנט חלומי הממוקם במרכז התמונה בלי שום "אליבי" ריאליסטי. בעומקו נמצאת נקודת המגוז שלתוכה מתכנסים כל קווי הפרספקטיבה של התמונה. המלאך מצביע לשם בזמן שידו השנייה וקצה כנפו (כמו חץ אדום) מצביעים על מרים.
.
בחזית התמונה יש מבנה חשוף נקי מקישוטים ובירכתיה מעבר לחומה, צומח גן. זה לא גן העדן של הגירוש המופיע לשמאלן של כל הבשורות האחרות של פרה אנג'ליקו (חוץ מהרביעית החריגה, ראו למטה), אבל זה בהחלט גן אירוטי כמו בשיר השירים: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. כפי שניכר גם ממשולש הערווה הנוצר בין הברושים שקודקודו מתלכד עם נקודת המגוז, ושלתוכו מעופפת היונה, הלא היא רוח הקודש.
(זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי. שני קרעים צצים בזכרוני מספרה של אנדריאה דבורקין משגל, משלימים זה את זה ורלוונטיים כל אחד בדרכו: מצד אחד תפיסת החדירה באשר היא כאקט אלים הררכי ומשפיל, ומצד שני ההזדהות המשונה המלאה להט והנוגעת ללב של דבורקין עם ז'אן ד'ארק. ונזכרתי גם בלֶדָה מן המיתולוגיה היוונית, שזאוס בא אליה ביום כלולותיה בתור ברבור. כך היא מתארת את החוויה במחזהו של ז'אן ז'ירודו "אמפיטריון 38": "נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית…" ואם מישהו דאג – אז לא, זה ממש לא מחזאי שוביניסטי אלא הומניסט נלבב. על המחזה הקומי שנון מלנכולי הזה כתבתי קצת פה בסעיף 4 הגיע הזמן שמישהו יתרגם אותו לעברית).
ויש עוד משהו נפלא בציור של פרה אנג'ליקו; הסימטריה המלאכית שאופפת את סודו של הפתח. זו לא רק הסימטריה של הגן והמבנה. גם מרים והמלאך דומים זה לזה, מאזנים זה את זה. למרים אין חזה כמעט, לשניהם תלתלים זהובים. המלאך רחב יותר בגלל הכנפיים אבל מרים יותר גבוהה, ועוד דבר שתורם לאיזון (כלומר מחזק את הצד שלה) המרחב שמאחוריה מואר וזה שמאחורי המלאך אפלולי. אפילו לעיגול הכחול המוזר על כנף המלאך יש מקבילה אצל מרים, ב"טיפה" הכחולה המודגשת בין זרועה לחיקה.
אין לי שום דרך להוכיח את מה שאני עומדת לומר. קיוויתי להעזר בג'ורג'ו וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, אבל המידע שלו על פרה אנג'ליקו די כללי ודל; בעיקר שבחים ותיאורי תמונות, שביניהם הוא חוזר מדי פעם ומדגיש את אדיקותו של הצייר ואת המתיקות המיוחדת של מזגו, שזיכו אותו בכינוי האח המלאכי.
אז אני אכתוב בלי אחריות מה אני חושבת שקרה. אני חושבת שהאח המלאכי הרבה לחשוב על הבשורה. הוא צייר אותה כמה פעמים בדרך מקובלת, עשה נסיון אחד לחרוג ממנה ולא היה מרוצה, ולכן חזר וזיקק את ציוריו הראשונים לגרסה יותר צלולה וצנועה. אולי הוא התפלל להבנה אמיתית עמוקה, ובכל אופן נעשה לו נס קטן. הוא חלם את הבשורה. הוא חווה את ההתגלות, את הרגע הפלאי שבו הגוף והרוח, הפנים והחוץ, העתיד וההווה מתלכדים, בהריון המבורך נרמז כבר העצב של המוות והצליבה, והלב של המלאך הוא אחד עם הרחם של הבתולה. והכל גלוי מאד וגם מלא סוד.
ואז הוא קם וצייר את חלומו. אני חושדת שלמרים ולמלאך לא היו שום הילות בחלום, אבל הרי לא ייתכן לצייר אותם בלי הילות, אז הוא בחר בזווית שמצמצמת אותן למין קו. וחוץ מזה הכל בדיוק כמו בחלום, כולל הכנפיים המשונות של המלאך, כולל הנקודה הכחולה שכמותה לא ראיתי במקום אחר, וכמה חבל שכבר אי אפשר לשאול את פרה אנג'ליקו לפירושה.
הציור לא מתאר את ההתגלות, הוא מראה אותה. וגם אני, האבודה מבחינה רליגיוזית, שכל מה שקשור לדת כלשהי תמיד זר לי – גם אני הרגשתי פתאום מה זה ואיך זה התגלות. (מופלא מאד. אבל לא כמו אמנות. באמת שאין בלתה).
*
נספח – שבע הבשורות של פרה אנג'ליקו (מתוך מי יודע כמה) לפי הסדר. ותודה לאנונימי על התוספת:
*
עוד באותו עניין
הנאהבים חסרי המזל, על ציור של ניקולא פוסן
בקומה העליונה גרה התמימות על ציור של פרנסיסקו דה גויה
בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן
ועוד
*
על ארכיטקטורה ונפש:
*
כמעט בכל תמונות הבשורה שלו, הידיים של המלאך ושל הבתולה סוגרות אחת על השניה. רק באחרונה ידיו פרושות ושלה סגורות, חובקות את עצמה.
יהודה, הידיים הסגורות על הלב – זו ג'סטה של אדיקות ודבקות.
אנונימי, זה נפלא, אבל זה לא פרה אנג'ליקו, זה ג'וטו!
כמובן שזה לא פרא אנג'ליקו. פאזוליני מחוספס מידי עבורו.
זה כאן בגלל החלום…
מרתק! שמתי לב שפני הבתולה גם הולכים ומזקינים מציור לציור
זה מ 1952 אכן מדהים בגלל הכנפיים "האינדיאניות". יכול להיות שהשטיחות והנקודה הכחולה מרמזים ראייה של הצייר שנחשבת כהתגלות או חלום, אבל יתכן וראה צורות מזמנים אחרים או חוצנים… הרי צייר שמצייר שוב ושוב את אותו דבר, במיוחד שקשור לתפיסה של האלוהות, יכול להגיע למקומות מפתיעים
איזה יופי של פוסט
מקסים. נדמה לי שבשלושת הגרסאות הראשונות הבתולה והמלאך באותו גובה, המלאך כורע כדי להיישיר מבט אל הבתולה. בגרסא הרביעית פתאום המלאך הרבה יותר גבוה. ובשתי הגרסאות האחרונות נדמה שהבתולה בעדינות רבה מנסה לעלות בגובהה על המלאך. אם מסתכלים על זה כרצף זה נראה כמו מאבק כוחות (שהתקיים בנפשו של הצייר כמובן). מרתק לראות רצף כזה של עבודות שמשקף התפתחות יצירתית של מישהו. זה סוג של מסתורין וקסם. גם אנחנו כיוצרים לא באמת מבינים את תהליך ההשתנות שאנחנו עוברים אבל זה נפלא כשזה קורה.
איריסיה, יפה, ונדמה לי שגם המלאך מזדקן מציור לציור, ולא רק פניו מזדקנות, אלא שהוא כבר לא עומד כמו קודם, אלא כורע ברך. מן הסתם, האח פרה אנג'ליקו ("האח=המלאכי") צייר גם את עצמו שם.
כמה הערות קטנות שלא נאמרו קודם: אני חושב שהמלאך מצביע אל היונה בשמיים ולא אל הרחם הסימבולי, אבל אפשר לפרש את האצבע הזקורה גם כתנועה מגונה.
גם הסימטריה בציור בולטת הרבה יותר, ובניגוד לחלק מהציורים הקודמים, המלאך אמנם לא פולש לחצי התמונה של הבתולה, אבל הוא מצויר בעמדה לא סימטרית וקדמית הרבה יותר משלה.
ולעניין העיניים (שהתייחסתי אליהן ברשימה הקודמת). בניגוד לציירים האחרים,בתמונות של אנג'ליקו – חוץ מבתמונה הראשונה שלו – המדונה אינה משפילה מבט אלא מסתכלת ישירות בעיניי המלאך, ונראה שהמבט שלה אף הולך ומתמקד מתמונה לתמונה. בהחלט בחירה מעניינת.
אנונימי, אהה, כמובן… ופרה אנג'ליקו באמת מלאכי מדי בשביל פזוליני 🙂
איריסיה, תודה רבה. הם מזקינים ביחד איתו… לדעתי הוא היה הבתולה בחלום שלו. הוא חווה את זה מתוכה. ואינדיאני זו גם אפשרות – הוספתי שטיח בפוסט.
רחל, תודה! זה באמת מקסים לראות את השלבים, כמו שכבות בשרטוט גיאולוגי.
רוני, יכול להיות שהוא מצביע אל היונה – גם אל היונה – כי זה מה שנהדר בהתגלות הזאת, הגבולות בין הדברים נעלמים, הכל אחד.
תנועה מגונה לא באה בחשבון. לא בתמונה הזאת.
