לואיז בורז'ואה (1911-2010) "7 במיטה", 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ'
*
"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."
גם אם מתעלמים מהדוקרנות של המחט, ומסכנותיה המשוננות באזני ילדים - סימני האיחוי של "שבע במיטה" הם בעצם צלקות (אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט – / בַּלֵּב הִיא לִי נִתְקַעַת / וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. מתוך "שיר החוט" של ורשבסקי באדיבות ע, מיקירי הבלוג).
*
אריג זה נשי וחם ויומיומי. זרועותיהן של הדמויות מוצלבות זו על זו כמו תכי ריקמה. "7 במיטה" קרוב לבובות סמרטוטים יותר מלפסלי שיש וברונזה, והכי קרוב לבובות טיפוליות שנותנים לילד כדי לצפות בו כשהוא משחק, כדי שידגים מה עשו לו, איך התעללו. מעבר לרוך של החיבוקים מבצבצים פה ושם אברי מין גבריים, נוכחים-חבויים בתוך הורוד הנשי החלק הזה, לא קירחוּת של אסירות (הן שמנמנות מדי בשביל מחנה ריכוז) אלא של חסרי הגנה; "שיער הוא ההגנה שבה נשים עטופות. כמו זחל בתוך גולם," אמרה בורז'ואה.
*
ומצד שני זה מתמטי וגיאומטרי – ובורז'ואה הלא למדה מתמטיקה בסורבון – זוהי מפה, שרטוט תלת-ממדי של מערכת יחסים, תרשים זרימה של התעללויות, ניאופים ונחמות: מי מחבק ומי מזיין ומי מביט לאחור בחשש או בהשגחה.
אביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל (כידוע), רומן ממושך וגלוי עם האומנת שלה. אמה ידעה והבליגה וביקשה מבורז'ואה לעקוב אחרי ההתרחשויות. "הוא היה זאב," אמרה בורז'ואה על אביה, "והיא היתה ארנבת רציונלית וסלחנית שקבלה אותו כמו שהוא."
*
ל"7 במיטה" יש נופך אגדתי, משהו בין 12 האחיות של הנעליים השחוקות ממחולות (אגדה שבה אחוות החלום הנשית מפורקת בברוטליות על ידי גברים), לבין "החייט האמיץ" שהרג במכה אחת שבעה זבובים שהתיישבו על פרוסת הלחם בריבה שלו. מרוב שמחה וגאווה הוא רקם על חגורתו "7 במכה אחת". (ה"7 במיטה" כשבעה זבובים שהומתו בהינף סמרטוט של האב העריץ המתעלל).
.
מרינה אברמוביץ, מתוך "8 שעורים על ריקות עם סוף טוב"
העבודה של מרינה אברמוביץ' למעלה, מקבלת משמעות אחרת כשלא חושבים על ילדות-חיילות אלא על התעללות בתוך המשפחה.
*
הפרט המוזר והמטריד ב"7 במיטה" הוא חוסר ההתאמה בין מספר הראשים, הרגליים והגווים: 10 ראשים, 13 רגליים, 7 במיטה.
סבתא, למה יש לך כל כך הרבה ראשים? חוקרת כיפה אדומה.
כדי שאוכל גם לחוות וגם להתבונן, כדי שאוכל למצוא עוד נקודות מבט. ואולי זה בכלל משהו טכני שקשור במהירות החשיפה. כמו בצילום; החלקים שזזו נמרחים או משתכפלים.
.
מרט אופנייהם (1913-1985 כמעט בת גילה של לואיז בורז'ואה), הסוריאליזם של ההתכה והפיצול.
ג'וזף קורנל, נסיכת מדיצ'י
.
"7 במיטה" מוקף בקירות הזכוכית. "אני רוצה להיות בית זכוכית," אמרה בורז'ואה פעם. זה תוכהּ שמוצג לראווה על במה ומאחורי הזכוכית. דומה ושונה מג'וזף קורנל (1903-1972) שארז את ילדותו בוויטרינות קטנות עם מגע סוריאליסטי, משהו בין פֶטישיזם של ילדוֹת לבית מרקחת פיוטי. העבר מיובש כאוסף פרפרים. קורנל תמיד מזכיר לי את "הילד המת" ממחזהו של לורקה "ככלות חמש שנים" המופיע בבגדי הקומוניון הראשון הלבנים שלו, זר ורדים עוטר את ראשו והוא אוחז בכפתו של החתול הכחול שלו שחזהו מוכתם בדם. אבל קורנל זה לא הנושא עכשיו, רק רציתי להגיד את ההבדל בינו לבין בורז'ואה: אצלו העבר רחוק וחנוט ואצלה הוא חי ובועט ומרים ראש מהמיטה שבה השכיבו אותו.
