לפני כשבועיים כתבתי כאן על כובעי האחר, כיועצת אמנותית לתיאטרון. ב"השולחן: עבודת כיתה", ההצגה החדשה של נעמי יואלי שימשתי "עין שלישית". ב"קרקס קוביות" הצגת הילדים החדשה של גליה לוי גרד הייתי אפילו יותר מעורבת. (זו ההצגה מהאודישן ההוא). גליה לוי גרד היא ארכיטקטית נפלאה של בובות ותלבושות (הגדרה מוזרה אבל מדויקת). הצילומים אינם טובים, כך אומרים לי. אבל זה מה שיש לעת עתה, ואולי בכל זאת אפשר לחוש דרכם משהו מטעם ההצגה, המושפעת מהתיאטרון של הבאוהאוס ובייחוד ממופעי המחול של הפסל אוסקר שלמר (כמה מילים ודוגמאות בהמשך).
כמה קוביות לובשת נסיכה?
האף של הליצן עגול או מרובע?
ואיך מאלפים כלב קוביה?
בקרקס הקוביות הכל יכול להיות.
זוג ליצנים / רקדנים נעים ומניעים עולם של קוביות.
הקוביות נפרשות, מתכווצות, מתחלקות לחיות שונות ומשונות.
השחקנים לובשים קוביות, ורוקדים איתן. הם מאלפים את החיות ומכשפים אותן. לעתים נטרפים (אבל לא באמת), מתקוטטים, מתפייסים, מתאהבים, ויוצרים עולם פלאי ושמח.
מופע ללא מילים המשלב בובות, אמנות פלסטית ותיאטרון מחול.
לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה
יצירתה של גליה לוי גרד, רעיון ועיצוב: גליה לוי גרד, בימוי: גליה לוי גרד ומרית בן ישראל, פיתוח שפה אמנותית ותסריט: מרית בן ישראל, מוסיקה: אבי בנימין, עיצוב תאורה :דב מיאלניק, שחקנים: נועה אדם, ניר לנדא
ושני קליפים. בראשון אוסף רגעים, ובשני קטע שלם – ריקוד השמלה (עם תאורה שמוחקת למרבה הצער את פניה המלבבים של נועה).
הפסל שעמד בראש מחלקת התיאטרון של הבאוהאוס
(מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)
שְׁלֶמֶר חשב שהתיאטרון צריך לבטא את רוח הזמן, כלומר – את ההפשטה, המיכּוּן, והטכנולוגיה של זמנו. הוא שאב השראה מסיפורים על המצאת האדם המכני, (לוּ חי היום, הוא היה מן הסתם חובב של מדע בדיוני) והתפעל מיופיים של מכשירים מדעיים מזכוכית וממתכת, מאיברים תותבים משוכללים ומן התלבושות הפנטסטיות של אנשי צפרדע וחיילי העתיד. שְׁלֶמֶר חקר גם את הצורות הסמליות של הגוף: צורת הכוכב של כף היד הפתוחה, צורת האינסוף של הזרועות השלובות, הראש הכפול (כך הוא קורא לשני הפרופילים הקיימים בכל פרצוף) ועוד. הוא נהג לקונן על אובדן החוש למשחק ולפלא. הדור שלו היה פרקטי מדי לטעמו. אנשים שכחו שהטכנולוגיה אינה מטרה, היא בסך הכל אמצעי. שְׁלֶמֶר קרא לשחרר את הדמיון, לעבור מהעל-טבעי לשטותי, מהנעלֶה למצחיק, להשליך עוגן בים הפנטזיה, לחדש את משחקי הגְדָלים של אמנות ימי-הביניים, כשדמויות חשובות הוצגו כגדולות ודמויות שוליות כזעירות.
המופעים שיצר היו שילוב מרתק של פיסול, תיאטרון בובות ומחול. "מסיכות הגוף" שעיצב לרקדנים היו יותר מסתם תלבושות. כמו שמסיכה מעצבת פנים חדשים לשחקן, כך פיסלה התלבושת של שְׁלֶמֶר את גוף הרקדן מחדש. היא לא היתה סתם קישוט אלא נקודת מוצא לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדו מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות. הם המשיכו אותן בחלל ובזמן.