מרית קרובתי, אני דווקא מתמקד ביונה שבין הברושים. יונה שהיא הסמל של רוח הקודש בחלקים רבים של העולם הנוצרי; סמל של ישו עצמו בכנסיה המזרחית-הנסטוריאנית הקדומה. והפכה גם
בחלקים רבים של העולם לסמל של הנשמה, כלומר של החלק הבלתי פיסי/מוחשי, סוג של ניצוץ אלוהי הטבוע באדם.
היונה נמצא בציור מעל נקודת המגוז בבחינת אל תתורו אחר עיניכם בלבד; שימו לב אל הנשמה.
בכמה מן האגדות הקדומות על הבשורה למרים על הולדת ישו מופיעה גם היונה.
עוד דבר, בספרו של מאסף האגדות האסלאמי (כנראה בן המאה האחת עשרה, אפשר שגם קודם לכן) מחמד בן עבדאללה אלכסאאי, "סיפורי הנביאים" (ישוע,עיסא בערבית, הוא אחד הנביאים, המעורר לעבודת האל, ואף מי שעתיד לעתיד לבוא ביום הדין ללחום באנטיכריסט דָגּ'אל) מתואר כיצד המלאך גבריאל נשף את רוח הקודש אל צד בטנה של מרים וכך הרתה את ישו. המרווח הקטן התכול בין הזרוע ובין הגוף אפשר שמבטא את זה. אני מניח שהאגדה שם הונחה על בסיס
אגדות נוצריות שהגיעו לידי אלכסאאי (סיפרו ראה אור בשבוע שעבר בעברית בפעם הראשונה),
אני מניח שבאגדות הנוצריות זהות המלאך היתה שונה (גבריאל באסלאם הוא נותן הקוראן, והמלאך הקשור ביותר לבני האדם), אבל שסיפור הנשיפה הוא קדום למדיי.
מעניין גם שבספרו של אלכסאאי קשורה היונה דווקא בסיפור בשורת הולדתו של משה בן עמרם,
אבל זה נראה לי סוג של מעתק מכאן לשם, כדי שהסיפור בסיפרו לא ייכלול יותר מדי מאפיינים נוצריים מפורשים.
אולי זה המובן מאליו,אבל האם ייתכן שכנפי המלאך בציור השישי מדמות כנפי פרפר…? במיוחד עם העין באמצע הכנף ('פסיכה' ביוונית, מובנו גם פרפר וגם נשמה.) כל שאר הכנפיים נראות ככנפי ציפורים
נולד בח', כל צרוף הכנפיים למלאכים יסודו כנראה בפסוק מספר קהלת "כי בעל הכנף יוליך את הקול ובעל הכנפיים יגיד דבר" שנתפרש משום מה על המלאכים, המוליכים לכאורה את הקול האלוהי (עושי דברו) בעולם. בס' הזהר למשל מכונים המלאכים מארי דגדפין (=בעלי
כנפיים) וגם במקורות אשכנזיים בני שלהי המאה השתים עשרה. אשר לנצרות, המלאכים בעלי
הכנפיים חוזרים לימי ביזנטיון הקדומה (תולדה של מיסטיקה הלניסטית, ולטעמי בהשראת הספרות האפוקריפית); ובאסלאם כמדומני הדיבור על כנפי המלאכים קדום מאוד. המקור היהודי הקדום ביותר שבו מופיעים מלאכים בעלי כנפיים הוא ספר ישעיהו (חזון ההקדשה בפרק ו', שש כנפיים לאחד), וכבר דנו בזה כולנו מול הציור שהביאה מרית מספרם של האחים לימבורג.
כמו ששר יהודה פוליקר באלבום "עיניים שלי":
בכנפיים/בכנפיים/ תנו לה קצב בידיים
תנו לה קצב ברגליים/בעקב הנעליים (-:
הפסוק מקהלת: "כי עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר".
מרית, אני פחות מסתכלת על ארכיטקטורה ויותר על צבעים .. ואני רואה ש ח' הקדים אותי. חשבתי גם על כנפי פרפרים עם נקודות "עין" ובכלל הכתמיות אצל בעלי חיים, כמו ג'ירפה, למה משמשים הכתמים, הרי העיגול הכחול ככתם… פני המלאך מסתירות את העיגול השני של הכנף… כמו בסימטריה אצל פרפרים למשל או עיגולי עיניים כהסוואה, ואז שוב זה מחזיר אותי לאינדיאנים ומלבושיהם.. יפה השטיח שהבאת…
נ.ב. לגבי עכביש הזהב מהפוסט הקודם- מדליק!
נולד בח', איריסיה, נראה לי שצריך לשקול להוציא מהדורה חדשה של "בוא אליי פרפר נחמד" של
פניה ברגשטיין עם הציור של פרה אנג'ליקו לצד טקסט השיר.
[הבעיה: יפסיקו ללמד את השיר בגני ילדים כי הוא כולל יסודות נוצריים] (-:
שועי 🙂
זה גם שייך:
http://www.abcgallery.com/A/angelico/angelico1.html
טוב, גם אלו:
http://www.abcgallery.com/A/angelico/angelico15.html
http://www.abcgallery.com/A/angelico/angelico16.html
בוויקיפדיה הראשון ברור יותר:
http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Angelico,_annunciazione_e_adorazione_dei_magi,_42x25.jpg?uselang=it
….זהו שאצל האינדיאנים למשל החרקים ובעלי הכנף נחשבו בעצמם למלאכים ולכוחות אלוהיים. אחר כך במן העתק/הדבק העבירו את הכנפיים לבני אדם ויצרו מלאכים אנושיים, ולחרקים נותרה הסלידה ולבעלי הכנף הנחיתות. ו-6 כנפיים הן בגלל שהצניעות מחייבת את המלאך האנושי, שתי כנפיים לכסות פניו שתי כנפיים לכסות רגליו-כלומר מבושיו – ובשתיים יעופף.. בעיני זה עצוב,. את הפליאה העתקנו למחוזות שבדמיון, את המקור לאותה פליאה העלמנו מחמת בושה (וכל פליאה שבמציאות מיד היא חייבת באנלוגיה, השוואה, ייחוס..)
כדאי גם לראות את סביבת היצירה:
גרא מציע גירסא: שזו תוספת מאוחרת או שאחד מתלמידיו חמד לו לצון והוסיף סיומת כזו לציור…
הו, איזה שפע, תודה לכולם.
שועי, סיפור הנשיפה מקסים בקונקרטיות התיאטרלית שלו, אבל הוא קצת מפוקפק, כי הוא הופך את גבריאל לאב במקום אלוהים. זה קצת כמו האבא של שמשון שחשד במלאך המבשר שהוא שוכב עם אישתו.
והיונה היא כל מה שאמרת אבל היא מצוירת גם רגע לפני שהיא צוללת לתוך הרחם האפל.
נולד בח', אתה מזכיר לי נשכחות. הרי יש לי משהו (הרבה עניינים) עם פרפרים וזו היתה גם המחשבה הראשונה שלי בגלל הצבעוניות ובגלל הנקודה. ולא שזה משנה הרבה כי מלאך עם כנפי פרפר הוא גם סוג של פריק ותופעה, אבל פסלתי את זה בגלל שאלה בברור זוג כנפיים ולכל פרפר יש שני זוגות.
איריסיה, אפשר גם וגם? גם ארכיטקטורה כלומר מבנה, וגם צבעים? זה כמו לבחור בין אבא לאמא (אם כי במקרה כזה אני בוחרת בסבתא).
אנונימי, תודה על התוספות. היה לי ברור שיש עוד! הוספתי את הגרסה השלמה לפוסט (המדליונים הם קטגוריה בפני עצמה). ויש לי הרגשה שעוד יהיה לזה המשך.
איריסיה בשם גרא, לא הבנתי מה התוספת. הכנפיים? לא מאמינה בשום פנים. הן לטעמי המפתח לכל הציור, הן החץ שמצביע על מבנה הציור ועל האחדות המיסטית בין פנים לחוץ וכן הלאה.
הכוונה של גרא היא לכנפיים
אני מסכימה איתך שהכנפיים הם "מה שעושה את הציור". הם מיסטיים.
אבל איך אפשר להסביר את השטיחות הגראפית העכשווית של הצבע? זה לא מופיע באף מקום בציורים
מה זאת אומרת איך? כך זה הופיע בחלומו הנפלא.
מרית, רוצה להיות איתך באותו חדר בגן עדן. אם אפשר
העתים צוקים.
הפוסט האחרון שלך היה שמונה ימים תמימים בעמוד הראשי של רשימות…
[…] https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/04/18/last-annunciation/ […]
עמוס (( 🙂 ))
גשר הירח, רחל, יפה מה שכתבת.
אבל אבל הרי אי אפשר היה להצמיד לו כנפי פרפר במלואן, כי אז הוא היה איש פרפר ולא מלאך. ואני בעד פריקים, כך שבעצם דווקא שכנעת אותי סופית ולא אכפת לי.
שועי, תמיד אהבתי את "עוף השמים יוליך את הקול" , אבל אם יש את נפשך לדעת איך הפסוק הזה קשור ל"משחקי הרעב", זה בגלל פירוש שטוען כי פעם המלכים והעשירם יכלו להרשות לעצמם להחזיק ציפורים, מעין עורבים, שידעו והבינו את שפת בני האדם, ותפקדו כמלשינונים…. (כמובן שלא כולם הבינו את שפת הציפורים, ולכן היה צורך במתורגמנים. כמה פוליטיקות יכולות להכנס בין כל התרגומים האלה! כמעט כמו אלה שבין הכהנים בדלפי לפיתייה המנבאה….)
