מה אומרים האיורים? גורילה מאת אנתוני בראון (חלק ראשון)

כריכת הספר מלאה הפתעות כמו חידה מצוירת

ספרו של אנתוני בראון "גורילה" עוסק ביחסים בין אב לבתו. הספר שיצא בעברית ב-1986 היה ונותר השלם מכל ספריו. הוא פחות ידוע אולי מן "העץ הנדיב" (העוסק ביחסים בין אם לבנה), אבל לא פחות משוכלל מבחינת השפה החזותית. בראון מפלרטט בו עם דיסיפלינות שונות, מתולדות האמנות ועד פסיכואנליזה, אבל מעל מכל "גורילה" הוא ספר קולנועי: "התאורה", ה"ארט" ו"זוויות הצילום" טוענים את הפרטים הריאליסטיים בעוצמה רגשית וסמלית.

ונתחיל בטקסט:

חנה אהבה גורילות. היא היתה קוראת ספרים על גורילות, היתה מסתכלת על גורילות כשהיו בטלויזיה, וגם היתה מציירת תמונות של גורילות. אבל אף פעם היא לא ראתה גורילה אמיתי. לאבא שלה לא היה זמן לקחת אותה לראות גורילה בגן החיות. לא היה לו זמן לשום דבר. כל בוקר הוא היה הולך לעבודה לפני שחנה הלכה לבית הספר, ובערב הוא היה עובד בבית. כשחנה היתה שואלת אותו משהו, הוא היה אומר: "לא עכשיו. אני עסוק. אולי מחר." אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק. "לא עכשיו. אולי בסוף השבוע." כך הוא היה אומר. אבל בסוף השבוע הוא היה תמיד יותר מדי עייף. אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד.
בלילה שלפני יום ההולדת שלה, חנה הלכה לישון נורא-נורא נרגשת – היא בקשה מאבא שלה שיביא לה גורילה! באמצע הלילה, חנה התעוררה פתאום וראתה חבילה קטנה-קטנה מונחת לה בקצה המיטה. זה באמת היה גורילה, אבל רק גורילה-צעצוע.
חנה זרקה את הגורילה לפינה שבה היו מונחים שאר הצעצועים שלה, וחזרה לישון. בלילה קרה משהו מדהים. [באיורים אפשר לראות איך הגורילה-צעצוע גדֵל והופך לגורילה ענקי שניגש אל מיטתה של חנה.]
חנה נבהלה. "אל תפחדי, חנה," אמר הגורילה, "אני לא אפגע בך. פשוט רציתי לשאול, אולי מתחשק לך ללכת לגן החיות." לגורילה היה כזה מין חיוך יפה, שחנה כבר לא פחדה. "מתחשק לי מאד," היא אמרה.
הם ירדו במדרגות בשקט, על קצות האצבעות, וחנה לבשה את המעיל שלה. הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו. "זה מתאים נהדר," הוא לחש. הם פתחו את דלת הבית ויצאו להם החוצה. "בואי, חנה," אמר הגורילה, והוא הרים אותה בעדינות. והנה הם כבר למעלה, מתנדנדים מעץ לעץ לעבר גן החיות.
כשהגיעו אל גן החיות, הגן היה סגור, והיתה שם חומה גבוהה סביב-סביב. "זה שום דבר," אמר הגורילה, "הופ – אנחנו בפנים!" הם הלכו ישר אל בני משפחתו של הגורילה. חנה היתה ממש נסערת. כל כך הרבה גורילות!
הגורילה לקח את חנה לראות את האורנג-אוטנג, וגם שימפנזה. חנה חשבה: כמה שהם יפים. אבל עצובים.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל הגורילה.  "מתחשק לי ללכת לקולנוע," אמרה חנה. והם הלכו לראות סרט.
אחר כך הם טיילו להם יחד ברחוב. "זה היה נהדר," אמרה חנה, "אבל עכשיו אני רעבה."  "בסדר," אמר הגורילה, "נלך לאכול."  "הגיע הזמן ללכת הביתה?" שאל הגורילה. חנה עשתה "כן" עם הראש, וקצת פיהקה. הם רקדו על הדשא בגינה. אף פעם חנה לא היתה כל כך מאושרת.
"כדאי שתכנסי עכשיו הביתה, חנה," אמר הגורילה. "אנחנו נתראה מחר." "באמת?" שאלה חנה. הגורילה עשה "כן" עם הראש וחייך. למחרת בבוקר חנה התעוררה וראתה את הגורילה צעצוע. היא חייכה. חנה ירדה במדרגות בטיסה לספר לאבא שלה כל מה שקרה. "מזל טוב ליום ההולדת, חמודה שלי," הוא אמר. "את רוצה שנלך לגן החיות?" חנה הביטה אליו. היא היתה מאושרת נורא. 