"קלידוסקופ מאורגן של צורות וצבעים", ככה תיאר שְׁלֶמֶר את התיאטרון שלו. המחול המפורסם ביותר שיצר היה הבלט הטְרִיאדי. שְׁלֶמֶר התחיל לעבוד עליו כבר ב-1912, וב-1922 העלה אותו בפעם הראשונה בשלמות. כל פרק בבלט נקרא על שם צבע: הפרק הראשון, צהוב – הוא עליז, השני, ורוד – הוא חגיגי, והשלישי, שחור – מוגדר כ"פנטזיה מיסטית".
שלושת הרקדנים – שני גברים ואישה – החליפו במהלך המופע שמונה-עשרה תחפושות פיסוליות שנעשו משילוב של בדים מרופדים, צורות קשיחות מעיסת-נייר בצבעים עליזים או מתכתיים, וחוטי מתכת נוצצים; דמות אחת היתה נטולת זרועות, לאחרת היו כדורי ענק במקום זרועות, לשלישית – ראש מתכתי מוארך, או רגליים חרוטיות, או חצאית נוקשה בצורת צלחת, אקורדיון, ספירלה… הן נראו (ונעו) כמו הכלאה בין צעצועי ענק לרובוטים משוכללים או חייזרים.
…
תיאטרון הבובות היה מאז ומתמיד שילוב של כמה אמנויות: תיאטרון, פיסול, מוסיקה ותנועה. במשך השנים נשחקה האמת הזאת וכמעט נשכחה, והבַּאוּהָאוּס שדגל בשילוב אמנויות גילה אותה מחדש. הוא פתח את עולם הבובות ל"מהגרים" מעולם האמנות. שְׁלֶמֶר מילא תפקיד מרכזי במהלך הזה, הן כראש המחלקה לתיאטרון והן כאמן יוצר. החזון הבימתי שלו היה המובהק והשלם ביותר. הוא הוריש לתיאטרון הבובות את הפנטזיה העתידנית שלו ואת המשחק המופשט בצבעים ובצורות.
שני סרטונים – בראשון שאיכותו גרועה מאד (אבל שווה להתאמץ) לקט קטעים מן הבלט הטריאדי, ומתחתיו ריקוד קצרצר שבו הכוריאוגרפיה היא אמנות פלסטית בזמן ובמרחב.
עוד רשימות על תיאטרון בובות באתר זה
ותוספת מאוחרת בעקבות התגובה של שועי, לואי ה-14 בתחפושת אפולו














ואת חפץ לב אני קוראת בביסים קטנים כבר כמה שבועות. ספר מקסים.
זו היתה האוסציאציה המיידית שלי למראה הבלט הטריאדי של שלמר, במיוחד סדרה של 30 רישומים
המתעדת את 'חגיגות באכחוס' שראיתי באיזה ספר
עושר של צבעים, צורות גיאומטריות, ואידיאליזציה של הטבע.
ובהצלחה רבה במופע ועוד יותר בפיתוח השפה האמנותית החדשה
אני מקווה שאיכשהו עוד אזכה לחזות בפלא
(-:
רוני, חן חן כפול שניים
שועי יקרי, בוודאי שתזכה לחזות בפלא
והוספתי לכבודך את לואי ה14 בתלבושת אפולו
עתי ציטרון הרצה על חגיגות ורסאי האלה
http://lib.haifa.ac.il/extprojects/fantasy/index.php?option=com_content&task=view&id=37
פעם היו שם גם שידורי ההרצאות אבל משום מה הם נעלמו
תיאטרון הקרון הוא ללא ספק בית טוב להצגות המיוחדות הללו, אבל חבל שזה לא איפשהו בתל אביב, איפה שאפשר לצאת מיד בסוף ההצגה ולראות איך היא ממשיכה בבניינים הבנויים בסגנון הזה שמכונה אצלנו באוהאוס כי באמת צמח בדיוק שם, איפה ששלמר יצר ולימד. וחוץ מזה גם המון מהמורשת שלו זרם אל מי שלמד אמנות ועיצוב בבצלאל, דרך המורים שלמדו שם והנחילו את העקרונות האלה הלאה.