מאחר וכיסית את הכל כהרגלך בדקדקנות חסרת רחמים לא נותר לי אלא לשים לב אל מה שלא מסתכלים ומצביעים עליו בתמונה וגיליתי עולם של חלל אפל שעשוי לגלם את הלא מודע. החלל שנוצר בפתח של השרפרף שלרגלי הבתולה והוא לגמרי מיני כמו החלל שנכלא בין המלאך לגזוזטרה שמאחריו. ומשם והלאה אל כל החללים האפלים שבחלקם גם את ציינת אותם. חללי הלא-מודעואם אפשר אז הייתי רוצה להיות איתך באותו התא בגיהנום.
צ"ל חללי הלא-מודע ואם אפשר
ומעצבן שאני לא יכול להניח כאן את השרטוט שעשיתי
על התמונה של מלאכי
דודו, תודה 🙂 אבל אין טעם לקבוע. לא יקבלו אותך לגיהנום.
גם אני שמתי לב לשרפרף הזה. גם בגלל שהוא חפץ יומיומי, וגם משום שהוא מופיע בבשורה החמישית המוזרה, שלא צלחה אמנם אבל איכשהו מבשרת את זאת. מסכימה איתך על האפלה המושכת שבתוכו. אולי זו דווקא מעין "השתקפות" של משולש הערווה השמיימי בראש התמונה.
וזה באמת מעצבן שאי אפשר להכניס תמונות לתגובות.
דודו,
אתה יכול להעלות תמונה לכאן:
http://www.siz.co.il/
ואז לצרף את הקישור לתגובה שלך.
זה צ'יק צק
בלי שום קשר לפוסט. לכל אותם עשרות אנשים נואשים שמחפשים בעיר האושר ציפור מיתולוגית מאלף לילה ולילה – יש עוף בשום רוק, וגם ציפור בשם סימורג http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%92
משתמש אנונימי תודה לך על טוב ליבך
מרית, הואיל וגם אצלי חיפשו ולא יודע אם מצאו, הנה כאן כתבתי על הסימורג בהרחבה מתוך השאה' נאמה של של פירדוסי ומנטיק אלטיר לפריד א(ל)דין עטאר:
http://shoeyraz.wordpress.com/2008/09/08 (גם הפוסט הראשון לסדר הפוסטים שלי).
…חכמת הטייארו, כלומר מנטק אלטייר כלומר "שפת הציפורים", במונח הזה משתמש גם קהלת-רבה כשהוא מפרש את "עוף השמים יוליך את הקול"….
אני מאושר, הכל מתחבר לי. לפחות ברגע זה 🙂
לגבי חיות דמיוניות, מענין לגלות שהן לפעמים קידוד מתוחכם לידע. החיה הבבלית שמורכבת משור אריה ונחש (קצת בדומה לכימרה), היא כנראה קידוד של הבנה אסטרולוגית של תקופות השנה (תקופת השור, האריה והנחש). ונשר-הגריפון שסימל כנראה את היום האחרון בשנה, הוא ציפור אגדית שהיתה מטילה אבני אגת ואולי הוא האמ-אמא של ציפור הרוק/רוח'. אמנות היא הצפנה והפענוח שלה (גם אם הוא תמיד חלקי) הוא עונג
נולד בח', נסה גם פה (צפורים אצל האר"י): shoeyraz.wordpress.com/2010/07
[מרית, התנצלות כנה על כל הלינקים, פשוט יש להם קשר לדיון מלאכים/צפורים המתרקם פה]
לא יודע למה, הלינק לא נתפס, על כל פנים, לרשימה קוראים "עלים נושרים וצפצופי עוֹפוֹת".
שועי, תודה. אתמול חשבתי על ענין הבשורה, ואיך בעברית המילה בשורה משודכת בעל כורחה לבשר. "מבשרי אחזה אלוה" – הבשר מבשר…. וזה מתקשר לי לציפורים המבשרות (וכמו תמיד בעברית, שפה מכשפת, מרגיזה, בעצם הקרבה שבין שתי המילים היא כבר טוענת לטובת הרעיון שרגע הבשורה הוא גם רגע ההתעברות של מרים)
נולד בח', היו מקובלים די נודעים כמו ר' יצחק דמן עכו (שלהי המאה השלוש עשרה, עכו; אבל הספיק גם לעבור בקסטיליה ולהכיר מקרוב את החבר'ה הספרדים), שפירשו "מבשרי אחזה אלוה"
כבשרי ממש (בשר בלשון מקרא: הוא גם איבר המין), כלומר לדידו, רק היהודי הנימול זוכה לחזות באלוה מה שאין כן אומות העולם. יתירה מזאת, לדעתו בעטרה של אבר המין שהוא כדמות האות ו' יש י' קטנה הוא לא מזכיר עוד דאבל ה' (כדי ליצור שם המפורש) ובכל זאת יש רעיון די מסתבר למה התכוון. מה נאמר, צדיק יסוד עולם.
ועוד לח', זכור שעל פי פאולוס ישראל הם "ישראל שבבשר" בעוד הנוצרים, "תלמידי ישו" הם ישראל שברוח (ועל כן מילתם של ישראל היא בבשר ושל ישראל שברוח היא ברוח). אבות הכנסיה העדיפו במפורש את הרוח (בכך ירשו את תלמידי אפלטון, את הגנוזיס ואת הפנוימטיקנים מן הסטואה); היהודים, אייכשהו משום שנדרשו לגוף לצורך קיום מצוותיהם, לא מיהרו לוותר עליו כל כך מהר, וכך
קיימו "מבשרי אחזה אלוה" ממש.
שועי…….יכול להיות שהרדמנו את כולם?? בדיוק בשביל קיימת ביורק! (וגם היא ציפור אגדית בדרכה)
ח', ביורק היא ציפור שבקעה מקוביית סוכר… אז הנה דמון עסיסי (לא ממך מלאך, יותר שד, אבל מה-זה-טעים):
נולד בח', מי ישן? עובדים!
שועי, מה שהלך פה אתמול עם הציפור המיתולוגית של אלף לילה ולילה היה מטורף (והכל בגלל תשבץ כפי שהתברר…). אנשים התרוצצו מפוסט לפוסט כמו פפגינו וחיפשו אותה. ולמה זה לא מפתיע אותי שהפוסט הראשון שלך היה על ציפור…
נולד בח', זה מקסים מה שאמרת על הבשר והבשורה (כמו בפוסט שלי על סטרפטיז והפשטה).
שועי, נולד בח', עוד נדבר על ציפורים ועל חיות אגדיות ובינתיים אני חוזרת לעבוד.
מרית לא חשדתי בך לרגע! (טוב…. קצת 🙂 )
סליחה אבל אני חוזר לבשר.. אני מקוה שזה בסדר. כולם הרי רוצים לעלות בסערה השמימה.. לעזוב את הגוף להירקב באדמה, להיות מאכל לרימה ותולעה, זה כ"כ טיפשי. אני בטוח שברגע כזה שומעים מן ביפפפפ צורמני, ואז מתכרכמות פניו של המת, והוא מבין שנכשל, ויהיה עליו לחזור ולנסות שוב ושוב, עד שיצליח להעלות אתו את גופו.
הטיבטים והמונגולים היו הכי קרובים לזה:בקבורת השמים שלהם הנשמה אמנם נפרדת מן הגוף אבל הגוף זוכה לעלות גבוה ככל האפשר, ולהיות מזון לעופות דורסים ולזאבים, והם נושאים אותו איתם לגבהים חדשים- לא פיזיים, אלא קצוות של פראות וחופש בלתי נתפש.
אז איך מבשֵֹר הבשר…? ר' נחמן טען שהאדם צריך לדחוס את התרשמויותיו הרוחניות המתנוצצות לתוך הגוף ואז יעפיל הגוף עם תענוגותיו במקום לשקוע בהן. אז בעצם האדם הוא זה שמבשר לבשר, ממש מאכילו מפיו לפיותיו של הגוף, כמו אמא אפריקאית שלועסת את המזון בפיה ומעבירה אותו היישר לפיו של בנה הנישא מאחור, והבשר בתורו קורן, כמו כל דבר היודע שהוא אהוב בעולם..
ולדעתי אין מדובר כמובן בעליה או ירידה של ממש. זה כמו מעלית שעולה, נניח לקומה 6, אבל ברגע שהיא מתחילה לעלות, הבנין מתחיל לרדת. ואז אי אפשר לדבר על עליה או ירידה, אלא על מידת השתוות..
ודבריו של האר"י הזכירו לי קטע ישן נושן מתוך "ארוחת הערב של עם אנדרה", שבו מדברים על קהילת פינדהורן בסקוטלנד:
פוקח עיניים ולב
תודה מרית ((()))
ועוד משהו, כל כך מרגש שהציור הזה הוא לא תיאור של ההתגלות, אלא – יותר ממראה – מגלה אותה.
היי מרית, רשומה מדהימה על ציור מקסים. קראתי אותה כמה פעמים ועוד אחזור ואקרא בה. להת מלכה אפוקריפית (חיוך לנולד ב…)
רוני, תודה רבה, מגלה, נכון.