"7 במיטה" 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ', לואיז בורז'ואה (1911-2010)
ו"7 במיטה" אמנם משתנה לפי הזווית; מצד הרגליים הדמויות נראות שוכבות, אבל ראשיהן כמסתבר, באוויר; האם זה רגע של התעוררות? דריכות מתמדת, אשלייה עצמית שיש כר, שהכל בסדר, אבל אין שום כר ובסדר.
*
האחים צ'פמן, 1995 Zygotic Acceleration, Biogenetic, De-Sublimated Libidinal Model (Enlarged x 1000)
למעלה, עוד דומה ושונה של האחים צ'פמן: תמונה קבוצתית, התעללות, ילדים, שיכפול, הנדסה גנטית, וקורטוב האחים גרים, אלא שהכל קר וסנסציוני, נטול מסתורין, מורכבות, אנושיות.
*
ואולי "7 במיטה" אינה דיוקן קבוצתי אלא דמות אחת משוכפלת, "צילום מייברידג'" של הנפש, של הפיצול שלה בזמן ובמרחב (כשחזרתי למייברידג' מתברר שגם הוא לא היה כ"כ מדעי בדיעבד, אלא מציצן ופורנוגרפי. ככה אומרים פתאום).
אדוארד מייברידג'
אדוארד מייברידג'
*
הילדות היא המקור האינסופי ליצירתה של לואיז בורז'ואה. "ילדותי מעולם לא איבדה מקסמה, מעולם לא איבדה מהמסתורין, מהדרמה שלה," היא אמרה. למטה בילדות היא עם אבא ואמא ובובה.
לואיז בורז'ואה והוריה
*
עוד בסביבה
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? פוסט על אגדת עץ השיער מאת מרי דה מורגן (כדאי לקרוא את האגדה קודם).
שמלות של כאב, סטרפטיזים משונים
וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011
כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת
***
ובלי שום קשר אבל חשוב:
לספריית גן לוינסקי חסרים מאד, ספרים בטיגרינית, בנפאלית, בהינדית ובטגלוג.
אם יש ברשותכם ספרים באחת משפות אלו
או רעיון או קצה חוט שיעזור להשיג אותם
אנא פנו לאיל 052-2743957 Eyal.feder@gmail.com
ותודה מעומק הלב לחנה עמית כוכבי, לשושי אדלשטיין מהספריה הלאומית ולשחר עג'מי על תרומת ספרים בערבית!
***
מרית קרובתי,
לעולם אינך מקילה על ליבם השביר של קוראייך? (-:
לי נראים עשרת הראשים השייכים לשבעה גופים משום שלשלשה גופים מבין העשרה צומחים
שני ראשים מגופים אחד מלפנים ואחד מאחור, כמו תאומים סיאמיים, או כמו האל הרומי יאנוס
(Janus) אשר אוייר ופוסל כבעל שני ראשים אחד פונה לעתיד ואחד לעבר, כי ההווה ממילא תלוי בהרף עין (חשיפה מהירה).
דומני כי הכפילות הזאת לא רק נועדה רק לאתגר את הצופה אלא להבהיר כי לעתים אדם שוכב
לא עם מי שהוא ציפה לשכב. אנשים לעתים מסתירים את פניהם האמיתיות בסקס, עוטים איזו
פרסונה, שאינה עולה עם אישיותם בחיי היום יום.
עשר ושבע הם מספרים טיפולוגיים המבטאים סדר ושלימות. לעומתם דווקא 13 במסורת הנוצרית מסמל פורענות (במסורת היהודית דווקא מדובר בי"ג מידות רחמים, ובג' עלין המקיפים
ומסתחררים סביב שושן השכינה), ואולי גם Break A Leg, One Leg, משבע ששכבו כסממן
להצלחת העבודה.