ולפני שנתבונן באיורים כמה מילים על התוכן:
 
שני נושאים

הנושא הראשי ברור: לאביה של חנה אין זמן אליה והיא מתגעגעת לחברתו. שגעון הגורילות שלה הוא ביטוי לחסך. הקופים הדימיוניים והממשיים הגודשים את הטקסט ועוד יותר מזה את האיורים, הם תחליף לאב החסר. פעם, כשהרציתי על הספר לקבוצת חיילות, קמה אחת מהן ושאלה "למה בחרו דווקא גורילה לייצג את האבא, הרי גורילה זאת חיה קצת מפחידה," אמרה החיילת הנחמדה. ועל כך עניתי שגם אבא זו חיה קצת מפחידה. ובכלל, הגורילה הגדול והגברי, החזק, החם הוא ליהוק טבעי לתפקיד האב (גם כשלא מדובר בבראון שהראש שלו מלא קופים). וכך או אחרת – הגורילה מסמל את האבא; והמעיל והמגבעת שמתאימים לו בדיוק – כמו חותמים את הזיהוי.

ויש עוד נושא, משני יותר, שכמעט לא עולה בטקסט, אבל מוטמע בעדינות באיורים לכל אורך הספר – והוא הכמיהה לחופש. חנה מתגוררת כנראה בעיר גדולה. אסור לה לצאת לבדה. כיוון שאביה עסוק היא סגורה בבית, עד שמגיע הגורילה האגדי ומוציא אותה: לגן החיות ולקולנוע, לאכול בחוץ ולרקוד על הדשא בגינה.
הקופים המאוירים מבטאים גם את הצד הזה: חלקם מזוהה עם הילדה המושווה לקופיפה עצובה בכלוב, ומנגד זרוע הספר בקינג-קונגים ולוחמי חירות שמעקמים ועוקרים את סורגיהם, ומסמלים דווקא את הפריצה לחופש. כלומר הקופים מייצגים בו בזמן את האב הנעדר, את צער הכליאה ואת הפריצה אל החופש.

מטפורה
ולמה זה כל כך חשוב? כי לא מדובר בפטנט שחוזר על עצמו לעייפה, אלא במטפורה חיה. הסתירות הן מקור למתח, אירוניה, דו-משמעות – שילוש שבו מצטיינת כידוע, כל מטאפורה טובה.  

נקודת מבט
ועוד הערה אחרונה לפני האיורים: הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה. משפטים כמו "אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד," אינם מתארים את העובדות אלא את תסכולה של הילדה. וגם האיורים אינם משקיפים על חייה מבחוץ; העולם שהם מתעדים ספוג בפחדיה ובחלומותיה (ואני לא מתכוונת רק לכמות הדמיונית של הקופים, יש עשרות דוגמאות מסוגים שונים ומשונים).
בשביל מה זה טוב? זה מגדיל את ההזדהות: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ההזרה מחיה את הסיטואציה השחוקה. ולעתים, כשבראון מותח את נקודת המבט עד אבסורד – כשעל הקיר תלויה למשל, רפרודוקציה של המונה-ליזה עם פני גורילה – הצחוק מאזן את הרגשנות.