מלכה אפוקריפית, איזה קוראת נדיבה את. תודה!
מרית, לפני הרבה הרבה שנים בשנות השמונים ליתר דיוק הצעתי להוצאת ספרים מובילה לתרגם לעברית רומן של הסופר הצרפתי דומיניק פרננדז (שנולד ב-1929 ושאני מאחלת לו חיים ארוכים). שם הרומן: ביד המלאך
Dans la main de l’ange
העורכת דחתה את הצעתי בטענה שיש בספר יותר מדיי נושאים נוצריים. איזה צירוף מקרים שעכשו בדיוק התוודעתי לבלוג שלך..
ארנה, אני לא מכירה את הספר. אבל האווירה בארץ השתנתה מאד בכל הנוגע לנצרות. כשאבא שלי היה מדבר על אנשים בילדותי, הוא לא היה אומר "הוא איש נחמד", אלא "הוא יהודי נחמד", או – "הוא גוי נחמד." זאת רק דוגמא, ואני לא חושבת שזה היה ייחודי. השינוי קרה בהדרגה. בעלייה הרוסית של סוף שנות השמונים והתשעים הגיעו לארץ הרבה לא יהודים שזירזו את התהליך. פתאום החנויות התמלאו בזהבים של כריסמס. זה לא היה עולה על הדעת בילדותי.
אני שמחה לשמוע
הספר ביד המלאך הוא רומן על חייו ומותו של פאוזוליני. פרננדז הוא מומחה לספרות ולאומנות איטלקית
אני שולחת לך קישור ויקיפדיה עליו בצרפתית. ראיתי לפי תרגום של שיר של אפולינר נדמה לי שהצרפתית שלך מעולה
http://fr.wikipedia.org/wiki/Dominique_Fernandez
רומן צרפתי על פזוליני – נשמע לגמרי הוצאת בבל 🙂
והצרפתית שלי לא קיימת. התפוגגה מחוסר שימוש. נותרו רק השירים שאני זוכרת בעל פה…
האווירה בארץ אולי השתנתה מאד בכל הנוגע לנצרות, אבל הידע ממש לא, ויותר מזה ההבנה עדיין נמצאת סביב האפס המוחלט. ואת זה אפשר לראות גם בדברים הרדודים שנכתבים כאן בהקשר הזה.
כל הנסיונות השטחיים האלו להתיחס לציורים תחת ה'הבנה' המודרנית שלנו, פטטיים. כל ההתחכמויות הפסוידו אינטלקטואליות האלו והכאילו מבינות, ומאוד רוחניות הם לא רק שטוחות בפני עצמם, אלא גם חוטאות לאמת של, במקרה הזה, פרה נג'ליקו.
הציורים בפוסטים אחרונים הם דתיים! ואף לא ס"מ יותר! כל הניסיונות לראות בהם צפונות פסוידו מודרניות, או רזים דמי פסיכולוגיים, או תיחכום היפר סקסואלי, רק מראים כמה רדודה המחשבה של הכותבים אותם.
אין סיכוי שתבינו את זה.
אתם הרי לא נוצרים, ובטח לא כאלו מאמינים!
אנונימי, אני לא חושבת שבאת לדבר אלא לצעוק ובכל זאת אענה לך.
פרה אנג'ליקו היה נוצרי, וגם אמן וגם בן אדם. כל הפנים קיימים ביצירתו.
המשותף ביננו רב על המפריד. לא צריך להיות נוצרי כדי להבין את האמנות שלו כמו שלא צריך להיות פגני כדי להבין את המיתולוגיה היוונית, או להיות יהודי כדי להבין את התנ"ך.
כמובן שיידע עוזר. ויש לי קצת במקרה, בגלל אהבתי לאמנות ולספרות של ימי הביניים, ובגלל שהכנסייה הקתולית היא (גם) תיאטרון חזותי.
ובכלל בני האדם הם אחים.
וגם – גיתה אמר: המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות. הפוסט הזה מבוסס על התבוננות.
מרית,שבתי כרגע מהרחק-הרחק (באמת) כדי להוסיף בשולי ההערה של אנונימוס, הקובעת כי רק נוצרים יכולים להבין את פרה-אנג'ליקו (כמובן, זה מזכיר לי תפישות דומות ביהדות של אנשים המשוכנעים כי רק צדיקים גמורים יכולים ללמוד ספר הזהר, ורק רבנים דגולים יכולים להבין את הרמב"ם) את דבריה של מיסטיקנית בת המאה הארבע עשרה, ללה מקשמיר, שהיתה טיפוס מיוחד מאוד של סינתזה בין צופיות ובין הינדואיזם, ושהכירה בלי ספק חיבורים כאלה וחיבורים כאלה. אשר לדת האמת היא כותבת כך:
אל תדברו על דתות לרוב.
המציאות היא אחת בכל מקום,
לא בהינדואיזם בלבד, או באסלאם
או במסורת אחרת, הבינו:
מודעותכם
היא האמת על אודות אלהים.
[ללה, שיר עירום, תרגום: הדס גלעד, עריכה: טל ניצן, חד קרן, הוצאה לאור, תל אביב 2012, עמ' 112].
פירושו של דבר כי כל מודעות שהיא דתית/חילונית, אתאיסטית/מאמינה, יודעת/בלתי יודעת, מלומדת/נבערת, מגידה משהו על אודות אלהים, כפי התבוננותה בו או הכחשתה אותו או הטלת הספק שלה בו, והכל שריר וברי וקיים.
אתה, כלומר ללה, מצד אלוהים, ואני מצד האדם. תקופות, גילים, מגדרים, תרבויות, דתות – מתחת לכולם זו אותה נפש, המשותף גדול מסך כל ההבדלים.
מרית, אין דבר שאני מסכים איתו יותר מזה. כתבת את הדברים מליבי 🙂
מרית, מה שללה אומרת קרוב מאוד ללבי לא מצד אלוהים, אלא מצד זה שכל מה שחושב האדם (כל אדם) על האלוהים הוא בבחינת הארה על הטבע האלוהי, הנסתר מכולנו, נסתר כל כך, עד שקשה לומר אם הוא קיים כלל מחוץ למחשבותינו (מי שחושב, מי שמתבונן, מי שחוֹוֵה).
ההבדל היחיד שאני רואה בינינו הוא שאת אומרת "אין" מדובר ברעיון אנושי בלבד שאין לו קיום חיצוני; ואילו אני אומר דבר מאוד קרוב אבל ספקני. איני יודע האם האלוהות קיימת, אני יכול להטיל ספק בקיומו הממשי בכל לבי, אני יכול לטעון שהוא אפשרות יותר מממשות, אבל איני יכול לבטלו, וגם אין בי רצון כזה. וראי גם השיר שוטטסו, ואיזה קטע בשם "אפלה וחלום" בגיליון ההוא (-:
נו יופי…
אחוות היחידה, ועכשיו כולם ביחד: מרית! מרית! מרית!
מרית, אני צועק בשקט. זה המחשב שעושה רעש.
הדוגמאות שהבאת את, והביא שועי היקר מאוד, לא ממש מדויקות.
נוצרי-אמנות לא שווה ביחסיות שלו לפגאני-מתולוגיה או ליהודי-תנ"ך.
והיוהרה שלך להגיד לכנסייה הקתולית מה היא- הייתה מקפיצה אפילו את האתאיסט הגדול בעולם.
ותודה לאל שלא לכולם אותה נפש, ותודה לאל שיש עוד אנשים שמקבלים את זה, שכל אדם, גם בנפשו, הוא חד פעמי ולא חייב להיות בתיבה שמרית הציבה עבורו.
וגיתה היה מתנזר מכתיבה אם היה יודע כמה עיוותת את כוונתו.
שועי, אני לא אומרת שאין או שיש אלוהים. אין לי מושג. אני אומרת רק שאני לא מבינה באלוהים ולכן לא מרגישה מוסמכת לקבוע מהי האמת עליו.
אנונימי, תתפלא, אבל זה לא סותר. כל אחד הוא יחיד ומיוחד, ואף על פי כן רב המשותף ואין גבול שאי אפשר לחצות. ואתה חופשי לגמרי להתבצר בתיבה שהכנת לעצמך.
אנונימי, תשמע, הואיל והמחשבה הנוצרית והאמנות הנוצרית הושפעו מאוד מספרו של תומאס קאמפיס "חיקוי ישוע" בו חלה תמורה בין הרעיון הותיק של Imitatio Dei ל- Imitatio Christi, דומני
כי דווקא ממשיכי דרכו ומחזיקיה צריכים לנקוט מנהג עלובים שאינם עולבים.
הבנתי מדבריך שאינך פלורליסט. שהרעיון לפיו "רוח אחד לכל" (תמצאו כבר אצל הסטואיקנים היווניים סביב מושג הפנוימה, ואגב גם אצל מקצת אבות הכנסיה, שם הרוח האחת היא ישוע) מעורר בך בוז.
דווקא אני יכול לראות מה מפריע לך, הייתי מציב את דבריך אל מול דבריה של מרית, כדבריו של
פרשן כנסייתי אל מול איש הרוח החופשית בימי הביניים (כגון ז'ק לה מאן ברומאן הורד ועוד רבים אחרים).