כך או כך, המוקד של העבודה הוא דווקא הגוף המסמל את היחידה האנושית (זוהי תפישה שניתן לראותה מגדרית כנשית, שכן גברים, אפלטון ואילך, במיוחד במסורות ההגות, על-פי רוב, נטו לראות דווקא באינטלקט כביכול, את מה שעושה את האדם אדם), הראשים והרגליים באים
לסמל את הבלבול (לא רק של האורגיה הזאת שכמו מחרבת את סדרי המוסר הבורגני) אלא גם
את הבלבול שלנו כאשר אנו נתקלים בתנועה רוחשת משתתפים במרחב, נסיון למקד את העין,
רושם לא ברור במה אנו צופים. הריבוי הנע תזזיתית כמבוא לכאוס, שדווקא בו אגורה שלימות
(7,10) ממשית.
עוד משהו, הייתכן שזאת לא יצירה אמנותית אלא שרידים שנמצאו בפומפיי לשרידי אורגיה
רומית רבת משתתפים/ות שקפאה בזמן מחמת ענן האבק שניתח באחת על פומפיי והראקלום?
ישנו משהו בילדות שמחזיק באגרוף קפוץ את כל מסתרי הכאב ההשפלה והקסם.
המיטה, החגורה, התפר, הבשר החשוף והמחט, כולם קשורים לעונג ולכאב,
ולך תדע מה בא קודם.
והיום אחרי שקראתי את הפוסט הלכתי ליוחאי לטיפול בדיקור סיני. וחזרתי לילדות.ממש.
מרית, חשבתי משוך חוט (כיפה אדומה) מהמפה הכבדה הזו, אבל. העבודה של בורז'ואה מאד שואתית לי הלילה. מכל סרטי השואה זכורה לי סצינה דומה באיזה סרט שכל כך זעזעה אותי עד שהאפילה על כל הזוועות כולן והעבודה הזו היא ממש הקפאה של הסצינה ההיא. קשה לי הלילה עם הפוסט המטלטל הזה.
שועיקי, גם אני חשבתי על זה, למה דווקא הדברים האלה עולים בדעתי. אין לי תשובה טובה ומדויקת, רק ידיעה שאסור לבלוע אותם בחזרה. אפשר לנוח בפוסטים על איורים והצגות ילדים. באמת יש בעבודה הזאת משהו מיתולוגי, מין תרפים חילוניים. אבל האורגיה הזאת היא לא באמת אורגיה, זה חיבור (הטלאה, אריגה) של אירועים שונים מזמנים שונים ומרחבים שונים. זה הביטול של הזמן וכיווץ המרחב שהפכו אותם לאורגיה.
דודו, חיוך, אנחה, דמעה, משיכת כתפיים ועוד
איריסיה, חיבוק ולילה טוב (והן שמנמנות מדי בשביל השואה).
מרית, מבחינת הדברים העולים בראש ואסור לבלוע אותם בחזרה, את השפעה גדולה. אני חושב שהייתי עצור הרבה יותר לפני שהכרנו. כלומר, אם היית אומרת לי לפני כמה שנים שאדבר לפני קהל על seedbed של אקונצ'י כאילו שזה הדבר הכי טבעי לי בעולם, הייתי כפי
הנראה מפלבל בעיניי ומחליף צבע לירוק (-:
"זה הביטול של הזמן וכיווץ המרחב" שהפכו אותם לאורגיה. אבל כאן דווקא טמון הפרדוקס, משום שהאמנית בכל זאת מונה שבע(ה) במיטה ולא גוש בשר רב ראשי רב-גופי רב-רגלי
מתנועע. מה שעולה בדעתי כעת היא שכל מיני מפלצות מיתולוגיות רבות ראשים (למשל: הידרה, או קרברוס) היו אולי מחזה של כמה חיות מעורות זו בזו, תמונה העולה לפעמים בפני
הדימיון, למשל פגסוס (נשר וסוס) פאן (עז ואדם) קנטאור (סוס ואדם), פינוקיו (עץ וילד), חביתוש (חבית ודודלי). כמדומני במיתולוגיה ההודית הינדואיסטית יש מיתוס שבו 99 עלמות רוקדות לפני האל קרישנה דמוי הטווס עד שהן מתאחדות עימו והכל הופך להיות אחדות רוחשת
אחת.