חנה אהבה גורילות…

"חנה אהבה גורילות…" כך נפתח הסיפור: יש רישום של קוף על הקיר, וקופים על כריכת הספר. זהו הצד הגלוי "המודע" של האיור. אבל גם צלה של הילדה נראה כמו קוף שיושב מאחוריה, כשהצל הצר של קצה הספר מתפקד כזנב. והפוני הג'ינג'י המבהיק שלה "מתחרז" עם מצחו של הקוף המצויר על כריכתו. ואלה דווקא הפרטים הסמויים למחצה שמטעינים את המציאות ברגש.

 

 

 

 

 

ארוחת בוקר במטבח. ספירת מלאי של קופים: על הקורנפלייקס מצוייר קוף, ובעיתון של האב יש תצלום של קינג קונג.
ומשהו על חלל (או על "ארט"); מטבחים הם דבר משובץ, זה ידוע, אבל האיור מקצין את האיפיון הזה: הקיר המשובץ, המשבצות השחורות-לבנות של הרצפה, דוגמת המשבצות של המגבת ואפילו של הכלים המעוגלים (הצלחת והצנצנת המונחות על השיש). ואם נוסיף עליהם את הפסים המעטרים את כלי האוכל ומתחרזים עם הפסים של גב הכסא, נבין למה נוצרת תחושה לא נעימה של כלוב.
בעולם התיאטרון נהוג להדגיש את הפער בין ה"טקסט" של הדמות, כלומר המילים שהיא אומרת, ל"סַבְּטקסט", כלומר הרגשות שמזינים את המילים, הכוונה האמיתית, הנסתרת של הדמות שיכולה להיות גם הפוכה ממה שהיא אומרת בגלוי (הלא אפשר גם לומר "אני שונא" כדי להסתיר "אני אוהב"). משחק טוב מתבסס על המתח בין שני המישורים. בראון מתרגם את ההבנה הזאת לאיור: האיור הגלוי אומר מטבח, זה ה"טקסט". אבל איזה מין מטבח זה מבחינה רגשית? באיזה תחושות הוא טעון? הוא מסורג כמו כלא או כלוב. זהו ה"סַבּ-איור". המתח הלא-לגמרי-מודע בין האיור הגלוי והמובלע מעניק לתמונה היומיומית עומק פסיכולוגי, רגשי.
ועוד מילה על מטבחים: שימו לב למקרר הזה שממוקם באמצע האיור, במקום שבו נמצאים בדרך כלל הכיור והחלון. ועוד תהייה: למה בחר המאייר לצייר את פני האב? הרי ילדה שיושבת מול אביה שקורא עיתון, אינה רואה את פרצופו. וכרגע טענתי שהספר מאוייר מתוך עיני הילדה. אז למה בכל זאת רואים את פני האב?
כי בראון רצה לצייר אותו באמצע המקרר; המקרר ממסגר את האב ומגדיר אותו: הוא קר ומרובע. וכפי שהעיר לי פעם מישהו בהרצאה: הוא עובד בשביל האוכל… וגם זו יכולה להיות סיבה. כשחנה מתלוננת שהוא עובד יותר מדי ייתכן שהוא עונה בקלישאה: "אני מוכרח לעבוד, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול." וחילופי הדברים הללו, שחוזרים על עצמם מן הסתם יותר מפעם אחת, קושרים בין האבא למקרר. הוא צריך לעבוד כדי למלא אותו. וגם זה מתואר באיור.

 

 

 

 

כל בוקר הוא היה הולך לעבודה…

(לאיור הזה אתייחס בהמשך.)

 

 

ובערב הוא היה עובד בבית.