אני חושב שאני יכול להבין גישה שמרנית כשלך, דווקא משום שהיא מזכירה הלכי רוח שאני מכיר היטב מן הציבור היהודי מקיים המצוות במחוזותינו, מקצת רבניהם מדפיסים מהדורות חדשות של
ספרים עתיקים ומשנים בהם פרטים, משמיטים דיונים, שהרי לא ייתכן כי שלומי אמוני ישראל חשבו
בצורה ספקנית או רחמנא ליצלן אפיקורסית בדורות הקודמים. הם מוכרחים היו לחשוב בדיוק כמוהם (אם זו אינה מיטת-סדום אינה יודע מהי מיטת-סדום).
תוכל למצוא חברים רבים בין דתות העולם, בכולם ישנם המון אנשים העמלים כל ימיהם לבנות גדירות, חומות בצורות, והייררכיות בתוך הדת, ובין הדת והדתות האחרות.
אני חושש שגם מרית וגם אני (למרות אי-אילו חילוקין) קרובים יותר אצל הרוח החופשית (Free Spirit) ומבחינתי אתה יכול להמשיך לזלזל, להקל ראש, להקניט וכיו"ב, זה לא עושה את הדרך
האינטרטקסטואלית האינטר-תרבותית פחות קבילה. רק תן אל ליבך מה חושבים ברוב הדתות על האוחזים במידת הדין והכעס, ותן אל ליבך גם האם יצירתו של פרה-אנג'ליקו, שדבריך מעידים כי
היא קרובה מאוד לליבך, אמורה לעורר בך מדנים שכאלה.
שועי,
אני לא רוצה להתערב בדיון ביניכם אבל סתם עלה בדעתי שבמושב של מהפכנים, השמרן הוא המהפכן האמתי 🙂
טוב, זה בתנאי שאתה מוכן לשבת איתנו (ועם כל המגיבים/ות כאן) באותו מושב, בלי לרשום את שמותנו תוך כדי בפנקס השחור. למשל שורה כמו "וגיתה היה מתנזר מכתיבה אם היה יודע כמה עיוותת את כוונתו" היא סוג של רישום בפנקס שחור, משום שהמובן שלה: מי את שתעזי לפרש את גתה, את לא ראויה לנשק את עפר רגליו. הבעיה, אנונימי, שגיתה כבר מזמן מת, וגם ה-Gloria Mundi שלו כבר מזמן סר חינה (לא ברור לי כמה צעירים קוראים היום גיתה) יותר מכך כמה ישראלים עסוקים בהרהור על יצירת פרה-אנג'ליקו ,ומבחינה זאת, כל התייחסות לגיתה או לאמנות קתולית, גם אם אינה לרוחך, משאירה את גתה ואת האמנות הקתולית כחלק משיח בין בני אדם (שיח שמעניין אותי אישית יותר מאקטואליה פוליטית או תוצאות הספורט). וכל כמה שאתה מתנגד למגמת הרשימה אולי היא דווקא הזדמנות עבורך לבחון מחדש את הכוחות המניעים אותך (אני לא כותב זאת בציניות, יש המון חומרים כתובים שגורמים לי לעשות כן בכל יום ויום) .תאמר זה פורץ גבולות? לטעמי, זה מרחיב אופקים. "עיר האושר" ומרית לימדו אותי לא מעט על שמחת לב ועל הרחבת אופקים, ועל זה אני אסיר תודה. תיכף תבוא מרית עם המפתח ותפטור אותי מאסירות התודה.
אנונימי השני וכולם, ממש לא איכפת לי מי מקבל את עיטור המהפכן, רק שיישמר לכולם חופש המחשבה והנימוק. כי זאת השמחה בשבילי והסיבה לבלוג ובגלל זה הדלת פתוחה גם לאלמונים זועמים. בכלל אין לי חשק להתנגח ולנצח בוויכוח, זו היתה תגובה אוטומטית להתנפלות ואני חוזרת בי. מחמאות זה נעים וגידופים זה צורב והסקרנות לעולם עומדת.
בדרך כלל אני לא כותבת בלי לחשוב. ולכנסייה הקתולית יש צד תיאטרוני חזק שמגובה בהיסטוריה (מחזות מוסר ומיסטריות) וקשור לחשיבה סמלית ומתבטא עד היום בתלבושות ובחפצים. כנסייה בצורת דמעה או חלון ויטראז' שמסמל את בתולי מריה (כי האור כמו רוח הקודש, חודר בלי לשבור), זו חשיבה קלאסית של תיאטרון חזותי.
גיתה המתנזר מכתיבה הזכיר לי את השורה של עמיחי "בכל יום של חיינו יחדיו / קהלת מוחק שורה מספרו", אבל "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות", זה משפט פשוט וישיר, וכל תפיסת היידע של גיתה אגב, היתה מרחיקת לכת אפילו יותר, כתבתי על זה קצת פה http://wp.me/pSKif-hHA
ובקיצור, אשמח – באמת אשמח, אני לא אוהבת שיש רק אפשרות אחת – לשמוע פרשנויות אחרות. או לחילופין – אם תגיד לי מה באמת מפריע לך (מעבר לרדידות וליוהרה שלי, כלומר בלי גידופים).
ולסיום, הנה תצוגת האופנה הקתולית של פליני, המחווה המלבבת שלו לתיאטרון החזותי של הכנסייה:
ואני, לכל הרוחות, לא התכוונתי להחמיא. ובטח שלא לעודד, כי אף אחד כאן לא זקוק לעידוד, ובטח שלא ממני. (למרות שתהמונה שלי כמעודדת שטופת הורמונים או בריון יציעים עם זמבורה הצחיקו אותי.) המשפט שאמרת, מרית, בליבי ובמוחי כבר הרבה שנים, וזה גרם לי שמחה גדולה לשמוע אותו מפיו של אדם קרוב. אני לא אינטלקטואל, אין בי שום יומרה לשמץ קוהרנטיות. הרצון שלי להמשיג את העולם כולו (העולם ואני תחת מטריה אחת) התנפץ לפני כמה שנים ,כל האמונות שלי נחתו ארצה והתרסקו לרסיסים. את ההבנות שלי אני רוקם ביני לבין עצמי (אני עכביש אלחוטי…..) ואני מצטער על ההכברה במושגים גוף ובשר שאני יודע -מרגיש- שאולי הם מעוררים סלידה. אני נמצא יום יום בבית חולים בזמן האחרון עם קרובת משפחה שלי וחוטף מדי פעם הצצות אל השאול (במובנו העתיק, הפשוט, של פגעי גוף שהזמן גרמן.) ואז אני בא לפה ומתנחם, כמה אנוכי מצדי, במה שהותירו אחריהם אנשים שנדמה לי שגם הם הציצו לאיזושהי תופת, או מצאו את עצמם תלויים בין שמים לארץ, בין אם זהו נזיר קתולי, מיסטיקנית קאשמירית, הוגה הלני או סופרת אמריקאית (תהום אל תהום קורא..)
נולד בח', מצר על הזמן האחרון שעובר עליך. אני חושב שכאשר תיארו יורדי מרכבה את מלך הכבוד כ"מלך מעוטר ברקמי שיר" יש סיכוי סביר שהם התכוונו לכך שכל ההוויה שלנו נטועה על
קורי עכביש נסתרים שמשמיעים את שירת כל העולמות, כמו מערכת עצבים פצועה ופועמת… פעמים שגב פעמים סחי, עתים שחוק עתים דחי, פעמים סתם בכי. זה מה שאנחנו עושים בעולם. סדרים שונים שבמחשבות רק נועדו לתת לנו איזו אשליה של קונטקסט (זמן,מקום,חלל,סיבה וכיו"ב).הזכרת לי את הסיפור ההינדואיסטי על וישנו ונאראדה שמזכיר קצת את סיפור איוב, אבל בניגוד לו, מבהיר בסוף כי כל נחמה היא אשליה, כי התוהו רובץ לפתחנו. עם זאת, אני מודה, האמנות וההגות הן נחמה גדולה.
נולד בח' (עכביש אלחוטי, איזו הגדרה מקסימה) ושועי היקר, זו שמחה גדולה להכיר אתכם. תודה.
אני מאוד התחברתי להסבר שמציעה מרית לציור הנידון ולאור ההתפתחויות האחרונות בתגובות בבלוג, אנסה להסביר למה במילותיי הדלות: "המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שכפול של דמות המלאך". אומרת מרית. משפט כזה קרוב ללבי. במקרא כל האירועים הם שכפולים וחזרות של מעשה הבריאה. למשל: כאשר בני ישראל חוצים את הים ביציאת מצרים הם למעשה ממלאים את תפקיד הרקיע שחצה את המים בבריאה. הם חווים בגופם את החוויה הראשונית. כמו פרה אנג'ליקו שחווה את הרגע הפלאי של התלכדות ההפכים. הם מלוהקים לתפקיד הרקיע. עוברים בין שני פלגי המים. כאשר האהובה בשיר השירים אומרת "בין שדי ילין" אני רואה שוב את הרקיע המבדיל בין מים למים. עם משחק המילים שדיים-אל שדי. בצל שדי יתלונן. בצל האל. תנוחות אהבה החוזרות על מעשה הבריאה. "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" – "אף ידו (השמאלית) יסדה ארץ וימינו טפחה שמים". מים, שדיים, עיניים. רעיון זה של רצון לשחזר ולהמחיז את מעשה הבריאה בכל אקט ואקט היה קיים עוד לפני התנך בתרבויות אחרות ועל זה עמד מירצ'יאה אליאדה. כשמרית מדברת על "הארכיטקטורה כהד לגוף" אני חושבת למשל על חזון יחזקאל בפרק מז. הנביא נכנס לנחל שעולה ומתגבר כמו בית המקדש הנבנה. גופו מיטהר במים ונתפס כמקדש. התשוקה להיטהרות וטהרה, התלכדות ההפכים, איחוד לב המלאך ורחם הבתולה, העתיד הנרמז כבר בהווה, כל אלה הם רעיונות עמוקים שיש להם הדים בתרבויות רבות. הרשומה של מרית פתחה בפניי צוהר להבין את יצירתו של פרה אנג'ליקו. לא הייתי מגיעה לכך לעולם בעצמי. עם זאת אשמח לקרוא תובנות אחרות של היצירה.