נדמה שבמיתסים הקדומים ישנו כבר הכל. לאוקון ובניו "הנתפרים" זה אל זה באמצעות נחש (סמל פאלי?) ענק עד שהם נהפכים ליחידה אחת מתפתלת, גשטאלט של סבל וכאב:
http://arnona.co.il/images/trojan-horse3.jpg
שועי, יפה לך החופש. ונכון, משפחות הן לפעמים מפלצות עם כמה ראשים.
דודו, יפה איך הפכת את הנחשים לחוטים. (פתאום נזכרתי שחביבה פדיה למדה עשתה פעם הצגה על חתונה, כשלמדה בחזותי. במרכז הבמה היתה מיטה עומדת, כלומר ניצבת לריצפה, ומשפחת הבעל תפרה את הכלה למיטה במחטים ענקיות). ובכל מקרה, האמנות אמנם הנציחה את הרגע, אבל במיתוס הנחשים פשוט חנקו והסתלקו…
כן, אבל יש לי בעייה עם נפחים…
ובצילום של מייברדג' הם כאלה שילדיים שזה התערבב אצלי
והכי עוצמתי המבט בעיניה של בורז'ואה. זו לא הבובה אלא המבט- בשבילי
ציטוט מהמחברות של ויטגנשטיין:
נניח שאני חש כאב על בסיס הכאב בלבד, כלומר, למשל – בעיניים עצומות אני מזהה כאב בידי השמאלית. מישהו מבקש ממני לגעת בנקודת הכאב עם ידי הימנית. אני עושה כך ואז בהביטי סביב אני תופס שאני נוגע בידו של שכני…. זה היה כאב בגוף אחר
וואו
זהו בדיוק….
ויטגנשטיין על כאב זה משהו. האנתרופולוגית (של אלימות ושל כאב) וינה דאס (VEENA DAS) כתבה על זה יפה מאוד
העבודה הזו מעניינת לא רק מפני שהיא נמצאת בצומת של דימויים וזיקות (רגשיות, חושיות, חומריות, שכליות), אלא מפני שהדימויים האלה יוצרים רשת צפופה של יחסי גומלין והשתמעויות ומאירים זה את זה באור (ובחושך…) חדש ואחר – כמו שמוכיחות התגובות כאן, וכמו שעבודת אמנות טובה צריכה לעשות….
טוב, היא על מין (אבל היא לא אורגיה, כאמור), אבל היא גם על משפחה (המתכרבלת במיטה?), ועל שדה קטל. היא על גופות והיא על גופים – היא על גוף ומגבלות הגוף (ולכן על כאב ומגבלות הכאב, ר' ויטגנשטיין), כלומר על מפלצות מרובות אברים ויצורי כלאיים, ועל האימה והמשיכה שהם מעוררים בנו. היא על שינה ומוות, והיא על יקיצה ומעשה אהבה. היא על ביטחון וחום. היא על אלימות וקור. היא מטרידת מנוחה (גם במובן המילולי. לך תנוח עם כל כך הרבה אנשים במיטה). מאוד
דודו, יפה כתבת: הקשר בין ענג ונגע – אותן אותיות, שתיהן תוצר של טשטוש גבולות גופניים וטקסונומיים – נידון הרבה ביהדות, בעמקות מיוחדת, בעקבות הכתוב בספר יצירה: "אין בטובה למעלה מעונג, ואין ברעה למטה מנגע"….
ע, קראתי ויטגנשטיין לפני שנים רבות (מיד אחרי תקרית הטרוטל-נינקומפומפ שעליה סיפרתי פה http://wp.me/pSKif-hXF ושעוררה כמובן את סקרנותי), ואחד הדברים שאני זוכרת זו הישירות הכמעט נאיבית של המסקנות שלו. הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. בדיוק כמו ב-אם נגעתי ביד של מישהו אחר הכאב היה כנראה שלו. זה היה מצחיק עד פיוט בתמציותו, אבל גם עורר בי ספקות.
ויפה מה שכתבת על 7 במיטה.