על הקיר בצד שולחן העבודה תלויה דיפלומה, עם לוגו מסולסל וחותמת שעווה. אחת החיות המרכיבות את הלוגו היא קוף. גם על שולחן העבודה יש תמונה, עומדת. וכולנו יודעים מהנסיון, שתמונה המוצבת על שולחן עבודה היא בדרך כלל תצלום של בני המשפחה. וראו זה פלא – בעוד שתמונת הדיפלומה היא ברורה ומפורטת, התצלום המשפחתי הוא רק כתם מטושטש ומין בוהַק לבן מאור המנורה; וגם זה פרט ריאליסטי שמשמעותו הסמלית משקפת את תודעת הילדה: רק את העבודה שלו הוא רואה, היא חושבת. גם כשאני נמצאת מול הפרצוף שלו הוא לא רואה שום דבר.
ובאשר לחלל – הילדה עומדת בתוך מַלבּן האור שנשפך כנראה מדלתו הפתוחה של החדר הסמוך. וגם פיסת המציאות הזאת מוטענת בסמליות. הילדה והאב נמצאים לכאורה באותו חדר, אבל בעצם הם מתקיימים בשתי טריטוריות נפרדות (וכל זה נמסר באמצעות האור).

אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק.

אותה סצנה מן האיור הקודם, רק "זווית הצילום" משתנה: הפעם האב מצוייר מן הצד, כך שהדיפלומה מקיפה את ראשו כמו הילה מרובעת. לא די שצוייר על רקע המקרר, הוא מצוייר גם על רקע הדיפלומה. האיור כאילו אומר: רק עבודה יש לו בראש. הילדה עדיין מאחוריו, קרובה אך לא נוגעת. סורגי הכסא חוצצים ביניהם. אביה מפנה לה את גבו. באיור הזה כמו בקודם יש לטאפט דוגמת פסים סורגית. תחושת הכלוב נוכחת ברקע.

אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד

על הקיר תלויה מפת אפריקה, מולדת הגורילות וּוריאציה על נושא הקופים. כמו בכל מפה יש בה קווי אורך ורוחב, אבל כאן הם מעוּבּים ומקבלים מעמד סימלי. זאת לא סתם אפריקה, אלא אפריקה בסורגים.
גם בחדר הזה יש נייר קיר מפוספס, אבל שימו לב לקיר השני: בחלק המואר על ידי הטלוויזיה יש פרפרים, חמניות ופטריות. בחלק החשוך יותר מצוירים זאבים, עטלפים וקוצים. במציאות האוביקטיבית הדוגמא אינה משתנה לפי כמות האור, אבל האיור מתאר את פחדיה של הילדה היושבת מול הטלוויזיה בחושך, לבד. וכל מי שהיה פעם ילד (וגם כמה מבוגרים) יודעים שהדברים התמימים ביותר משתנים בחשיכה והופכים למפלצות.
וישנו כמובן גם צל של הילדה. מעין קוף של צל יושב מאחורי גבה. הספר זרוע ביְצורי צל כאלה, בעלי צורה קופית ומרקם פרוותי.

בלילה שלפני יום ההולדת שלה חנה הלכה לישון נורא נורא נרגשת.

מונה-ליזה גורילה, וגם כרכוב המעקה (קצת קשה לראות בסריקה, אבל תאמינו לי) הוא ראש מגולף של גורילה.

אם המטבח היה כלא, מה נגיד על חדר השינה? זוהי תמונה של ילדה במיטה, אבל לא פחות מזה של ילדה בכלוב. יש סורגים מלפנים, וסורגים מאחור, שמוכפלים על ידי צלם המוטל על הקיר. אפילו שמיכת הטלאים נראית כמו חומת לבֵנים. רק הגורילות המרקדות על האהיל הצהוב חורגות מן הקדרות הכללית.

בלילה קרה משהו מדהים.

הרצף הזה מתאר את השתנותו של הצעצוע לגורילה גדול וחזק. אבל זה לא הדבר היחיד שקורה באיור. אור נדלק בבית הבובות. הבובה הישנה מתעוררת וצורחת, שערותיה סומרות. כל הפרטים השוליים הללו מוסיפים ממשות לחלום.