קרקס הקוביות הוא הצגה מענגת בכל הרמות ומכל הפאות. עונג צרוף. אני אומרת את זה באופן לגמרי אובייקטיבי, בלי קשר לקשר שלי עם מרית. גם אם היא וגליה לא היו מעורבות בעניין הייתי אומרת אז זה. רק שאז בטח הייתי מוסיפה גם שזאת הצגה שנראית ממש כאילו גליה ומרית יצרו אותה
מיכל תודה, ובאמת חבל שהקרון לא בתל אביב, מאד קשות לי הנסיעות האלה! הילדים בהצגות ההרצה, אגב, קראו לסצנה שבתמונה העליונה "בנייני האומה של תל אביב". וכששאלנו מה הם לא אהבו בהצגה (זה לא קשור אבל אני לא מתאפקת), ילדה אחת אמרה חרש, בתוגה: "החושך היה קצת חשוך…"
והוי רוני, למה אין אייקון של חיבוק כשצריך אותו
ופתאום עלה בדעתי גם שפע מסכותיו ותלבושתיו של תיאטרון הנו היפני בהקשר לקרקס הקוביות ולשלמר, וזה הביא אותי לחיפוש קטן ובו מצאתי את האתר המעניין הבא:
http://etext.lib.virginia.edu/japanese/noh/index.html
והאור הרבה מואר.
הצגה מעוררת תיאבון ביותר ואני שואלת למה לא להעביר את תיאטרון הקרון ל..למשל..חיפה?…(אוף, מרית, אני יודעת שאת קצת ברוגז עם חיפה, אבל גם מייחלת לשולם ביניכן).
ואחרי שקניתי, סוף סוף, את "חפץ לב" במתנה לזאת שעשתה לי תיאטרון בובות עוד כשהייתי פצפונה,גם אני התחלתי להסניף אותו, לאט לאט, במנות קטנות ועונג גדול. רק שתדעי/ו.
(-:
כף לשמוע על קוראות הספר, ומנות קטנות הכי טעים!
לגבי מיקומו של תיאטרון הקרון רציתי להוסיף שזה ממש בסדר שהוא בירושלים. וגם, כשיוצאים מתיאטרון הקרון לצומת של משכנות שאננים, יש שם בית באוהאוס לדוגמא, כך שממש לא חסר כלום.
ומרית – ((()))
(זה חיבוק במחשבית)
נסיתי לפתור אמש את האתגר האינטרנטי-מחשבי שהציבה מרית
חשבתי על )( אבל זה לא חיבוק
זה: זה מול זה, ויש פער גדול שנשאר
הסוגריים משרים אינטימיות וקירבה
סוגריי בתוך סוגריים בתוך סוגריים
זה כמו הד או בת-צחוק
זה נהדר
אימצתי.
טלי, רוני, בעצם היה צריך להחזיר את התיאטרון לקרון ולרתום אותו לרכבת, וכך יכולנו לנדוד מעיר לעיר. יש באמריקה קרקס כזה שיש לו רכבת משלו שבה הוא נודד במרחבים.
ובאמת כיף לשמוע על קוראי הספר. וכיף מיוחד, שונה, כשמדובר בך וברוני (גלבפיש) או בכל אדם אחר מחוץ לגטו הבובנאי.
רוני, המממ… יש הרבה ידיים בחיבוק הזה…
(פעם באיזה סרט של האחים מרקס אחת מ"הרעות" ניסתה למזמז ולפתות את גראוצ'ו, עד שבסוף הוא שאל אותה אם סבא שלה היה תמנון.)
ושועי, תודה על הנו. יומו יבוא.
הו! ההצגה הזאת נראית פשוט מרתקת! אני מיד מכתתת את רגלי לראותה !!!
נשיקות וחיבוקים
נועה
((()))
(זה חיבוק רב זרועי שרוני המציאה למעלה)
נראה בהחלט מרתק
מרתק ועמוק. אשמח שתשלחי/ו לי למייל כתבים שונים.. יום נפלא
הדר
מקסים!!
הדר, תודה רבה וברוכה הבאה. כדי לקבל עדכונים במייל את צריכה להרשם כאן משמאל למעלה.