ע', מרית, ויטגינשטיין בעיניי הוא לוגיקן שהבין והפנים את מה שרבים וטובים מבין הלוגיקנים לא הצליחו להבין: סיטואציות רבות מדיי בפנומן האנושי אינן ניתנות להצרנה לוגית ו/או לביטוי באמצעות השפה הדידקטית. השפה עוד צריכה הרחבה רבתי וגם היכולות האנליטיות של האדם צריכות עוד להבין הרבה מאוד בכדי שניתן יהיה להעמיד באמצעותן דבר-מה יציג. הדרך עוד רחוקה, אם בכלל אפשרית. אני עוד זוכר נסיונות נואשים של פרופ' ללוגיקה אצלו למדתי להצרין על הלוח דילמות אתיות ורגשיות וכמה צחקתי לו בליבי. לא לעגתי, צחקתי. כי נגעה ללבי מלחמתו הדון קישוטית בעד
הכלים הלוגיים-רציונליים גם בתחומים שבהם הם כנראה, מאבדים משהו מתוקפם ומיכולת הבעתם. אני זוכר שלפעמים הייתי מעיר לו כי למעשה אין כל קשר בין הסיטואציה שניסה לייצג על הלוח באמצעות אותיות ובין הסיטואציה הממשית ומורכבויותיה, וכמה זה עיצבן אותו, כאילו נעצתי סיכה בליבו העדין והנוטה לפקוע כבלון אדום [הנה גם כך אפשר לחוש את כאבו של האחר, או למצער, לנחש אותו]
וכמובן לעתים על אף כל הסינתזות שלו (הרצויות והבלתי רצויות) הדמיון הוא בעל ערך, צייר גדול,
האדם הוא חולם חלומות יותר מאשר מנתח אותם לנתחיהם.
לא שפינוזה, לא קאנט, לא ברטראנו וגם לא הרמן כהן ולוינס הצליחו להכחיד את המאגיה הסימפתטית (אם תרצו לכנות אותו אינטואיציה לא יהיה בינינו ויכוח). אפילו לא הקפיטליזם הקומוניזם והמהפכה התעשייתית. הרפתקאת הנאורות היא מעניינת וגם הביאה לכמה תוצאות יפות. אבל מה לעשות שעוד לא נמצאה הדרך לנכש את הדמיון וטוב שכך, אחרת היה האדם סוג של קוף ומחשב הסגורים בכלוב (או מארז) כואב אחד, המנסה להבין בכלים לא-מתאימים סיטואציות שאינן יכולות להיפטר בידי תכנה או משוואה.
למשל, כיצד אפשרי לחוש בכלל את כאבו של האחר? כיצד ניתן להתייסר? כיצד להתאהב?
הייתי צריך לכתוב להיפתר על ידי תכנה ומשוואה ובכל זאת כתבתי כמו שכתבתי כי דומני כי התכנות והמשוואות בסופו של דבר, בידיים הבלתי נכונות, כמו חותרות לפטור את האדם מאחריות
והבנה בקשר לתהליכים מסויימים החלים בו ועירנות למורכבותם ועדינותם (למשל, ה- Dsm בסופו של דבר הוא מדריך טכני של משוואות אבחון, הפוטר את הרופא מן הצורך להתעמק במורכבות המחלה או ההפרעה אותה הוא מאבחן). סט של הגדרות בסיסיות הוא לעולם סוג של דוגמה ואינו שונה במאומה מן התיאולוגים של ימי הביניים שדנו במציאות ובהוויה על ידי סט הנחות בלתי מוכחות
באמת, שכל החולקים עליהם היו צפויים לכליאה, גירוש, הדרה או העלאה על המוקד.
אני מצטטת את בודלר על הדמיון:
סגולה מופלאה, מלכת הסגולות! יש לה נגיעה לכל שאר הסגולות; היא מעוררת אותן וקוראת להן דרור … בני אדם שאינם רגישים לדמיון ניכרים למרחוק: כעין קללה לא ברורה רובצת על יצירותיהם ומייבשת אותן כמו את עץ התאנה בברית החדשה … הדמיון הוא שלימד את האדם מהו המובן הרוחני של הצבע, של קו המתאר, של הצליל ושל והבושם. הוא שיצר עם בריאת העולם את הדימוי ואת המטפורה. הוא מפריד בין חלקי הבריאה ועם המרכיבים המגובבים והסדורים לפי כללים שאת יסודם ניתן למצוא רק במעמקי הנפש, הוא בוא עולם חדש; … מכיוון שהוא ברא את העולם (נראה לי שאפשר לומר זאת אפילו במובן הדתי) מן הדין שהוא ימשול בו…
וכן הלאה והלאה