[כבר כתבתי במקום אחר על הגדרת הריאליזם של רומאן יאקובסון (מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון: ציפור יוצאת מהקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור. היה ברור שהכל רק משל כדי ללמוד חשבון. צבע הקן הוא פרט טפל שלא משפיע על התרגיל. אבל אם יש לו צבע לקן, אולי בכל זאת ישן קן. אולי באמת יש יער וציפור.]

כאן הילדה עדיין במיטה, בדיוק כמו קודם, אבל הסורגים שחלשו על העולם התכווצו פתאום ביחס לגורילה. צִלם מתעקם על גופו. חזהו של הגורילה אינו משטח חלק, טבעי שהצללים יתעקמו עליו. אבל גם הפרט המציאותי הזה מתפקד באופן סמלי. הגורילה מזכיר לי את הפרקליט המפורסם מן הסיפור "השטן ודניאל וובסטר": כשהוא היה עובר ליד נהר, הדגים היו קופצים לו לכיסים, כי הם ידעו שאין להם סיכוי נגדו… וכך גם הגורילה החלומי. הוא רק מתקרב לסורגים והם כבר מתעקמים על גופו, ורומזים בצורה קצת מצחיקה על מה שהוא עומד לעשות: לעקם את הכלוב הסמלי של הילדה ולהוציא אותה לחופשי. בדיוק כמו בכרזה התלויה על הקיר, שבה מנופף קינג קונג בשרידי כלובו.

ומה באשר לפוסטר השני? הלא ילדה שאוהבת קופים מקשטת את חדרה מן הסתם, בתמונות של קופים. אבל דווקא כאן, בחדר השינה שלה, נשבר לו רצף הקופים: על הקיר שממול לילדה תלוי פוסטר של כבשים…
אכן, אלה הכבשים שספרה כדי להרדם. בגלל זה הן ערוכות שורות-שורות במקום בתפזורת הרגילה. הדובי והארנב כבר ישנים וגם הילדה הנרגשת נרדמה ועכשיו היא חולמת שהמתנה הקטנה שלה צומחת והופכת לגורילה גדול וחזק.

ולבסוף – שימו לב גם לתלולית הקטנה המעוררת חמלה של כפות הרגליים המכוסות בשמיכה. היא מבליטה את מימדיו העצומים של הגורילה ורומזת על בהלתה של הילדה. ואחרון חביב: המיקום המוזר של מנורת התקרה שפותח את מוטיב הירח המלא המקושר לגורילה, אשר יגיע לשיאו בהמשך, בסצנת הריקוד בגינה שבה יקיף הירח את ראשו של הגורילה כמו הילה.

אל תפחדי חנה, אמר הגורילה.

הילדה עדיין מבוהלת, אבל הקופים שרקדו על האהיל עצרו והם מניפים את ידיהם בשמחה.

הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו.

וויסלר, דיוקן אמו של הצייר. הווילונות בגרסה של בראון הרבה יותר מסורגים.

על הקיר משמאל יש גירסה קופית לציור של וויסלר (ראו תמונה משמאל). הנוף שנשקף מהמלבן הימני של האשנב מעוצב אף הוא בדמות ראש של גורילה. העלווה והעשב מחקים את הטקסטורה הפרוותית. (הנוף הגורילי מבעד לסורג הוא מין פרומו לגן החיות.)
מול הילדה ניצב הגורילה החלומי בדמות האב המלא, המושלם. מאחוריה יוצרים המעיל המגבעת והמגפיים את דמותו של האב הריק, הישֵׁן. לדלת יש שתי ידיות: ידית רגילה של יום, וידית של לילה שדומה לירח המלא הזורח מבעד לאשנב, ואפילו המפסק מחייך.
מצטערת להפסיק בשיא המתח, אבל גם זה יצא קצת ארוך, וגם התעייפתי מהסריקות. ההמשך בשבוע הבא?
עוד בסדרת מה אומרים האיורים? העץ הנדיב