מלכה אפוקריפית, בשבילי זה תמיד מרתק לעקוב אחרי התעצבות מושגים מופשטים ממונחים ראשוניים, ונקודת ההתיחסות המידית של האדם היא כמובן הגוף – ראש (ראשון וראשית, כלומר מניין וזמן), עין (מעיָן ועיון, כלומר סביבה גיאוגרפית ולימוד) ועוד…. בספר של גיא דויטשר, "גלגולי לשון", הוא מתאר את התהליך עד לרמת חלקי משפט כמו מיליות יחס, שנהגים לעתם בצמצום של אות אחת, כמו ל- או מ- : "מילות יחס המתארות יחסים פשוטים במרחב ('אל', 'מן', וכו') יכלו להתפתח במשעולי ההפשטה המטאפורית ולהוליד את כל שאר מילות היחס, המתארות יחסים בזמן ומושגים מופשטים אחרים (גורם, סיבה, וכך הלאה)", ואחת הדוגמאות היותר מפורשות לכך היא המילה 'בואכה' שמתפקדת במשמעות של 'עד', אך משתלשלת מן הפועל 'בא'.
לגבי תהליך הבריאה החוזר ונשנה, יש צורך לתרבות, כל תרבות, לבסס את שליטתה על כל מה שנתפש קודם לכן כפראי וכאוטי, והמים הם אחד הגורמים המאיימים ביותר. אותו אל, מרדוך, שביתר את גופה של תיאמת לשניים כצדפה וכונן מהם שמים וארץ (אותן פעולות מקבילות ומשלימות של שיסוע, ביתוק, חיתוך, שתיארת בפוסט הקודם), הוא גם זה שהציב גבולות לזמן על ידי חלוקתו לירחים ושנים, חילק את הרקיע למזלות ויצר סדרים חברתיים הנשענים על מחזוריות קבועה.
אחת התוצאות המרתקות והעצובות של כיבוש ושליטה היא הפיכת האלים הישנים לשדים החדשים, כלומר לצללים מרקדים על הקיר של תרבות קודמת, שנכחדה (או נטמעה). בסופו של דבר, כולנו אלים לרגע שנהפכים לצללי זכרון (אבל רק לגבי האחרים. לעולם לא לגבינו 🙂 )
(שועי ומרית, תודה)
ארנה ונולד בח', תודה, עוד אחזור לתגובות שלכם.
אנונימי, מחקתי אותך.
חזרתי.
ארנה (ראיתי שאת כותבת "אורנה" אבל קשה לי להגלות את הקמץ הקטן 🙂 ), מה שכתבת מאד מדבר אלי, גם בקונקרטיות וגם בתיאטרליות שלו. וגם ההצעה שלך נולד בח', להתחקות אחרי עקבות הגוף במופשט. המתח הזה בין מופשט לקונקרטי תמיד גורם לי שמחה מסיבה שלא ברורה לי עד הסוף.
וחשבתי עליך, נולד בח', בהמשך לשיחת העכבישים עם שועי, כשנתקלתי בספר היפהפה של לאה דובב "שישה מבטים על ציור-מוסיקה" בהוגה אפיזודי (הגדרה שלה) מן המאה הי"ח בשם מישל שבנון, "כנר, מלחין ופילוסוף, שאהב ואסף עכבישים, והבין את מלאכת המלחין כטוויה עכבישית" 🙂
נולד בח' ומרית, חגיגת ראש השנה הבבלי הייתה הפקת-על שנתית שנמשכה אחד עשר יום ובה נלחמו זו בזו שתי קבוצות שייצגו את שני המחנות היריבים, המחנה של תיאמת והמחנה של מרדוך. הפקה תיאטרלית של "אנומה אליש". כוהנים מיהודה שהוגלו לבבל חזו מן הסתם בחגיגות. חבל שאי אפשר למחוק לגמרי את המלחמות ולהסתפק רק בהפקות אומנותיות שלהן. נולד בח', הצטערתי לשמוע שהחיים מאלצים אותך לחוויות כל כך קשות. תודה על התגובה. התחקות אחרי מוחשי=מופשט ומיליות יחס היא באמת מרתקת. חשבתי כבר מזמן על למרות, מהפועל מרה במובן מרד. אותו דבר גם באנגלית ובצרפתית. מתוך, מקרב, רומזים ל-תווך, קרביים, לאותו ביתוק של תיאמת, שמגופתה נבנה העולם. במעיה מן הסתם מרכזו. המתח הזה בין כאוס לסדר שהעסיק את כל התרבויות מובע בהיפוך המשמעויות של המילים. שאותה משקפת האמביוולנטיות של האל. אל שדי/שדיים וגם שוד משדי יבוא. השדים השודדים נמצאים לא רק אצל האחרים. שועי כבר אמר באחת התגובות שלא ברור לו למה חז"ל לא מצאו על אם הדרך איזה תאום של אלוהים ככה שנוכל להבין מי ביניהם הוא ארך אפיים ורב חסד ואיזה מביניהם הוא נוקם ונוטר ואיש מלחמה. מרית, את המונח הנפלא נקודת מגוז
point de fuite
למדתי בבורותי הרבה, שוד ושבר, רק מרשומתך. חשבתי מייד על ציר העולם. נגוז במובן להיעלם, אותו שורש במובן להוציא לחיים, להביא. עליך נסמכתי מבטן, ממעי אמי אתה גוזי. תהילים עא:ו. אסיים באומנות, סם החיים של כולנו כאן. יצא עכשו בצרפת אלבום מפתיע של הזמרת הקנדית נטשה סן פייר ששרה טקסטים של הקדושה תרז מליזייה שהולחנו על ידי מוזיקאי צעיר בשם גרגואר. הינה קישורית לאחד השירים שבו היא מארחת את הזמרת אנגון – נסיכה אינדונזית, על באמת. קיטשי קצת אבל למרות הכול שבה את לבי. מקווה שתיהנו כמוני. אורנה, עם או בלי ו, מלכה אפוקריפית
לא קראתי כל התגובות , אולי כבר נכתב, בעיני ההתגלות היא של המיניות והקשר שלה לרוח, המיניות של הצייר? ניסיון להבין איך נוצר מחיבור של שניים = 3, מין טנטרה כזו קדומה, סיכום התנסויותיו ומחשבותיו בענין.
אני מרגיש כמו תחנה בקצה הקו…..או כרטיסן שחור שנרדם וחלם על אאורידיקה.
הו, נקודת המגוז! שבה הכל מתלכד.
בשבילי נקודת המגוז הכי יפה היתה בסרט "vanishong point", נקודה במרחב אבל גם בזמן,שבה גיבור הסרט דוהר במכוניתו לקראת… טוב, לא אגלה לדיירי שכונת הרפאים שלי לקראת מה אם הם עדיין לא יודעים בעצמם. הסרט הוא תמצית פיוטית (ורומנטית להפליא) של חופש כהאצה הולכת וגוברת לעומת תהליכי החיים המאטים ודועכים (אם זה לא מספיק ברור, הנהג גם על ספידים.) רציתי להביא את הרגע הזה אבל לא מצאתיו (זה רגע שמופיע דווקא בתחילת הסרט, ומעניק פירוש פיוטי מראש לסופו של הסרט, כך שיש בעצם שתי נקודות מגוז שבסופו מתלכדות גם הן.)
הרגע בסרט vanishing point
אורנה, תודה. נדמה לי שרואים פה את נקודת ההיעלמות הסופית, הפיסית, ואני דווקא התכוונתי לרגע אחד שבא בחטף בהתחלה, נקודת מגוז מיסטית בצורתה, שלקראתה דוהר הגיבור כל שארית הסרט. הוא סרט נפלא גם בשל דמויות שנחרתות עמוק בזכרון האנושיות של הגיבור ורוח התקופה ששורה עליו (הוא נעשה ב-1971)
ארנה, זה כמו קסם אצלך, לוחצים על מילה ומיד נשפך אשד של מילים קשורות 🙂 (והסרטון מודיע שהוא לא זמין במדינה שלי).
בת חן, הניסוח קצת מפתיע בהתחשב באדיקותו הגדולה של הצייר, אבל גם לפי תחושתי יש משהו בדברייך. זה צד שיר השירים של הציור.
77 (אני הנ. ב. כנראה, אחרי סוף הקו). לא ראיתי את הסרט אבל התגובה מלבבת במיוחד.
כרטיסן=(?) נולד בח', לא שמעתי אף פעם על הסרט הזה. כנראה שנקודת המגוז המיסטית לא בנמצא. מרית, השפה מהלכת עלינו קסם ורבים מנסים לפענח את המסתוריות שבה. אבל יש בה גם אופי כמו מיכני ואולי זה מה שנתן לך את ההרגשה שאני "פותחת את הברז" או לחילופין "לוחצת על כפתור".
ארנה, יכול להיות שלשפה יש צד מכני, אבל זה קשור קודם כל אלייך. לאנשים יש עור עבה בקשר למילים. כל מילה מבודדת מאחיותיה. ואם צריך לחבר אז חופרים ומחברים לעוד כמה. אצלך העור דק מאד. את מתפקעת ממילים. ובכל פעם שאומרים לך אחת, כלומר נוגעים לך במילה, מיד כל חברותיה מצטרפות במין אשד, כמו חבורה סודית ששמעה את הססמא. זה מקסים העושר הזה, שנמצא בדרך כלל מאחורי הקלעים ואצלך הוא פורץ קדימה.
תודה תודה, דברייך נעמו לי מאוד
עדיין לא "התאוששתי" מהרשומה המכוננת הזאת ואני רואה שכבר עברו שנתיים וחודש מאז שנכתבה… יותר משנתיים…
ראיתי בשבוע שעבר בכנסיית הרוח הקדושה באקס-אן-פרובנס עוד תמונת בשורה, מרתקת ומיוחדת גם כן (למלאך גבריאל יש כנפי ינשוף, בקרן האור יש "איש קטן" homoncule, ועוד ועוד, התמונה מקוטלגת כנכס היסטורי, אגב), אז אם אתם מזדמנים לאזור, לא להחמיץ, הכנסייה (המרשימה בזכות עצמה) במרכז העיר.
Triptyque de l'Annonciation d'Aix
http://fr.wikipedia.org/wiki/Triptyque_de_l'Annonciation_d'Aix
גם לי נדמה שכתבתי רק אתמול. אולי בגלל שהיא קרובה כל כך ללבי…
כנפי ינשוף, באמת? מוזר מאד. האיש הקטן בקרן האור הוא כנראה התינוק המממש את מילות הבשורה. מה שמשך את תשומת לבי היה העמודים המחורצים כמעט כמו קפלי וילון משוסע, והחרכים הצרים בין העמודים שדרכם מבליחות דמויות לא לגמרי ברורות, והספרים המבולגנים – גם על העמוד שלפניו היא כורעת ועוד יותר בעליות הגג של שתי כנפי הטריפטיך. (טוב, ככל שאני מסתכלת יותר צצות עוד ועוד מוזרויות). זה באמת ציור מרתק שמזמין התעמקות. תודה!
מעל למלאך גבריאל יש מצד ימין עטלף ומצד שמאל שד עם קרניים וכנפיים. יחד עם כנפי הינשוף זה אכן מוזר. לכן יש המזהים בתמונה אלמנטים שטניים (כך הסביר לי הבנזוג ש"גילה" את התמונה ואת מקום הימצאותה, הזמני, אגב). האיש הקטן הוא התינוק שמממש את מילות הבשורה וגם חופף לכל מיני תיאוריות של ימי הביניים, באמת מזמין מחקר והתעמקות.
מרגע שמתחילים להסתכל זה מצעד של פרטים משונים, מהקוץ בחלון ועד הבטנות השחורות (שאחת מהן מכוונת כמו חץ שחור אל חזה של מרים) שלא לדבר על הבעתו הכאובה של המלאך, הבעתה הזוממת של מרים – בעצם כולם נראים מעמידי פנים ושקועים באיזו דרמה אחרת) וכן הלאה וכן הלאה. השערות שטניות מתבקשות.
באשר להומונוקלוסים שהזכרת – אני מכירה אותם היטב בזכות אנטול פראנס חביבי (נדמה לי שבבית המצלה של המלכה פדוק מנסים לגדל אותם) אבל נראה לי ששחיין האור העירום הוא בכל זאת התינוק של הבשורה…
לא סותר, הולך ביחד…
ורצה לקרוא את
La Rôtisserie de la reine Pédauque
משום מה לא הגעתי אף פעם לאנטול פרנס
הוא לא כמו הצרפתים המנוכרים האלה (שקסמם עמם) שאת אוהבת. הוא הומניסט עם חיוך ודמיון פיוטי. בכל ספר שלו היה לפחות משהו שנשאר איתי. למשל בתאיס – סיפור על נזירה שהופכת לקדושה בו בזמן שהנזיר שמחזיר אותה בתשובה הופך לחוטא – כשרק מתחילות מחשבות החטא הוא רואה שועל מוזהב מחוץ לבקתה או לאוהל שלו. וככל שהוא נשאב יותר לשם השועלים מתרבים ומתקטנים עד שהם ממלאים את האוויר כמו אבק זהב (טוב, קראתי את זה מזמן מאד, אולי זה לא מדויק, אבל ככה זה נצרב בזיכרון שלי).
ואת לא יודעת מה עשית לי עם הברתלמי הזה. לא הכרתי אותו קודם והוא חתיכת שרוט ואפל. אני חייבת להשיג ספר שלו.
תיכף כשהבנזוג התחיל לספר לי עליו, ידעתי שזה בשבילך… ועכשיו הוא מוסיף לי שמעל עמוד הקריאה שלפניו כורעת מריה, יושב קוף קטן, קופיף… ושמתי לב פתאום לאצבעות המעוקלות של מריה, עוד מוזרות בשורת המוזרויות.
בנוגע לאנטול פרנס, הוא לא "במודה" עכשיו ואף אחד לא קורא אותו, כמו הרבה אחרים, מצויינים, שנשכחים. אבל אני רצה לקרוא גם את
Thaïs
הוא ממגנט, האפלה המוזרה שלו מעיקה ומרתקת.
ובאשר לאנטול פרנס, הוא באמת מיושן אבל זה לא מפריע לי. הטוב לב והפיוס של פשעו של סילבסטר בונאר נדירים מדי בעולם. הוא שייך לצד המואר של הצרפתים כמו ז'אן ז'ורודו, המחזאי הנלבב, בטח גם הוא כבר לא במודה, רק המקוללים שורדים (ואני בעד מקוללים, אבל לא רק. כמו עליסה שאכלה משני הצדדים של הפטרייה).
ז'אן ז'ירודו דווקא שורד לא רע, בדקתי עכשיו, מחזותיו מוצגים ויש פעילות סביבו.
הה, מעולה. פתאום שמתי לב שאפילו ציטטתי מאמפיטריון 33 שלו בפוסט 🙂
אורנה ומרית, לרגל חגיגות השנתיים לפוסט: קראתי שהנזירים הדומיניקנים שפרה אנג'ליקו השתייך אליהם, עברו ב-1434 למנזר אחר, ופרה אנג'ליקו ועוזריו הופקדו על ציור פנימו של המקום. הסידור הקפדני היה שבכל תא שינה היו חלון אחד – וציור פרסקו אחד, ששימש כ'חלון לעולם הרוח'….. "הבשורה" מ-1442 הוצגה למשל בתא מספר 3. [ויש קשר מרתק בין כנפי הפרפרים של המלאכים לסיפור "אמור ופסיכה" ("פסיכה" ביוונית הוא "נפש" וגם "פרפר") פרפרים נתפסו בלא מעט תרבויות כרוחות, לפעמים כאבות הקדומים, לפעמים כרוחות ילדים, ומשם התגלגלו לרעיון הנשמה הנחלצת מחיי החומר באמצעות ה'ארון הקסום'…. 🙂 ]
הבס, הייתי בטוחה שהכול פה דמיון פרוע והלכתי לכתוב לך תגובה בנוסח האפוקריפית מאשרת את השדרוגים בחותמה המלכותי אבל פתאום ראיתי שהכול מבוסס, אמת ויציב, אז שפו לחוקר שבך.
אורנה, תודה…. 🙂 שני החלונות, הממשי והדמיוני, הקסימו אותי, וגם הסיפור על הנשמה-פרפר והאהבה. בעצם, המלאכים בעלי כנפי הפרפר נראים לי כערבוב היחיד בין האדם ועולם החי שהכנסיה הסכימה לו, אולי משום שהפרפר נתפס כבעל גשמיות מינימלית., אבל אולי אני טועה (ולגבי הארון הקסום, פרפרים היו הראשונים לצאת ממנו….. 🙂 )
הבס, איזה ארון קסום?!
מרית, סופרים שיוצאים מן המודה עשויים גם לחזור אליה. אלה הן דרכי המודה. בערך הצרפתי בויקיפדיה המוקדש לאנטול פרנס קראתי על אותות כבוד רבים שהורעפו עליו בשנה שעברה, תערוכה, חגיגות, פסל של אנטואן בורדל, שלא לדבר על המהדורה היוקרתית בה מתפרסמות יצירותיו עם הקדמות של אנשי ספרות בני זמננו פלוס ספרי כיס.
אגב ממליצה מאוד לבקר במוזיאון אנטואן בורדל בפריז, מאחורי תחנת מונפרנס, חווייה אדירה:
http://www.bourdelle.paris.fr/
זה מאד מנחם, הגלגל הענק של המודה. ובכלל, כבר סיפרתי כאן (עוד לפני שהגעת, אני מעתיקה משם) איך הגעתי לניו יורק לפני שנים, לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה כבר קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.
וככה למדתי שהכי מפגר זה גם הכי מתקדם.
ולפני שאגיע לפריז בפעם הבאה בטוח אבקש ממך המלצות.
הבס, טוב שהסברת, חבל לפספס.
מרית, תודה שהעתקת בשבילי את הסיפור המשעשע על רועת האווזים בבוטיק הטרנדי. חשבתי להגיש מועמדות לעיטור יקירת העיר אבל אחרי בדיקת התנאים ראיתי שהגיל המינימלי הוא 70, אז בינתיים אין לי ברירה אלא לדחות להרבה יותר מאוחר. והמשפט הלפני אחרון, הכי מפגר זה גם הכי מתקדם, אין כמוהו כדי לגרום לי סיפוק, ביטחון ואושר. ביסוסים ואישושים אני מוצאת כאן ברחובות, על העצים, בשפע, על כל צעד ושעל.
מה מה מה? את כבר יקירת עיר האושר! וגיל זאת סתם מוסכמה, כבר מזמן אני משוכנעת שגילים לא מתחלפים הם רק מצטברים. התמונה שלי פה בבלוג מגיל שתים עשרה היא עדיין התמונה שאני הכי מזהה בה את עצמי. ואיזה כיף זה לחלק ביסוסים ואישושים 🙂
אז בן לילה הוספת לי עשור… LOL
איך הוספתי לך עשור אם אני לא מאמינה בגילים, ומאיפה הגיע השבעים הזה? ואין שום תנאי סף ליקירוּת!
עיטור “יקיר ירושלים” יינתן לאישים, שעיקר פעילותם הציבורית הייתה בעיר ירושלים, עשו בתוכה ו/או פעלו למענה, וגילם לפחות 70 שנה.
ציטוט מתוך אתר העיר ירושלים.
איזה כיף לשמוע שבעיר האושר אין תנאי סף כזה…
כתבו פה כבר יותר מידי מלקרוא את הכל… בקשר לארכיטקטורה, כמו שהלב של המלאך מתאחד עם רחמה של הבתולה, כך גם העמודים, שכמו שאת כותבת הם ככנפי המלאך, כך גם כשדיים של הבתולה. ומה שנראה די חלק בגופם, מאוד נדיב בשתי הגלריות הפונות זו לזו, וצורתן יוצרת הרגשה של לידתו של שפע.
שלום רות, תודה רבה העל התוספות וגם על ההארות הנוספות ששלחת לי במייל אישי. בייחוד אהבתי את הקישור בין דוגמת הפסים של כנפי המלאך לכתונת הפסים האוהבת שעשה יעקב ליוסף (המקראי, ששמו כשם בעלה הארצי של מרים). את מוזמנת להוסיף אותן גם פה. זו שמחה לראות איך השפע שבתמונה ממשיך ומתפשט.
בצומת גן עדן
שלום מרית, קראתי לפני כמה ימים את הבלוג על הציור של פרה אנג'ליקו, ונדמה לי שיש לי עוד כמה דברים להוסיף על מה שנדמה לי שלא נכתב שם. באמת הציור מופלא.
נדמה לי שהוא ממוקם בצומת גן-עדן. ששתי האכסדרות זו מול זו הן שני העולמות, הארצי והשמיימי, שמביטים זה בזה בתוך שיחת הבשורה שבין מריה למלאך. (אומנם מריה נחשבת הרבה פעמים למלכת השמיים, אבל פה הרי מדובר בזה שהיא תביא את משיחם לארץ). הפרספקטיבה הסימטרית לחלוטין, מראה השתקפות מלאה ברגע המיוחד הזה של השמיימי בארצי. באכסדרה מאחורי המלאך ישנו מבנה שאולי מייצג את העולם השמיימי, ומאחורי מריה המבנה אולי מייצג את העולם הארצי. ולכן גם מריה דומה כל כך למלאך.
בתוליותה של מריה היא כזו שעדיין אין לה חלב בשדיה, ולכן היא 'שטוחה' כמו המלאך, אך זוגות הקשתות שמאחוריהם, מראות צורה של שדיים גדולות.
האלוהות לפי הבנתי מתוארת בתשליל הצורות שנוצרו בזווית הראייה המיוחדת הזאת. בין שני העצים המזדקרים מעל לציור שהם אולי סמל לעץ החיים ולעץ הדעת שנמצאים מעבר לגדר, שהפתח שלו מוביל לשביל האהבה והחיבור בין העולמות, שבו עוברת האלהות. האלהות (רוח הקודש?) עצמה מתוארת כאוויר בין החללים הנוצרים בתשליל של הצורות. הצורה הקצת משולשת שבין העצים אולי יכולה להוות צורה של פנים, כאשר הפנים הם השמיים, כלומר אינם. וכך השדיים של עמודי האכסדרה הן צורה של העברת השפע האלהי מעולם לעולם, כי הרוח יכולה לנשוב ביניהם, הם פתוחים.
בקשר ליונה שמככבת בראש ראשו של פני האלהות הנסתרת, כפי שכתבת, היא מסמלת את החסד. ופה רציתי רק רציתי להוסיף גם את יונה הנביא, את שיעור החסד שהוא למד מה', ועל פירוש הזהר שמצביע על כך המילה יונה כוללת את אותיות השם המפורש בתוכה, ובנוסף את האות נון, שהיא כמספר שערי הטהרה.
גאולת מצריים מחזירה אותי לציור של פרה אנג'ליקו, לכנפיו הנפלאות של המלאך. שהאסוציאציה שלי היא של כתונת הפסים של יוסף. יוסף, בעלה של מריה, אך לא אביו של משיחם, הוא זה שמקנה למשיחם את החיבור לשושלת דוד, הקשורה כמובן גם ליוסף המשביר, שהיה הכלי להעברת השפע האלהי למשפחת יעקוב.
הכותנת של יוסף לפני שהוכתמה בדם (של ביתוק בתולים… שלא נעשה כאן) מסמלת את העדפתו של יעקוב את יוסף על שאר בניו, על אהבתו הגדולה ליוסף, וגם את חלומותיו שהתגשמו, שהשמש והירח וכולם אכן השתחוו לפניו.
באופן מקביל, מתבשרת מריה, שאמנם יוסף לא אביו אך הוא ארוסה, אבל כן מאציל על משיחם מתכונותיו של יוסף הראשון, אך גם יעלה עליו. הוא יהיה הבן המועדף של אלהים, וכל העולם כולו ישתחווה לפניו. הכנפיים הן מין אדרת מתנפנפת, ואם העיגול הכחול הגדול הוא יכול להיראות ככפתור המחבר בין כנפי האדרת, אנחנו אמורים לדמיין את הלולאה הנסתרת מאחורי ראשו של המלאך, כמקום המהדק והסוגר את הסיפור (הקצת צולע של הייחוס של משיחם.) אבל יש כאן עוד משהו: כשם שהפסים היו עדות להעדפה של הבנים והם עוררו קינאה, ולכן היה בהם טעם לפגם, הרי שבכתונת של יוסף השני, יש עיגול, שהוא צורה מושלמת, וצבעו כתכלת השמיים, וגם בצבעו וגם בצורתו את המעבר של רוח הקודש בגופה של מריה.
אני חושבת שבהצבת כנפיים שהן לא ציפוריות למלאך הוא בעצם מדגיש את הרוח, כי צריכה לנשוב רוח די חזקה כדי להעיף בצורה כל-כך יפה את האדרת למעלה. ושוב הרוח המעיפה את כתונת הפסים מדגישה את זה שלא מדובר בכנפיים של ציפור ארצית, אלא ברעיונות יותר רוחניים.
אני אוהבת את הציורים הרנסנסיים המוקדמים האלה. יש בהם הרגשה של מעין קור מנותק אבל גם איטי וקסום. כמו חלום שכל מה ששומעים בו הוא אוושה. כל כך מלא במסתורין.
את כתבת: "זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי."
אני רוצה לדעת למה את מתכוונת. אני לא ראיתי את זה בתמונה. זה בגלל שהמסדרון בגן הוא המרכז של גוף המלאך (כשקשתות הן הכנפיים) ומדמה את השמלה שלו? אני לא ממש ראיתי הבדל בין הציור הזה לבין הציורים האחרים שבהם רוח הקודש עפה לראשה של מרים אבל גם לחדר שינה צדדי וכולי. הרי גם המסדרון והמשולש שיוצרים הברושים הם סמל וגנילי.
אני אשמח אם תסבירי לי למה התכוונת.
שירה, בגדול זה משותף לרוב ציורי הבשורה, המתח בין ההריון הטהור ללא רבב של בשר ודם וחטא קדמון, לבין הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים שגובל בהכרח בפורנוגרפי. אבל כאן יש שכבה נוספת. זה לא סתם דלת של חדר שינה אחורי (וארצי, ומתקשר לסקס באופן מטונימי), הרחם הסמלי ממוקם בלבו של המלאך (אבר מסוג אחר במיקום אחר).
ויפה תיארת את קסם של הציורים האלה.
תודה 🙂
[…] לבתולה מרים שהרתה לרוח הקודש שבע פעמים לפחות. מצרפת כאן רשימה נפלאה של מרית בן ישראל ב"עיר האושר" על הציור […]